הכל מתחיל מכך שאחת המחלות הכי כרוניות שמאפיינות את האופי הישראלי הטיפוסי הוא האובססיה הבלתי נגמרת שלנו למצב מסוים שנקרא שקט תעשייתי.

האסון הגדול שקרה לכולנו באותה שבת שחורה וארורה של השבעה באוקטובר, לא נובע רק מ"מחדל מודיעיני" מתמשך, כפי שמקובל לחשוב. האסון הנורא הזה הוא המחיר שאנחנו כמדינה משלמים על ה"שקט התעשייתי" שממשלות ישראל לאורך השנים האחרונות כ"כ התמכרו אליו.

אסון השבת הארורה לא נובע רק מ"מחדל מודיעיני" מתמשך, כפי שמקובל לחשוב. הוא המחיר שאנו משלמים על ה"שקט התעשייתי" שממשלות ישראל לאורך השנים האחרונות כ"כ התמכרו אליו

בשם הכמיהה ל"שקט", העדפנו להיתפס לאותה קונספציה מפורסמת, שבסופו של דבר קרסה לגמרי, לפיה "חמאס מורתע", "שקט יענה בשקט", "לאפשר העברת כספים לחמאס תוריד את המוטיבציה שלו לתקוף אותנו". לפי אותה קונספציה, בכל פעם שהיה "סבב" מול עזה, צריך היה להגיע כמה שיותר מהר ל"הודנא" על מנת "להחזיר את השקט ליישובי העוטף", וכאשר היו רק "טיפטופים" של רקטות בודדות, אז לא צריך היה "להיגרר לפרובוקציות של חמאס", וכדומה.

במילים אחרות: עדיף היה "להאכיל את המפלצת" הזאת שנקראת חמאס, העיקר שהיא לא תציק לנו. העיקר שיהיה "שקט". או כפי שכינה זאת בעבר ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט: "לשלם פרוטקשן לחמאס".

כל האסון הגדול שקרה לנו בשמחה תורה האחרון – קרה אך ורק באשמתנו. אנחנו כחברה אשמים בכל, משום שזה בדיוק מה שקורה כאשר מחפשים שקט בכל מחיר. את שלטון חמאס בעזה ישראל הייתה צריכה למוטט כבר לפני 10 שנים, ולא להמתין עד שיקרה אסון בסדר גודל כזה כדי להוציא מבצע צבאי כזה לפועל.

כמו-כן, כמעט בכל פעם שכבר התחיל בעבר "סבב לחימה" מול חמאס בעזה, במסגרת כל אותם דיונים שמתנהלים תמיד באמצעי התקשורת, נשמעות תמיד אותן קלישאות ואותם טיעונים שחוזרים על עצמם שוב ושוב:  "צריך לפעול בצורה שקולה ולא מהבטן", "צריך לעשות את זה בצורה חכמה", "אנחנו אלה שצריכים לבחור את העיתוי המתאים לפעולה ולא לאפשר לחמאס להכתיב לנו מתי לפעול\לתקוף", ועוד מיני טיעונים מהסוג הזה.

בשם הכמיהה ל"שקט", העדפנו להיתפס לאותה קונספציה מפורסמת, שבסוף קרסה לגמרי, לפיה "חמאס מורתע", "שקט יענה בשקט", "העברת כספים לחמאס תוריד את המוטיבציה שלו לתקוף אותנו"

איפה בעצם הבעיה כאן? הבעיה היא שמרוב שאנחנו כמדינה כל-כך משתדלים לשמור על קור רוח ו"לפעול בשיקול דעת", אנחנו כאילו לא מבחינים בכך שבינתיים האויבים שלנו "עושים לנו בית-ספר" בכל פעם מחדש, תוך שאנחנו מסרבים בתוקף ללמוד את הלקח.

ביום שבת של השבעה באוקטובר, כל ה"תזות" האלה, כידוע, התמוטטו ברגע אחד. אז כפי שנהוג לומר במקומותינו: אחרי כמה וכמה סבבי לחימה כאלה, אולי הגיע הזמן פשוט "להחליף את הדיסקט" ולהבין שמול אויב שמתנהל באופן שבו הוא מתנהל, אי-אפשר להתנהל באמות מידה של חשיבה "מערבית".

עם אויב שטני ונפשע כמו חמאס צריך להתמודד ולהיאבק בשפה שלו, ולא לפי הנרטיבים של מדינה מערבית נאורה וצבא "מוסרי". רק ברגע שיהיה מי שיבין זאת בדרג המדיני, בממשל האמריקאי ואולי גם בבית הדין לצדק בהאג, רק אז ניתן יהיה לפתור אחת ולתמיד את בעיית הטרור הפלסטיני ולא רגע אחד לפני כן.

כמו-כן, צריך להבין כאן דבר חשוב: כל צורת החשיבה הישראלית הטיפוסית, היא-היא הבעיה הכי מרכזית בכל הסיפור של ההתמודדות המתמשכת עם בעיית עזה, והיא זאת שהביאה אותנו מלכתחילה לכל המצב הזה.

אף עם בעולם המערבי לא היה מוכן לקבל מציאות כזאת. כל מדינה אחרת הייתה פשוט מכחידה לגמרי את חמאס עד המחבל האחרון, כבר אחרי מטח הרקטות הראשון שהוא היה יורה עליה, ולא ממתינה עד שהבעיה תגדל ותגיע לממדים שאליהם היא הגיעה. רק למדינת ישראל לא היה מספיק כבוד עצמי כדי לעשות פעם את מה שהיא עושה כעת.

אף עם בעולם המערבי לא היה מוכן לקבל מציאות כזאת. כל מדינה אחרת הייתה מכחידה את חמאס עד המחבל האחרון, כבר אחרי מטח הרקטות הראשון שהיה יורה עליה, ולא ממתינה שהבעיה תגדל

לאף אחד אין שום ספק שבסופו של דבר צה"ל ינצח כאן ניצחון מוחלט וחד-משמעי. זה ברור לחלוטין לכל בר-דעת. השאלה היא האם ובעיקר עד כמה יכולנו להימנע מהמחיר שהיינו צריכים לשלם על-מנת להגיע לניצחון הזה.

קיימת סברה נוספת שאומרת, כי אחת הסיבות שבגללן לאורך כל השנים מאז ההתנתקות, ישראל נמנעה מפעולה נרחבת ואגרסיבית ברצועת עזה, הייתה בעיקר על מנת להימנע ממציאות טרגית שבה חיילים רבים נהרגים במסגרת הלחימה (בדיוק כפי שקורה לדאבוננו בימים אלו).

אבל מהי האמת? האמת היא שהבעיה העיקרית עם התפיסה הזאת היא שכל מי שמחזיק בה, כאילו לא שם לב לעובדה שבעוד שלאורך כל התקופה שבה נמנענו ממבצע נרחב ואגרסיבי בעזה, יותר ויותר אזרחים שמתגוררים ביישובי העוטף נפגעו, ולעיתים גם שילמו בחייהם כתוצאה מהטרור הרקטי.

וכאן נשאלת השאלה, האם מציאות שבה אזרחים נפגעים ונהרגים במקום חיילים היא מצב תקין? במציאות מתוקנת, חלק בלתי נפרד מתפקידם של חיילים, מעצם היותם חיילים, הוא לעיתים לסכן את חייהם (ולעיתים גם להקריב אותם) על מנת להגן על אזרחים. הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט כיום, גדי אינזקוט בכבודו ובעצמו, אמר בפירוש לאחר נפילת בנו בקרבות בעזה: "תפקידם של חיילים הוא לסכן את חייהם על מנת להגן על אזרחים ולא להיפך".

לפיכך, אילו במבצע צוק איתן בקיץ 2014, היינו "מסיימים את העבודה עד הסוף"(על כל המשתמע מכך) ופותרים את הבעיה אחת ולתמיד, במקום להפסיק את המבצע בגלל כל מיניי סיבות ושיקולים שלא כולם היו בהכרח ענייניים, חמאס לא היה נוכח יותר ברצועה.

אין ספק שצה"ל ינצח כאן ניצחון מוחלט וחד-משמעי. זה ברור לחלוטין לכל בר-דעת. השאלה היא האם ובעיקר עד כמה יכולנו להימנע מהמחיר שהיינו צריכים לשלם על-מנת להגיע לניצחון הזה

גם מהבחינה הזאת, העיקרון הוא אותו עיקרון: את המחיר הכבד והטרגי ששילמנו כחברה בשבעה באוקטובר – שילמנו לא רק על ה"קונספציה" שקרסה, אלא על כל האופי הישראלי.

אבישי סגל הוא איש תקשורת, עורך ומגיש תכניות אקטואליה ברדיו החברתי הראשון מזה 5-שנים. יועץ פוליטי במקצועו ובוגר המרכז להכשרה פוליטית וביה"ס לתקשורת "בלה בלה".