אני כל פעם ששומעת את השם אריה דרעי חושבת על המשפט "פעם גנב תמיד גנב" כבר בתום משפטו של דרעי ב1999 כתבו השופטים לגבי דרעי הנאשם : קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא הנאשם תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. הנאשם החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים… חמש שנות השוחד עומדות בסימן רצונו של הנאשם להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות."

"דרעי רימה את ביהמ"ש וזה הצליח לו". האם אין בכך כדי להצביע על אזלת היד של מערכת המשפט? אכן ההתקפות וההשמצות על מע' המשפט נשאו פרי: טרקו בפני דרעי את הדלת והוא נכנס מבעד לחלון. הכל בריש גלי. במדינה מתוקנת מערכת המשפט היתה מסלקת את דרעי בבושת פנים מן הכנסת, מונעת אותו מלהתייצב בראש רשימה פוליטית וסוגרת בפניו כל אופציה לחזור לחיים פוליטיים. הוא בגדר שור מועד, שאין לתת לו לחזור על מעשיו. וברור לכל שזה צפוי. בעניין נתניהו, מביאים את הדוגמא בדבר בעל תפקיד זוטר, מורה, מדריך נוער, נהג אוטובוס או כל נושא משרה שסמכות ואחריות בצדה – שיימנע ממנו לשמש בה בגלל האישומים הקשים התלויים כנגדו. איך זה שאף לא אחד מהמוסדות הציבוריים – החל מאלה הממונים על שמירת החוק – וכלה בתקשורת ובגופים ללוחמה בשחיתות לא הצליחו לטרפד את הנסיון לחזור לפסגת הרשות המבצעת במדינה?! דרעי ונתניהו מנצלים את חוסר האונים הזה, את האדישות הציבורית וממשיכים בשלהם, כאילו הדבר מובן מאליו: אישומים לחוד ("חזקת זכאי") וזכויות אזרח(!) לחוד. אולי צריך ללמוד מהציבור האירני כיצד יש להגיב על פריקת עול, זלזול בערכי צדק ומוסר מצד אנשי ציבור. האדישות היא בנפשנו.

היות ודרעי זה אבי אבות הג'יפה – אז אתן עוד תגובה. קליפטומניה ו'שקר בנפשו' זה הבשר והעצמות של הבבון הזה. הרי הוא עבריין, ועבריינים שמים כיפה, מניחים תפילין, ומתפללים: "אלהים אני כל כך אוהב אותך, אני אעשה הכל למענך. תבין אותי, זה הילדים שדוחפים לעשות ימבה כסף, לא אני, זה הם, הם כל כך אוהבים כסף ומותגים. אני בבסיס שלי מה זה צנוע, חבל על הזמן, אחד הצנועים אני. חוצמיזה, זה שפע כפרה, שפע אלוהי. אמן. אה, נזכרתי, תראה כפרה מה אתה יכול לעשות בשבילנו, המצב קצת לוחץ, תראה מה אתה יכול לעשות כפרה, תעזור נשמה"

צודקת רינה, מהתחלה עד הסוף, וכיף לקרוא – כתוב מעניין והוגן. דרעי זה התגלמות מושג ה-'שקר בנפשו': הזכרונות, הזכרונות עם עובדיה, הם לא מרפים ממנו. הוא מרגיש שאת הלאטמות והכאפות שרבו היה מחלק כדי לנטרל פוזה וגאווה, עכשיו זה תורו לחנך ת'עם הסורר. ולכן זה 'שקר בנפשו', כי דרעי מונע ממניעים של סיטרא אחרא, כבוד, תאוות בצע ושררה. בקיצור, הקליפטומן הנרקומן הזה מקומו מובטח בגיהינום, בצמרת