אין ספק שמאז שהכריז שר המשפטים, יריב לוין, על הרפורמה המשפטית לפני כחצי שנה, הוויכוח סביב מערכת המשפט הפך לאחד החריפים והנוקבים ביותר בשיח הציבורי.

בחברה הישראלית ישנם לא מעט אנשים, שאחת מהנחות היסוד הכי בסיסיות שלהם היא שעצם העובדה שישראל, כמדינה, מוגדרת כדמוקרטית, זה אומר שבכל סוגייה ברומו של עולם שעומדת לדיון ציבורי ושנדרשת בה הכרעה במישור הפורמלי – אוטומטית הרוב (באמצעות השלטון שנבחר) הוא זה שקובע ומכריע. במילים אחרות: הנרטיב הקבוע ששולט היום כמעט באופן מוחלט בשיח הציבורי אומר ש"בדמוקרטיה הרוב קובע, נקודה!".

אחת מהנחות היסוד של רבים היא שהעובדה שישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית, זה אומר שבכל סוגייה  שנדרשת בה הכרעה במישור הפורמלי – אוטומטית הרוב (באמצעות השלטון) הוא זה שמכריע

אחד הנימוקים הנפוצים ביותר שנשמעים בקרב תומכי הרפורמה המשפטית אומר, שהואיל ושופטי בג"ץ הם מעין "פקידים" שמעולם לא נבחרו על-ידי הציבור הרחב – לכאורה אין להם שום זכות חוקית ומוסרית לפסול חוקים שנחקקו ע"י הכנסת ו\או להתערב באופן כזה או אחר בהחלטות ממשלה. וזאת במציאות שבה שני הגופים הנ"ל, הכנסת והממשלה, הם גופים לגיטימיים אשר נבחרו באופן דמוקרטי ע"י הציבור הרחב.

יותר מכך, כל אותם פוליטיקאים שבאים מהאסכולה השמרנית יותר וגם רבים בציבור בכלל, שמבקשים לרסן\"להרוג" את האקטיביזם השיפוטי, לא באמת מבינים לעומק מהי מידת החשיבות שלו במשטר דמוקרטי.

בניגוד גמור למה שמקובל כיום לחשוב, במדינה מתוקנת הכרעת הרוב בסוגיות שעומדות על הפרק אינה הערך היחידי שמגדיר דמוקרטיה ליברלית. אחת הסכנות הנפוצות ביותר (ובה בעת גם הסמויות ביותר) בדמוקרטיה לא מאוזנת היא גלישה הדרגתית אפשרית ממצב של שלטון הרוב למצב של מה שקרוי עריצות הרוב.

אחד התפקידים המשמעותיים ביותר של בית משפט עליון במדינה דמוקרטית היא לא רק לוודא שהרוב הוא זה שאכן שולט, אלא גם להשגיח ולוודא שהשלטון הנבחר לא ינסה לנצל את הכוח האלקטורלי שהעניק לו הציבור שבחר בו על מנת לקבל החלטות שעלולות לפגוע בדרך כזו או אחרת בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים אחרים. למשל, ניסיונות "לדרוס" בדרכים כאלו ואחרות זכויות של מיעוטים שלא בחרו בו ו\או מתנגדים באופן גלוי להשקפת העולם שבה הוא מחזיק ו\או מנסה ליישם, או לחילופין, לקבל החלטות שעלולות לפגוע באופן כזה או אחר בזכויות הפרט, ואף למנוע מצבים של התעמרות מצד השלטון באזרח הקטן.

במדינה מתוקנת הכרעת הרוב אינה הערך היחידי שמגדיר דמוקרטיה ליברלית. אחת הסכנות הנפוצות (והסמויות) בדמוקרטיה לא מאוזנת היא גלישה הדרגתית משלטון הרוב לעריצות הרוב

אם נשים לרגע את הפוליטיקלי-קורקט בצד, האופי הישראלי הטיפוסי הוא אופי מאוד אמוציונלי בד"כ ובנוי באופן כזה שרבים מאתנו לעיתים מתקשים מאוד להפריד בין עובדות לבין הדעות והרגשות האישיים שלנו. תכונה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בנטייה של הציבור הרחב "לשפוט" דברים, לעיתים בצורה מאוד רגשית ולא בהכרח לפי הקריטריונים הנכונים ולהסיק מסקנות מהירות בסוגיות שנויות במחלוקת ציבורית. מסקנות שאינן תמיד נכונות וענייניות.

אחת מתכונות האופי של רבים מהשופטים היא היכולת לנתח מצבים ועובדות בצורה עניינית ואנליטית, ולהפריד באופן מוחלט בין הדעות והרגשות האישיים שלהם לבין העובדות והראיות שמונחות לפניהם (במסגרת משפט או דיון פורמלי). ובפרשנותם – הם נדרשים ממילא להיצמד ללשון החוק ולכוונת המחוקק. כלומר, לקבל החלטות "מהראש" ולא "מהבטן". זה בדיוק מה שמבדיל אותם ואת היכולות שלהם משאר הציבור הרחב ועל-כן זה מה שגם מאפשר להם לשמש בתפקיד כל-כך רגיש כמו שופטים.

במילים אחרות: מה שקרוי "חוכמת ההמון" היא לא תמיד דבר חיובי בהכרח ולא תמיד הציבור הרחב באמת יודע ומבין לעומק על מה בדיוק הוא מדבר בסוגיות הרות גורל שדורשות הכרעה.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר מהתקופה האחרונה, שהמחישה היטב את הסוגייה של "עילת הסבירות", היא החלטתו של בג"ץ לפסול את ח"כ אריה דרעי מלכהן כשר. בין היתר, בטענה שאדם שהורשע 3 פעמים בעבירות שחיתות, לא סביר\לא ראוי שיתמנה להיות שר בממשלה.

מה שקרוי "חוכמת ההמון" היא לא תמיד דבר חיובי בהכרח ולא תמיד הציבור הרחב באמת יודע ומבין לעומק על מה בדיוק הוא מדבר בסוגיות הרות גורל שדורשות הכרעה

בתגובה לכך, באו המתנגדים להחלטה וטענו שאריה דרעי נבחר לכנסת ע"י קרוב לחצי מיליון תומכים שבחרו להצביע עבורו, תוך ידיעה ברורה שהוא הורשע בפלילים (בתוכם גם מספר לא מבוטל של אנשים שעד היום סבורים שהוא חף מפשע ושמעולם לא דבק בו רבב!) ועל-כן, "מי הם שופטי בג"ץ שיבטלו את בחירתו של חלק נרחב בציבור", כלשונם של חברי הקואליציה.

אבל מה ששופטי בג"ץ ניסו לומר בפסיקה שלהם זה שהעובדה שכל בוחריו של דרעי בחרו להתעלם מעברו ולהפוך אותו לנבחר ציבור, זה עדיין לא הופך את בחירתו לשר להחלטה לגיטימית.

רבים לא מבינים שלכל חברה המתיימרת להיות מערבית ומתוקנת, נדרש איזשהו גוף סמכותי ופורמלי שישמש לו מעין "מצפן מוסרי", ושעל אותו גוף להיות עצמאי ובלתי תלוי בצרכים פוליטיים נקודתיים – ולכן הוא אינו יכול להיות כזה ש"נבחר באופן דמוקרטי".

אילו בית המשפט היה מקפיד לשפוט אך ורק לפי רגשותיו של הציבור הרחב, עלולה הייתה להיווצר סכנה של ממש שבה עלול היה להיגרם עוול לאזרח בודד – רק בגלל ראייה שגוייה, מוטית או לא אובייקטיבית של מצבים מסוימים – וזאת בשל אינטרסים צרים או אג'נדה פוליטית.

יותר מכך: לא משנה עד כמה בכירים בקואליציה הנוכחית (וגם בכל ממשלה עתידית שתקום כאן) יצהירו באופן פומבי פעם אחר פעם כי אין בכוונתם לנסות לפגוע בשום צורה ודרך בזכויות אדם ו\או בזכויות יסוד דמוקרטיות – נראה כי רבים מבין המצדדים ברפורמה אינם מבינים שעצם העובדה שאשמה או חפות יהיו בכלל תלויים ברצונם הטוב של פוליטיקאים (שהם בהגדרה בעלי אינטרסים ומוטים), כלומר עצם זה שתהיה להם את היכולת הטכנית והתיאורטית להכריע בעניינים משפטיים אם רק יהיו חפצים בכך – זה בלבד חלק ניכר ממהות הבעיה.

אם אשמה או חפות יהיו תלויים ברצונם הטוב של פוליטיקאים (שהם בהגדרה בעלי אינטרסים), ותהיה להם היכולת להכריע בעניינים משפטיים אם רק ירצו בכך – זה חלק ניכר ממהות הבעיה

כמו כן – רבים מבין התומכים ברפורמה המשפטית לא באמת מבינים עד כמה מסוכן להכניס פוליטיזציה לתהליך בחירה של שופטים. נראה כי רבים במערכת הפוליטית ולא רק בה, מסרבים להבין שעצם הטרמינולוגיה הזאת של שופטים "מטעם" היא מסוכנת ופסולה עוד מהיסוד.

שופטים בבית משפט לא אמורים להיות "מטעם" אף אחד ולא מחויבים לאף גורם באף מקום. שופטים אמורים להיות אובייקטיבים לחלוטין, כלומר להפריד באופן מוחלט בין העובדות בתיק שבו הם שופטים ופוסקים לבין הדעות האישיות והרגשות האישיים שלהם. דעה אישית\פוליטית של שופט עליון לא אמורה להשפיע או לבוא לידי ביטוי בשום צורה ואופן בהחלטותיו ובפסיקות שהוא פוסק.

יותר מכך: על אותו עיקרון מבוססת החשיבות היתרה של מה שקרוי "שיטת הסניוריטי" בבחירת נשיא העליון. אחת הסיבות העיקריות לכך שנשיא בית המשפט העליון נבחר עפ"י הוותק שלו ולא עפ"י אף קריטריון אחר – נועדה למנוע תרחיש מסוכן שבו פסיקות של שופטים בבג"ץ עלולות, בדרכים כאלו ואחרות, להיות מושפעות מהרצון שלהם לקבל קידום מקצועי בעתיד, ועל-כן לנסות גם למצוא-חן בעייני מי שאמור בסופו של יום להחליט בעניין קידומם העתידי.

אוי ואבוי לבית משפט שההחלטות והפסיקות שלו מושפעות מאינטרסים כלשהם שאינם קשורים אך ורק לטובת הפרט ולטובת הציבור הרחב.

שיטת הסניוריטי נועדה למנוע תרחיש מסוכן שבו פסיקות שופטי בג"ץ יושפעו מרצונם בקידום מקצועי עתידי, ועל-כן מנסיונם למצוא-חן בעיני מי שאמור בסופו של יום להחליט בעניין קידומם העתידי

עיקרון דומה תקף גם בנוגע למה שקרוי "חוק היועמ"שים". נראה כי כל אותם פוליטיקאים שמבקשים להפוך את היועצים המשפטיים במשרדים הממשלתיים למשרות אמון, לא באמת מבינים לעומק את החשיבות של "שומר סף" בגופים ציבוריים, תוך שהם סבורים בטעות שיעוץ משפטי הוא מה שנהוג לכנות "תכנית כבקשתך".

יועץ משפטי, ברמת העיקרון, אמור לוודא בכל רגע נתון שהשר המכהן במשרד שעליו הוא אמון, לא ינסה להוביל חקיקה שעלולה, באופן כזה או אחר, לסתור חוקי יסוד. וגם כדי "להשגיח" שכל מדיניות ו\או רפורמה שהשר ינסה להוביל, לא "יתנגשו" עם חוקי מדינה קיימים או עם עקרונות "חוקתיים" שהם עקרונות היסוד הבסיסיים של מגילת העצמאות שלאורם הוקמה המדינה.

אבישי סגל הוא איש תקשורת, עורך ומגיש תכניות אקטואליה ברדיו החברתי הראשון מזה 5-שנים. יועץ פוליטי במקצועו ובוגר המרכז להכשרה פוליטית וביה"ס לתקשורת "בלה בלה".