זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

מדינת ישראל נמצאת בשפל העמוק ביותר שידעה. אנו חיים את התקופה החשוכה ביותר מאז הקמתה. הממשלה הנוכחית, שבמשמרתה ארעה המפולת הנוראית ביותר, אינה מרפה מטרפׇּה (המדינה) וממשיכה לטרוף את בשרה (תקציביה ומוסדותיה) להשׂבעת רעבונו של העומד בראשה (לכוח ולהגנה מפני משפטו) ותאוות מפלגות הקואליציה (להשתמטות ולקבלת הכספים הקואליציוניים).

כך נקלענו לפרדוקס ממנו איננו רואים מוצא.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".

מבול הצעות החוק האנטי דמוקרטיות ומהלכים כוחניים של הממשלה מוכיחים כי גם בחודשי המלחמה הקשים ההפיכה המשטרית לא עצרה לרגע. כשהפוליטיזציה של מערכות השלטון חוגגת והדמוקרטיה נמצאת בנסיגה חדה, מדינת ישראל בדרך להפוך לאוטוקרטיה אלקטורלית.

בינואר הקרוב יימלאו שנתיים לתוכנית שהשיק שר המשפטים יריב לוין לרפורמה במערכת המשפט. מאז ועד היום, ניצבת הדמוקרטיה הישראלית בפני האתגר הגדול של חייה: להיות או לחדול.

פרופ' אסנת עקירב היא פרופסורית ישראלית למדע המדינה וראשת החוג לממשל ולחברה אזרחית באקדמית גליל מערבי בנוסף היא ראשת המכון לחקר הגליל במכללה ויועצת נשיא המכללה להוגנות מגדרית. תושבת כפר ורדים המייצגת את המשפחות הצעירות בוועד המנהל של עמותת משתכני הכפר. מתנדבת בעמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל. במסגרת פעילותה זו כתבה מחקרים על נשים בפוליטיקה המקומית, ואחד מהם זכה בפרס הצטיינות מהאגודה הישראלית למדע המדינה.

אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.

אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.

יעל שילר, אחות שכולה של איתן מלמד ז"ל, כוריאוגרפית ורקדנית בעלת סטודיו Ano Luna -המרכז הישראלי לרקדנים בתל אביב (צילום פורטרט: רון קדמי).