היילכו שנים בלתי אם נועדו? יכול להיות שהתעקשותם של בני הזוג בנימין ושרה נתניהו להתארח דווקא על גבול לבנון, לא באתר נופש אחד, אלא בשניים – בנווה אטיב ואז במושב רמות (ביקור ש"נדחה" ואז יצא לפועל שוב), דווקא בימים אלה, ודווקא על רקע "דברי האזהרה החמורים" שהשמיעו לא רחוק משם שר הביטחון על תנאי יואב גלנט והרמטכ"ל המרוט הרצי הלוי – להחזיר את לבנון לתקופת האבן.

מה? לא יכול להיות! ובכל זאת. נתניהו מאוד לא אוהב שלוקחים לו קרדיטים, ואם גלנט והלוי החליטו "להזהיר" את לבנון בלעדיו, אז הוא מתענג לו לא רחוק משם, כמי שמאותת ללבנון – אל תיקחו את האזהרות מישראל ברצינות – אלא אם הן באות ממני.

נתניהו מאוד לא אוהב שלוקחים לו קרדיטים, ואם גלנט והלוי החליטו "להזהיר" את לבנון בלעדיו, אז הוא מתענג לו לא רחוק משם, כמי שמאותת ללבנון – אל תיקחו את האזהרות מישראל ברצינות – אלא אם הן באות ממני

כאשר אנו בוחנים מה קרה באמת בשיחת הנזיפה של נתניהו עם ראשי צה"ל, היא לא עסקה בכך שהם לא מטפלים במשבר, אלא בכך שהוציאו הודעות על דעת עצמם. עוד פורסם כי הם עומדים לצאת לציבור כדי לתת לו דו"ח אמיתי על מצב הכשירות של צה"ל. ההודעות הללו – זה מה שהטריד את נתניהו. הוא רוצה שרק דף המסרים שלו ינסח את השיח הציבורי.

נתניהו צעק על הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר: "אתם פוגעים בהרתעה"; הרמטכ"ל השיב: "לא אעמוד מנגד כשהכשירות נפגעת"

לכל הפרטים – https://t.co/Ofn1nXnWYO@sefiova pic.twitter.com/pgZVtR6HUP

— חדשות 13 (@newsisrael13) August 13, 2023

כל נושא "הטיפול במשבר" היה רק מן הבחינה "שהוא הורה להם", כלומר: רק הוא מנהל את העניינים, וההקשר ב"שיחת הצעקות" הוא לא ניהול העניינים עצמו – אלא איך מדווחים על ניהול העניינים.

אם נשים רגע בצד את ההתנהגות של נתניהו, ונבחן את ה"איום" של גלנט והלוי לגופו, הרי שמרוב שהם שקועים בניסיון להציל את צה"ל מהתפוררות – הם אולי לא כל כך מספיקים להשאר מעודכנים במה שנעשה בלבנון.

יש שתי בעיות בהכרזה הזאת. ראשית – לבנון. כבר אין יותר מדינת לבנון. יש חזבאללה ועדות אחרות. איום על "לבנון" הוא חסר משמעות, כי אין דבר כזה שאפשר לאיים עליו. אם כבר לאיים איום אפקטיבי זה על חזבאללה ספציפית. בארץ העדות, רק איום על עדה הוא בעל משמעות ולא על המכלול המדינתי שאינו קיים.

איום על "לבנון" הוא חסר משמעות, כי אין דבר כזה שאפשר לאיים עליו. אם כבר לאיים איום אפקטיבי – זה על חזבאללה ספציפית. בארץ העדות, רק איום על עדה הוא בעל משמעות ולא איום על מכלול מדינתי שאינו קיים

שנית, לבנון כל כך שקעה בתהומות – ששיבה לתקופת האבן נשמעת לרבים כמשאלה. תקופת האבן יכולה להיראות לרבים כשיפור גדול של מצבם.

מה שרודף את ישראל הוא רוח הרפאים של הניסיון המר של הברית הישנה עם המרונים, אשר נסתיימה במפח נפש.

אבל, מלחמת האזרחים בסוריה חשפה את חולשתו של בשאר אסד העלווי, ואת העובדה שהוא לא יכול להשליט את העדה שלו על יתר העדות. מתוך ידע אישי אני יכול להעיד כי גם הסונים וגם הכורדים ניסו לגייס את עזרתה של ישראל במאבק בבשאר אסד, כדי להקים בסוריה משטר לא-ריכוזי של עדות אוטונומיות – אבל ישראל, רדופה מן הצריבה הכואבת של המעורבות בלבנון, דחתה את כל הפניות.

בהתפתחויות האחרונות בלבנון אנו רואים שוב התגבשות עדתית. שוב המרונים כגרעין ההתגבשות החדשה, אבל גם הסונים שם, כפי שאנו רואים במחנות הפליטים – מפעילים התנגדות לניסיון השיעי איראני לדחוק את אש"ף הסוני.

זה לא עניין פלסטיני, אלא עניין של שיעים נגד סונים, כאשר המופתי הסוני של צור, שאינו פלסטיני, מתנגד למעורבות של איראן במחנות הפליטים.

מתוך ידע אישי אני יכול להעיד כי גם הסונים וגם הכורדים ניסו לגייס את עזרת ישראל במאבק באסד, כדי להקים בסוריה משטר לא-ריכוזי של עדות אוטונומיות – אבל ישראל דחתה את כל הפניות

אם ישראל תחדד את מסריה, כמובן אחרי שהזוג נתניהו יסיימו את סבב החופשות על גבול לבנון, ולא תפנה נגד לבנון אלא נגד חזבאללה, אולי יהיה לישראל הזמן והקשב האסטרטגיים לבנות מחדש בריתות עם העדות בלבנון, ולסייע להם להגיע לתקופת האבן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.