"ברדיו הודיעו שהמחשב כבר מצא שם למלחמה, אפשר להירגע", כתב הזמר והיוצר שרון הולצמן, הזכור בעיקר מלהקת "אבטיפוס", בלהיט שלו "סיכוי קלוש".

בישיבת ממשלה מיוחדת לציון שנה ל-7 באוקטובר, ראש הממשלה בנימין נתניהו הציע לשנות את שם המלחמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה" (כי האופציה של "המלחמה להשארת בנימין נתניהו בשלטון" הייתה כנראה ארוכה, לא קליטה וסובלת מעודף כנות). בפרפרזה על שירו של הולצמן, נתניהו מצא שם למלחמה, אפשר להירגע.

בישיבת ממשלה מיוחדת לציון שנה ל-7/10, נתניהו הציע לשנות את שם המלחמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה" (כי "המלחמה להשארת נתניהו בשלטון" הייתה כנראה ארוכה, לא קליטה וכנה מדי)

אם נניח את הציניות בצד, הרעיון של נתניהו לשנות את שם המלחמה מהווה דוגמה קלאסית לחזון המרהיב של האיש – המציאות לא חשובה, הדבר היחיד שחשוב הוא כיצד היא ארוזה ומשווקת לציבור הרחב. עולם בו הקליפה חשובה בהרבה מהתוכן.

בעולמו המעוות והציני להחריד של נתניהו, אם רק נקרא למלחמה הזו "מלחמת התקומה", היא תיחשב כמערכה מהוללת וכולנו נתהלך נחושים, זקופי קומה ומלאי גאווה לאומית.

בממלכת השקרים והספינים שהאיש הזה יצר וטיפח (בכישרון יוצא דופן), אם רק נקרא למלחמה הזו "מלחמת התקומה", נשכח מיידית את 101 החטופים, את ההפקרה שנמשכת מאז ה-7 באוקטובר, את עשרות אלפי העקורים מהצפון והדרום, את הטילים שנוחתים על ראשינו, את הצפון המטווח והנטוש, את הכלכלה הקורסת, ואת העובדה שחמאס עדיין עומד על הרגליים. וזאת בשעה שישראל מנהלת מלחמה רב-זירתית, ללא בדל אסטרטגיה או תכלית מדינית.

אולי גם נשכח את חיילי המילואים שהגיעו לבסיס בעזרת "אחים לנשק" (וכמה עיריות אחראיות) – כי מדינת ישראל לא הייתה מסוגלת להקצות עבורם אוטובוסים בחג ובסוף השבוע.

הרבה נושאים "אזוטריים" היו יכולים לעלות בישיבת הממשלה המיוחדת לציון ה-7 באוקטובר. אפשר היה לדבר על הקונספציה שנתניהו הוביל והביאה לאסון הנורא, אפשר היה לחשוב כיצד מונעים את 7 באוקטובר הבא, אפשר היה לדון במבוי הסתום בנוגע לעסקת חטופים (ואולי אף להציע פתרונות מחוץ לקופסה), אפשר היה להציג תוכנית לאומית לייעול הטיפול בעשרות אלפי עקורים, אפשר היה לדון בדרכי הטיפול בפוסט-טראומטיים ובפצועי המלחמה הרבים, אפשר היה לנהל דיון רציני ומקיף על "היום שאחרי" בעזה ובשאר הגזרות.

הרעיון של נתניהו לשנות את שם המלחמה הוא דוגמה קלאסית לחזונו המרהיב – המציאות לא חשובה, הדבר היחיד שחשוב הוא כיצד היא ארוזה ומשווקת לציבור הרחב. עולם בו הקליפה חשובה בהרבה מהתוכן

אף שקשה לדמיין זאת, ניתן גם היה לוותר על כמה משרדי ממשלה הזויים וחסרי משמעות, ולנתב את התקציב שייוותר כתוצאה מסגירתם לטובת העקורים והצפון.

אלא שכל הנושאים הללו לא חשובים כנראה כמו השאלה האקוטית – איך יקראו למלחמה הארוכה והכושלת שאיש לא יודע מתי וכיצד היא תסתיים.

"כל מפגש אומרים לי ולרעייתי לא להפסיק את המערכה", אמר נתניהו בסרטון המבוים והפתטי ששודר בטקס הממשלתי לציון שנה לטבח. בהתחשב בעובדה שהוא ו"הרעיה" חיים בעולם סטרילי מוקף חנפנים וחסרי חוליות, ניתן לשער שהפעם, באופן נדיר, האיש עם השיער הסגול "חטא" בתיאור מדויק.

אצל ראש הממשלה נתניהו הדימוי הוא חזות הכל. הוא משחק אותה "מר ביטחון" כשתחת המשמרת שלו חזבאללה וחמאס התעצמו, איראן הפכה למדינת סף גרעינית, וארע האסון הגדול ביותר שחווינו מאז השואה.

הוא משחק אותה "מר כלכלה", כשבזמן הקדנציה שלו סוכנויות בינלאומיות מורידות את דירוג האשראי של ישראל, הגירעון עולה בהתמדה, ובנק ישראל מוריד את תחזית הצמיחה של ישראל ל-0.5% בלבד.

מדינת ישראל מצויה באחת משעותיה הקשות, כשבראשה עומד קופירייטר בינוני שמפזר סיסמאות על "ניצחון" ו"תקומה", שהקשר בינן למציאות זהה לקשר שבין מירי רגב למנהל תקין. אלא ששיטות השיווק שהתאימו למכירת רהיטים לפני כארבעה עשורים, לאו דווקא תקפות לניהול מלחמה ממושכת ורב-זירתית.

מדינת ישראל מצויה באחת משעותיה הקשות, כשבראשה עומד קופירייטר בינוני שמפזר סיסמאות על "ניצחון" ו"תקומה", שהקשר בינן למציאות זהה לקשר שבין מירי רגב למנהל תקין

במצב עניינים שכזה, כל שנותר הוא לצטט משירו של שרון הולצמן "מה נשאר לנו מה? רק סיכוי קלוש".

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).