בשבוע האחרון החלטתי להוציא רישיון לאקדח.
לא מדובר בעניין חדש עבורי – היה לי פעם רישיון כזה ואפילו אקדח קניתי אז. זה היה ב-1984, בסיום קורס קציני מילואים בבה"ד 1. במהלך הקורס יריתי למעלה מ-500 כדורים, והעניין משום-מה מצא חן בעיניי.
הרגשתי "גבר". אין לי מושג מה המשמעות של זה.
אומרים שאצל גברים אקדח הוא תוספת סימבולית לאיבר המין הגברי. אומרים גם שיש יחס הפוך בין גודל האקדח לגודלו של איבר המין אצל הגבר שאוחז בו. האקדח שרכשתי אז היה טאורוס ברזילאי, עם תוף של 5 כדורים בלבד, שהוא אקדח קטן מאוד. זעיר אפילו.
לפי התיאוריה שהצגתי כאן, עם אקדח קטן כזה אמור היה להיות לי איבר מין של גמל או של סוס.
אני יכול להבטיח לכם שלא זה המצב, כך שאני עדיין תוהה מה האקדח שהיה לי פעם אומר עליי.
ב-2008 הפקדתי את האקדח במשטרה ומאז לא ראיתי אותו.
הפקדתי את האקדח במשטרה לאחר שקראתי ושמעתי על סבא שירה בנכדו האוטיסט בן השמונה ואז ירה בעצמו. בתקשורת קראו לזה "רצח והתאבדות",
ב-2008 הפקדתי את האקדח במשטרה ומאז לא ראיתי אותו. עשיתי זאת לאחר שקראתי ושמעתי על סבא שירה בנכדו האוטיסט בן השמונה ואז ירה בעצמו. בתקשורת קראו לזה "רצח והתאבדות"
אבל אני עצמי חשבתי שמדובר בשני מעשי גבורה, שני מעשי גבורה של הסבא הזה. הוא ירה בנכדו כשראה כמה סבל כרוך בחייו, ובכמה סבל כרוכים חיי הוריו.
ואז ירה בעצמו.
מאחר שאני מכיר מקרוב סבל דומה, מבלי להיכנס לפרטים, העניין קרץ לי. חששתי שמיום ליום המעשה של הסבא ייראה לי יותר מפתה, על כן הלכתי לתחנת המשטרה והפקדתי את האקדח.
שש עשרה שנים חלפו מאז. אני מניח שהאקדח עדיין שם.
לפני שנה קיבלתי הודעה שתוקף רישיון הנשק שלי פג. התייחסתי להודעה הזו באדישות. לא הייתה לי כונה לחדש אותו.
לאחרונה, לנוכח האירועים וההתפתחויות, התחלתי להצטער על כך, מה שהביא אותי למחשבה לחדש את רישיון הנשק שלי ולרכוש אקדח, אבל הפעם משהו כמו מגנום 44, שהוא תותח נייד היודע לעצור מכונית נוסעת.
הוא גם האקדח שקלינט איסטווד נושא עימו בסדרת סרטי "הארי המזוהם".
הארי המזוהם הוא דמות מסדרת סרטים שביים בשנות השבעים דון סיגל. מדובר בבלש במשטרת סן-פרנסיסקו, הארי קלאהאן, שאת דמותו מציג קלינט איסטווד.
לאחרונה, האירועים וההתפתחויות הביאו אותי למחשבה לחדש את רישיון הנשק שלי ולרכוש אקדח, אבל הפעם משהו כמו מגנום 44, שהוא תותח נייד היודע לעצור מכונית נוסעת
הארי קלאהאן פועל בדרכים קשוחות ולא שגרתיות שאינן כפופות למערכת, וממלא משימות שבגללן הוא נקרא "הארי המזוהם". הארי מצויד באקדח ענק, וכשהוא שולף אותו אל מול הפושע שאחריו הוא רודף, הפושע יודע ש"הלך עליו".
כשהארי עומד מול הפושע ואקדחו שלוף, הוא שואל אותו:
"DO YOU FEEL LUCKY TODAY, PUNK?"
שפירושו: האם אתה מרגיש בר-מזל היום, פרחח?
זאת, משום שלהארי אקדח תופי עם שישה כדורים, כמו במערב הפרוע, והשאלה היא אם עד לרגע זה הוא ירה את כל השישה או שנותר עדיין כדור אחד בתוף – כך שהפושע מתלבט איך לפעול. אם הוא מרגיש בר-מזל ושולח את ידו אל אקדחו, הארי לוחץ על ההדק ואנחנו לומדים מהר מאוד אם נשאר באקדחו עוד כדור.
אני יכול להרגיע אתכם בעניין הזה.
חצי מהגברים שהכרתי חלמו להיות הארי המזוהם בשלב זה או אחר של חייהם. אחרים חלמו להיות הרוכב הבודד שגילם איסטווד במערבונים של סרג'יו ליאונה.
גם אני מדמיין את עצמי לא פעם מחזיק באקדח גדול, נניח כשמישהו חוסם במכוניתו את הרחוב בו מתגוררת בתי ביפו, מפעיל אורות מהבהבים והולך לקניות. או לחלופין – כשמישהו חותך אותי בפראות בכביש כי הוא המלך וכולנו כבשים.
במצב זה אני מדמיין את עצמי עומד מולו עם מגנום 44 ביד ומסנן בין שפתי: "האם אתה מרגיש בר-מזל היום, פרחח?"
הבעיה בלעשות זאת היא, שרוב החבר'ה האלה לא יודעים מה זה "פרחח" וגם לא מכירים את הביטוי "בר-מזל".
בעיה נוספת היא שאין לי אקדח.
אבל לנוכח ההתפתחויות האחרונות אני שוקל לקנות אקדח כמו של הארי המזוהם.
כשהארי עומד מול הפושע ואקדחו שלוף, הוא שואל אותו: "האם אתה מרגיש בר-מזל היום, פרחח?" זאת, משום שלהארי אקדח תופי עם 6 כדורים, כמו במערב הפרוע, והשאלה היא אם ירה כבר את כל השישה או שנותר כדור בתוף
כשאני מדבר על ההתפתחויות האחרונות אני לא מדבר על אירועי טבח-נתניהו בשבעה באוקטובר, שלאחריהם אכן הייתי בדריכות מסוימת, במיוחד בכל פעם שכתבו בוואטסאפ היישובי "יש להיכנס במיידי לבתים ולנעול חלונות ודלתות".
בביתנו אין להנחיה הזו משמעות, כי על ויטרינות הסלון הגדולות הפונות אל טול-כרם אין תריסים, והן עשויות זכוכית. דרך הזכוכית רואים את טול-כרם, שלוש מאות מטר מאתנו בקו אווירי.
הממ"ד, לעומת זאת, נמצא ביחידה המושכרת, ואין מצב שאשב בממ"ד עם הדיירים השכירים ונסתכל זה על זה במבוכה במשך שעה או שעתיים.
אני עובר לפעמים קטע מביך דומה של שתיקה כשאני עם עוד אנשים זרים במעלית, נניח בדרכנו לקומה השלושים של בניין משרדים כלשהו, רק ששם זה נגמר אחרי דקה או שתיים – אבל שעתיים ככה?
אז ישבתי בעתות חירום ליד שולחן האוכל בחלל המטבח-סלון, אל מול קירות הזכוכית שלנו, וחשבתי: "סססאמו, מה שיהיה – יהיה".
גם לפני חודש-חודשיים, כשהתחילו השמועות ביישוב בת-חפר השכן על קולות חפירה תת-קרקעיים מכיוון טול-כרם, עדיין לא השתכנעתי לרכוש אקדח.
שכן זאת יש לדעת: להיות בעליו של אקדח כרוך בטרחה רבה. לא כמו להיות בעליו של כלב, אמנם. אין צורך להוציא את האקדח חמש פעמים ביום לעשות את צרכיו ולהוליך את בעליו בהבעת פנים משועממת ברחובות היישוב, ולהתפלל שהאקדח יעשה כבר את צרכיו.
עם זאת, כן צריך פעם או פעמיים בשנה לתאם מטווח במקום שנקבע לכך, ולנסוע לשם, ולרכוש כדורים, ולקבל הדרכה ממדריך מוסמך, ולירות את הכדורים שרכשת אל המטרה, עד האחרון שבהם, כי אחרת איך תרכוש כדורים חדשים וממה יתפרנס בעלי המטווח?
בביתנו אין משמעות להנחיה "להיכנס במיידי לבתים ולנעול דלתות וחלונות" הזו משמעות, כי על ויטרינות הזכוכית הגדולות בסלון אין תריסים. דרך הזכוכית רואים את טול-כרם, 300 מטר מאתנו בקו אווירי
וגם החזקת האקדח בבית אינה עניין של מה בכך. במדינה שאין בה בית בטוח מפריצה, כל אקדח שנשאר בבית הוא יעד לגניבה, וגניבה של אקדח היא עניין פלילי – לבעל האקדח, לא לגנב.
כי את הגנב לא תופסים אף פעם, ועל כן לעולם אין הוא נשפט ונענש, אבל בעליו של האקדח זמין, וניתן להחיל עליו את כל אלה: כתב אישום פלילי, ומשפט, וקנס. כי הפקרת האקדח היא עבירה.
אז מה שכנע אותי כן לקנות אקדח?
מסתבר, שלרגל שנתה ה-76 של מדינת ישראל הוכרז עליה כחלק מארצות-הברית של שנת 1776 ואקדוחנים רשאים להסתובב בה כמו במערב הפרוע ולירות במי שבא להם – והכל ביוזמת הממשלה והשריף האחראי על הנושא.
פעם עוד הייתה מגבלה כלשהי לא-רשמית שמותר לירות כך רק באנשים שאינם מבני דת משה. אחר-כך הרחיבו את ההקלות גם לירי ביהודים ובלבד שיהיו בצבע עור כהה, ורצוי שגם יאכלו אינג'רה. אבל אחרי הירי ביובל קסטלמן הסתבר שמותר לירות גם ביהודים בהירים, ובלבד שהיורה חובש כיפה ולובש ציצית.
לפני יום העצמאות ה-76 חגגנו את חג החירות, שהיום משמעותו: החירות לשאת נשק ולירות במי שבא לנו. אחר-כך חגגנו את יום העצמאות, שפירושו: כל אחד עצמאי לדאוג לביטחונו האישי, כי הממשלה אינה יכולה ואינה מתיימרת לעשות זאת.
אז איך אדאג לביטחוני כשהנשק היחיד שיש לי בבית הוא נונצ'קו שקניתי בחנות לציוד אומנויות לחימה באמסטרדם ב-1985, ואין לי מושג איך להשתמש בהם?
ואם הנימוק הזה אינו מספיק ישנו גם הנימוק הבא:
לאחרונה התחילו בטול-כרם וסביבתה להתאמן במצנחי-רחיפה. עמדתי על מרפסת הקומה השנייה שבביתי וראיתי מצנחים כאלה מעל העיר, וחשבתי כמה יפה הדבר שבטול-כרם התחילו לעסוק בספורט, שהרי מן המפורסמות הוא שספורט הוא עניין בריא לנפש ולגוף.
אבל אז הסביר לי מישהו שהבריאות היחידה שהספורט הזה לא טוב לה היא הבריאות שלנו, תושבי יד-חנה.
והוא גם הסביר לי למה.
וכך הגעתי סופית להחלטה שהגיע הזמן לרכוש אקדח.
לאחרונה התחילו בטול-כרם וסביבתה להתאמן במצנחי-רחיפה. עמדתי על מרפסת הקומה השנייה בביתי וראיתי מצנחים כאלה מעל העיר, וחשבתי כמה יפה הדבר שבטול-כרם התחילו לעסוק בספורט
עכשיו אני מדמיין את עצמי עומד בחצר ביתי במבט קשוח ועיניים מצומצמות עד דק אל מול איש חמאס עם סרט מצח ירוק, איש חמאס שנחת בחצרי עם מצנח-רחיפה, ואני מסנן בין שיניי: "האם אתה מרגיש בר-מזל היום, פרחח?"
מישהו יודע איך אומרים את זה בערבית?
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו