בשנת 538 לפנה"ס, לאחר עשרות שנות גלות בבבל, שב העם לארצו בתקופה המכונה "שיבת ציון". אלא שמאות רבות של מאבקים בין העם המפולג בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה, בנוסף לשנים של גלות גיאוגרפית ורוחנית, הותירו את חותמם בעם.

לא רק שההתלהבות הראשונית פגה לנוכח קשיי ההסתגלות לארץ ובניית ירושלים והמקדש נזנחו, אלא אף שהעם איבד אמונה ונקלע לייאוש ואובדן דרך. זהו העם שפגשו עזרא ונחמיה כאשר הצטרפו לעולים כ-80 שנה מאוחר יותר.

לא רק שההתלהבות הראשונית פגה לנוכח קשיי ההסתגלות לארץ ובניית ירושלים והמקדש נזנחו, אלא שהעם איבד אמונה ונקלע לייאוש ואובדן דרך. זה העם שפגשו עזרא ונחמיה כשהצטרפו כעבור כ-80 שנה

שניהם הבינו כי עליהם ליזום פעולות חירום על מנת להציל את יהודה ולטעת בעם תקווה וחזון. מעמד הקריאה הפומבית בתורה, המתואר בספר נחמיה פרק ח' (שמתוכו לקוחה כותרת מאמר זה), היה אחת מפעולות אלה.

המעמד החגיגי, שכלל את העם כולו, כלל קריאה בתורה, תרגום ופירוש, על מנת שהקהל יוכל להבין את הנאמר. לאחריו חגג העם בהתלהבות את חג הסוכות ואימץ חזרה את לוח השנה המקראי. למעשה, המעמד המתואר כאן מהווה מעין שחזור של מעמד הר סיני וכריתת הברית עם האלוהים.

בתקופת המקרא "התורה" היתה כמובן התורה שבכתב. אולם מאז חלפו אלפי שנים, ו"התורה" הפכה למושג כוללני הרבה יותר. אותו אדם שבא אל הלל ושמאי ובקש ללמוד "את כל התורה כולה על רגל אחת" התכוון למושג רחב, הכולל מצוות מדאורייתא ומדרבנן, מסורות שבעל פה ובכתב, טקסטים, רעיונות, פֵרושים ומנהגים. בימינו, תחושת השייכות ושותפות-הגורל והדרך, מכילה מרכיב נוסף – היות חלק מהעם, עַמִיוּת.

מדינת ישראל בחרה בסמלים הקושרים אותנו עם העבר העתיק שלנו – הדגל עוצב בהשראת הטלית, סמל המדינה – בהשראת דבריו של הנביא זכריה, וההמנון מדבר על "התקווה בת שנות אלפיים".

אמת הדבר – בקרבנו חיים גם אזרחים ואזרחיות לא-יהודים רבים, בני דתות ולאומים אחרים, ולאורך השנים עלתה גם ביקורת על הבחירה בסמלים לאומיים בעלי אופי יהודי מובהק. אין ספק שיש לנו עוד דרך לעשות על מנת שהמיעוטים במדינה יחושו אזרחים שווי זכויות בכל מובן. אולם לאורך 75 שנותיה השתדלה מדינת ישראל (ואף הצליחה במידה רבה) למצוא איזון בין היותנו "עם ככל העמים", דמוקרטיה מערבית, לבין המאפיינים היהודיים של הקיום שלנו.

מדינת ישראל בחרה בסמלים הקושרים אותנו עם העבר העתיק שלנו – הדגל עוצב בהשראת הטלית, סמל המדינה – בהשראת דבריו של הנביא זכריה, וההמנון מדבר על "התקווה בת שנות אלפיים"

החלוצים והחלוצות, מקימי המדינה, גברים ונשים – ראו עצמם ממשיכים את החיבור העתיק להיסטוריה של עם ישראל החי בארץ ישראל. אך יחד עם זאת הם ביקשו להקים מדינה מודרנית, שוויונית ומתקדמת – כעולה ממגילת העצמאות.

במילים אחרות – בחרנו לייסד את המדינה לא על בסיס המשפט העברי לבדו ולא לכונן כאן מדינת הלכה. בחרנו לפתוח את שערינו, לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות ברחבי העולם, לאפשר חופש ביטוי וחופש עיתונות, ולהיות חשופים למגמות, אופנות ורעיונות מתרבויות אחרות. וזהו בדיוק השילוב הקוסם גם לזרים הבאים בשערינו.

ובכל זאת – אין זה ברור מאליו שגבר או אשה שלא נולדו כאן יבחרו לחיות כאן. האיום הביטחוני, יוקר המחייה, הלחץ והמתח – כל אלה לא תמיד פשוטים להתמודדות. שלא לדבר על הדימוי של מדינת ישראל בעולם, הסטראוטיפים האנטישמיים והיותנו עם קטן במדינה זעירה במזרח התיכון.

על כן, כאשר אדם מבקש להצטרף אל עמנו – יש לשמוח בכך ולעודד זאת. ועלינו גם להיות רגישים וערים למתרחש בנפשו של אדם המפנה עורף לתרבות, לשפה ולדת בה גדל, העוזב מדינה ומשפחה – ובוחר לחיות כאן. זהו מעבר מטלטל ומורכב, שלעולם איננו נעשה בקלות דעת ובשטחיות.

החלוצים, מקימי המדינה, גברים ונשים – ראו עצמם ממשיכי החיבור העתיק להיסטוריה של עם ישראל החי בארץ ישראל. אך יחד עם זאת הם ביקשו להקים מדינה מודרנית, שוויונית ומתקדמת – כעולה ממגילת העצמאות

במשך רבע המאה האחרונה הלכה מדינת ישראל בצעדים גדולים אל עבר ההבנה שיש לברך על היותנו מדינה עִם מגוון אנושי, ולקדם זאת. ההכרה בגיור הרפורמי והקונסרבטיבי לצורך רישום יהדות בסעיפי הדת והלאום ולצורך קבלת אזרחות, הם ביטוי חשוב לכך. אולם הרוחות הרעות הנושבות כעת מבקשות לחולל מהלך הפוך.

ממשלת ישראל דוחפת את המדינה לכיוון של הסתגרות והתבדלות, שנאת הזר והרס התשתית הדמוקרטית. זאת ועוד, גם ערכי היסוד והאיזון העדין בחברה היהודית הולכים ומופרים.

החוקים שהממשלה מקדמת מעבירים מסר ברור: לא-עוד הכרה בהיותנו מדינה חילונית ושוויונית, לא-עוד הגנה על זכויות המיעוטים, לא-עוד שמירה על זכויות נשים, על זכויות הקהילה הלהטב"קית, על זכויות האזרחים הלא-יהודים במדינה, על זכויות כל הזרמים ביהדות.

במקומם מבקשת הממשלה הנוכחית ליצור כאן חברה המבוססת על הסתגרות וכוחניות, הבנה חד-ממדית של היהדות, מדינת-הלכה אורתודוכסית שתתנהל בכפייה ובהפחדה.

שבועות, חג מתן תורה, הוא הזדמנות לבחון את דרכינו מחדש. לקבל בברכה את החפצים והחפצות להצטרף אל עמנו – מרות המואבייה ועד חברת הכנסת לשעבר אנסטסיה מיכאלי.

ממשלת ישראל דוחפת את המדינה לכיוון של הסתגרות והתבדלות, שנאת הזר והרס התשתית הדמוקרטית. זאת ועוד, גם ערכי היסוד והאיזון העדין בחברה היהודית הולכים ומופרים

שבועות הוא הזדמנות להזכיר לעצמנו שפנים רבות לתורה, ושלכל אחד ואחת נתונה הזכות לפרש אותה כפי הבנתם, ולעצב לעצמם את זהות היהודית ואת הקשר שלהם לעם, לתרבות ולמורשת ישראל.

הרבה גליה סדן היא רבה בקהילה בית דניאל בתל אביב, ומכהנת כאֵם בית הדין של מועצת הרבנות הרפורמית.