המחאות שהחלו בדרום סוריה בימים האחרונים שבים ומזכירים את תחילתה של מלחמת האזרחים במדינה ואת התקוות שנתלו בזמנו (ונגוזו) ביחס להפלתו של משטר בשאר אסד.

ההפגנות מתמקדות בסווידא, בה ריכוז גדול של דרוזים, ובדרעא, שרוב תושביה סונים. המפגינים קוראים לשיפור המצב הכלכלי, להחזרת הסובסידיות ללחם ודלק, ואספקה סדירה של חשמל. מעבר לדרישות הכלכליות הועלו גם תביעות פוליטיות, כולל הפלת המשטר (!) וסילוק הנוכחות האיראנית והרוסית במדינה.

כזכור, האירועים ב-2011 החלו באותם אזורים, ובדגש על דרעא. האם מדובר בשידור חוזר (ומשופר אולי) של גילויי המחאה דאז? יש להניח שהתשובה שלילית, ומכל מקום מוקדם עדיין לגבש הערכה מבוססת יותר.

כזכור, האירועים ב-2011 החלו באותם אזורים, ובדגש על דרעא. האם מדובר בשידור חוזר (ומשופר אולי) של גילויי המחאה דאז? יש להניח שהתשובה שלילית, ומכל מקום מוקדם עדיין לגבש הערכה מבוססת יותר

ההפגנות פרצו דווקא על רקע חזרתה ההדרגתית של סוריה לחיק העולם הערבי. המשטר בדמשק הצליח בשנים האחרונות לנרמל את יחסיו עם שורה ארוכה של מדינות ערביות, והשיא היה בהשתתפותו בפסגה הערבית שנערכה זה לא מכבר בסעודיה.

זה כמובן לא סייע למצב הכלכלי ההולך ומתדרדר במדינה. לשם המחשה, הלירה הסורית צנחה החודש לשפל חדש וערכה הוא 15 אלף לירות לדולר אחד, בהשוואה ל-47 לירות טרם המלחמה.

האמת ניתנת להיאמר, שלמרות שובה של סוריה לעולם הערבי, חוסר האמון האזורי (והבינלאומי) במשטר עודנו עמוק. כך גם הדאגה הערבית מן הנוכחות האיראנית האיתנה בסוריה, שלא צפוי כי תיחלש באופן משמעותי בשנים הקרובות.

אף הנשיא בשאר אסד לא הביע, בראיון לסקיי ניוז בערבית (9/8), אופטימיות רבה בהקשר זה. בתשובה לשאלה ביחס לציפיותיו מהעולם הערבי לנוכח שובו למסגרת הערבית, אמר שמדובר ב"חזרה טקסית" בלבד, ושלמעשה מערכת היחסים הבינערבית הינה טקסית גרידא "אנחנו אוהבים נאומים…לא הייתה מעולם התמודדות או ניסיון לפתרון בעיות…". הוא לא הביע חרטה על אופן התנהלותו לאורך השנים, וכמובן שב וקבל על "התערבות חיצונית" בסוריה.

נרמול היחסים עם שורת מדינות ערב לא סייע למצב הכלכלי המתדרדר במדינה. לשם המחשה, הלירה הסורית צנחה החודש לשפל חדש וערכה הוא 15 אלף לירות לדולר אחד, בהשוואה ל-47 לירות טרם המלחמה

בהקשר הישראלי אמר אסד, בתשובה לשאלה אם קיבלו פניות או הצעות סביב היחסים עם ישראל, כי "הם (ישראל) יודעים את עמדתנו מאז המו"מ לשלום בשנות ה-90. אם ישראל תהיה מוכנה להחזיר את האדמה, אז אין צורך לבזבז יותר מדי זמן". דחה גם את האפשרות להשבת היחסים עם החמאס לקדמותם.

כאמור, לא ברור כיצד המחאות יתפתחו, והאם יתרחבו באופן משמעותי לאזורים נוספים במדינה (כבר עתה הם מתרחבים לאזורים שאינם בשליטת המשטר).

מעניין מאד לצפות בתגובתו של המשטר. הדעת נותנת, שיגיב בעוצמה באופן שפעל בזמנו, וינסה לדכא את גילויי המחאה בעודן באיבן. מאידך, אפשר שהפיק לקחים מניסיון העבר (?).

כך או כך, ההתפתחויות הללו מתרחשות בעת שהאזור כולו מצוי באווירת פיוס, או מדויק יותר, דטנט, בדגש על איראן. דומה, כי בקרב כלל השחקנים הרלוונטיים אין התלהבות רבה מדי לשוב ללחימה העזה ולגלי הפליטים שאפיינו את השנים האחרונות.

מה באשר לישראל?

ובכן, עיקר עניינה בצמצום הנוכחות האיראנית בסוריה, ובמאמץ המתמשך למנוע כניסתם של מערכות נשק מתקדמות לסוריה וללבנון, כולל לידי החזבאללה. קשב רב ניתן, מטבע הדברים, לזווית הרוסית, ובמיוחד מאז המלחמה באוקראינה. אולם, האם אפשר שהאירועים האחרונים ישיבו ויחדדו את הדילמה הישראלית ביחס למשטר אסד?

מעניין מאד, שהשאלה סביב האסטרטגיה הישראלית מול המלחמה בסוריה עלתה לאחרונה במאמר שנכתב על ידי אהוד יערי, ופורסם ב–Jerusalem Strategic Tribune (גיליון יוני 23). יערי גורס, שלבד מן העם הסורי כמובן, ישראל הינה המפסידה הגדולה מ-12 שנות מלחמת האזרחים במדינה. הישרדותו של משטר אסד, הנשען על בת בריתו מטהראן, היא לא פחות מ"כשלון אסטרטגי" מבחינת ישראל.

יערי גורס, שלבד מן העם הסורי כמובן, ישראל הינה המפסידה הגדולה מ-12 שנות מלחמת האזרחים במדינה. הישרדותו של משטר אסד, הנשען על בת בריתו מטהראן, היא לא פחות מ"כשלון אסטרטגי" מבחינת ישראל

יערי מסביר אמנם את העדפתה של ישראל לנקוט במדיניות של אי-התערבות, הן עקב ניסיונה (הטראומטי) בלבנון ב-1982 והן לנוכח חששה מכאוס במדינה, בה פעלו גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים. אולם עקב מדיניות זו, כך מדגיש יערי, ישראל קיבלה את איראן קרובה אליה יותר מתמיד.

מאמר תגובה לזה של יערי פורסם באותו גיליון על-ידי James Jeffrey, מי ששימש, בין השאר, כסגן היועץ לביטחון לאומי (2007-9) ושליח הנשיא למלחמה בדאע"ש. הוא חולק על מסקנתו של יערי, וגורס שבמצב הנוכחי מדובר דווקא בהצלחה טקטית ישראלית בלחימה נגד טילים איראניים, ובתרומה למצב כעת, אותו הוא מגדיר, כ"קונפליקט מוקפא" ולא ניצחון של אסד.

ג'פרי מדגיש, כי החלטתה של ישראל להימנע ממעורבות ישירה או עקיפה במטרה להפיל את משטר אסד, הייתה נכונה. הוא סבור, שהאסטרטגיה האזורית והבינלאומית הנוכחית, למרות חזרתה של סוריה לחיק הערבי – שכאמור איננה מניבה לה דבר – משמרת את הלחץ על משטר אסד, ויכולה עדיין להצליח.

כך או כך, המערכה בין המערכות (מב"מ) שישראל נוקטת בו בשנים האחרונות מול הזירה הסורית נמשך לפי שעה לפחות, בהיעדר חלופה טובה יותר. הדטנט האזורי של החודשים האחרונים, תכליתו לגבש חזית ערבית אזורית מול איראן. שיפור היחסים בין ריאד וטהראן הינו חלק מכך.

סדר העדיפויות האמריקאי, הממוקד במלחמה באוקראינה (ובמדיניות מול סין), איננו מונע מוושינגטון לפעול במזרח-התיכון, וזאת למרות הדימוי (perception), המוגזם לדעתי, של משיכת ידיים אמריקאית מן האזור. יעידו על כך ניסיונותיה להגיע למעין "מיני הסכם" עם איראן בהקשר הגרעיני, ולתקן בכך את הנזק העצום שנגרם עקב נסיגתו של ממשל טראמפ, בעידודו של רה"מ בנימין נתניהו, מההסכם מ-2015. כך גם המגעים (כולל ההתלבטויות והדילמות) סביב הסכם אפשרי סעודי-אמריקאי-ישראלי.

ג'פרי הוא חולק על מסקנתו של יערי, וגורס שבמצב הנוכחי מדובר דווקא בהצלחה טקטית ישראלית בלחימה נגד טילים איראניים, ובתרומה למצב כעת, אותו הוא מגדיר כ"קונפליקט מוקפא" ולא כניצחון של אסד

שאלת המפתח המרתקת, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית, נוגעת לאפשרות של התרחבותה של המחאה האזרחית בסוריה והחרפתה, ותגובתו של המשטר. כפי שנוכחנו באירועי האביב הערבי אף שירות מודיעין, יהא איכותי ומתקדם ככל שיהיה, אינו מסוגל להעריך את צפונות ליבם של אזרחים מיואשים.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/