יש שני הבדלים בסיסיים בין תוכנית טראמפ לפתרון הבעיה הפלסטינית, שאותה ניסה לקדם בקדנציה הקודמת שלו – לבין תהליכי השלום שקדמו לה.

1. בניגוד לתהליכי השלום הקודמים, לפי תכנית טראמפ פתרון הבעיה הפלסטינית לא יבוא משיחות דו-צדדיות בין ישראל לאש"ף, אלא במסגרת אזורית בין ישראל לעולם הערבי הסוני, בהנהגת סעודיה.
2. בניגוד לתהליכי השלום הקודמים, לא זכויות לאומיות יעמדו בבסיס הפתרון אלא התועלת הכלכלית.

לפי תכנית טראמפ, בניגוד לעבר, פתרון הבעיה הפלסטינית לא יבוא משיחות ישראל-אש"ף, אלא במסגרת אזורית בין ישראל לעולם הערבי הסוני בהנהגת סעודיה, והוא לא יתבסס על זכויות לאומיות אלא על תועלת כלכלית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אגב, מן הריאיונות שהעניק מסעד בולוס, שליחו המיועד של דונלד טראמפ ללבנון, לכלי תקשורת לבנוניים, עולים עקרונות דומים לגבי לבנון.

מה שמחבר את שני העקרונות האלה היא סעודיה. לפיכך ציר ישראל-סעודיה יעמוד בבסיס קידום תוכניותיו של טראמפ, ובנימין נתניהו יצטרך לוותר על קטאר כציר מדיניותו בעולם הערבי.

תוכניותיו של טראמפ בקדנציה הקודמת בעניין הפלסטיני כללו שני חלקים: מפת המדינה הפלסטינית הזמנית בשני שליש משטח הגדה, תוך השארת ההתנחלויות, וכינון סטטוס קוו חדש בירושלים.

מבחינת האינטרס הישראלי האמיתי עדיף להתחיל בירושלים, אבל זה נוגד את האינטרס של איתמר בן גביר, הרוח החיה בממשלה, החותר דווקא להמשיך ולערער את היציבות על הר המריבה.

שנים רבות שרר ברחבת אל-אקצא סטטוס קוו שנקבע בין ישראל לווקף הירדני, שחילק את רחבת המסגדים ורחבת הכותל בין האיסלאם ליהדות. רחבת המסגדים הוכרה כשטח השייך לאסלאם, בעוד שרחבת הכותל הוכרה כשטח השייך ליהדות. ישראל הוכרה ככוח האחראי על הביטחון של רחבת המסגדים, וזכות היהודים לעלות על הר הבית הוכרה כמיועדת למבקרים ולא למתפללים.

מבחינת האינטרס הישראלי האמיתי עדיף להתחיל בסוגיית ירושלים בתכנית טראמפ, אבל זה נוגד את האינטרס של בן גביר, הרוח החיה בממשלה, החותר דווקא להמשיך ולערער את היציבות על הר המריבה

הסטטוס קוו הזה היה במידה רבה עוגן היציבות של ירושלים על שני חלקיה, שעמד גם במבחני האינתיפאדות שהסעירו את הפלסטינים, והחריג במידה רבה מאוד את מזרח ירושלים מן האלימות שהשתוללה בעזה ובגדה.

הסטטוס קוו התכרסם בלחץ שהפעילו שוחרי המקדש מתוך מרכז הליכוד על משטרת ירושלים, ותופעות תפילה על ההר הלכו והתגברו.

לתופעות התפילה נוסף מעשה חדש של השתטחות על אבני הרחבה – מעין תחליף לתפילה, המתכתב עם הביטוי המקראי "ויפול אל פניו ארצה וישתחו". הבעיה עם המעשה הזה – שאין לו שום קשר לעבודת המקדש, והמנהג הזה מופיע בתנ"ך כהבעת כבוד לאיש.

הכרסום בסטטוס קוו הגיע לכדי הפרה ישראלית בוטה בממשלה הזאת, כאשר בן גביר מודיע בגלוי על כוונתו לבנות בית כנסת על ההר, ושתיקת ראש הממשלה, נתניהו, יש בה כדי להעיד כי עניין בית הכנסת כלול בהסכם הקואליציוני שבעל פה, שלא עלה אל הכתב.

כמובן, שבית כנסת על הר הבית אינו מתיישב עם השתתת הציר האמריקאי באזורנו על ישראל וסעודיה.

בקדנציה הקודמת שלו, הגה טראמפ כינון סטטוס קוו חדש, ועל פיו ירדן לא תהיה עוד הפטרון הערבי היחיד על המסגדים, אלא תוקם פטרונות ערבית-מוסלמית חדשה שירדן רק חלק ממנה, ומן הסתם – סעודיה תהיה המעצמה המוסלמית המובילה.

הסטטוס קוו היה במידה רבה עוגן היציבות של ירושלים על שני חלקיה, עמד במבחני האינתיפאדות שהסעירו את הפלסטינים, והחריג במידה רבה את מזרח ירושלים מהאלימות שהשתוללה בעזה ובגדה

בזמנו, ירדן והרשות הפלסטינית התנגדו נחרצות למתווה טראמפ; ירדן התנגדה כי הודחה מן הבלעדיות שלה, והרשות – כי יומרתה להיות הריבון על ההר לא הוכרה, אם נדונה בכלל. ישראל נשארה הריבון על ירושלים כולה, ובעלת האחריות הביטחונית על ההר. שאלת ריבונותה על ההר לא התבררה. הבירה הפלסטינית הועתקה לאבו דיס.

בגלל כשלונו של טראמפ מול ג'ו ביידן, כל המהלך של גיבוש סטטוס קוו חדש על הר הבית נעצר. כעת הוא יחודש, ויש לקוות כי תינתן לו עדיפות על פני גיבוש מדינה פלסטינית בגדה, מכיוון שחתירה למדינה פלסטינית היא בזבוז זמן על דבר שאין לו היתכנות. הפלסטינים הוכיחו כי הם לא בשלים למדינה, וכי הקמת יצור מדיני מלאכותי יחמיר בעיות ולא יפתור אותם.

לעומת זאת, גיבוש סטטוס קוו חדש על הר הבית יש בו היתכנות גדולה, אם כי אינו חף מבעיות, כי מעורבים בו כוחות פוליטיים רציניים ובעלי יכולת.

הייתי מוסיף ואומר כי לדת היהודית יש אינטרס בקיבוע סטטוס קוו מייצב על הר הבית, כי מראה של יהודים פרועי פאות מאתגרים את קודשי האסלאם לא מוסיף לביטחונם של היהודים בעולם, ולא מסייע למלחמה באנטישמיות. החרדים בוודאי יברכו על הסדרת המצב בהר הבית שתרחיק מתוכו את נוער הגבעות.

יתרה מכך, מן הנוסחה החדשה על הר הבית יהיה אפשר לגזור את ההסדרה של עזה, ואח"כ של הגדה, כלומר: מדינות ערב הסוניות יחד עם מעצמה מוסלמית מתונה כמו אינדונזיה יקבלו אחריות תפעולית על ההר, עם אחריות ביטחונית של ישראל, כדגם להקמת גוף תפעולי של עזה ביום שאחרי, תוך שמירת זכותו של צה"ל להתערב במקרים של סכנה ביטחונית.

יש אינטרס לקבע סטטוס קוו מייצב על הר הבית, כי מראה יהודים מאתגרים את קודשי האסלאם לא מוסיף לביטחון יהודים בעולם. ומן הנוסחה החדשה על הר הבית יהיה אפשר לגזור את הסדרת עזה ובהמשך – הגדה

בשני המקרים, הגוף התפעולי יהיה מורכב ממדינות המתנגדות לאחים המוסלמים, ומכאן – שטורקיה תורחק כל עוד העומד בראשה הוא דמות בעייתית כמו רג'פ טאיפ ארדואן. הגוף גם יחסום את חידוש ההתנחלויות בעזה מצד אחד, ואת הפרובוקציות של בן גביר מצד שני.

זה יכול להסביר מדוע סעודיה דורשת במפורש את הרחקת בן גביר ובצלאל סמוטריץ מן הממשלה כתנאי להתקרבות לישראל – ולא הקמת מדינה פלסטינית, כפי שקבעה התוכנית הסעודית הישנה.

מבחינת ישראל, היה כרסום מתמשך במידת ריבונותה על הר הבית, וכבר היום ריבונותה הלכה למעשה מוטלת בספק.

מלכתחילה גורמים מרכזיים באסלאם, כמו ממלכת ירדן והווקף המוסלמי, הסכימו לתפקיד של ישראל כשומרת הבטחון על ההר לטובת כולם, אבל היא לא עמדה במשימה, ומגורם מייצב הפכה לגורם מערער יציבות, ומכאן הצורך לנסח מחדש את תפקידה על ההר.

אבל בבואנו לגבש סטטוס קוו חדש על הר הבית יש להתמקד, ראשית כל, במתח בין ההאשמים לבית סעוד בעניין תואר "שומר המקומות הקדושים". סעודיה לא השלימה עם התואר הזה של השושלת ההאשמית, וההאשמים חרדים לבלעדיותם בהר הבית. שורש הידרדרות היחסים בין ירדן לישראל טמון פה.

גורמים מרכזיים באסלאם, כמו ירדן והווקף המוסלמי, הסכימו לתפקיד של ישראל כשומרת הבטחון על ההר. אך היא כשלה במשימה, ומגורם מייצב הפכה לגורם מערער יציבות. מכאן הצורך לנסח מחדש את תפקידה שם

כרגע, הדבר נראה בלתי פתיר, אבל אם סעודיה תחזיר את הסיוע הכלכלי לירדן, ותייצב כלכלית את הגדה המזרחית, כפי שהיא מתעתדת לעשות בלבנון, ושתי הממלכות ימצאו שפה משותפת בסוגיות האזוריות שמעניינות את ירדן, כמו החתירה הסורית/איראנית נגדה – הרי שניתן יהיה להגיע לעמק השווה גם בעניין הסטטוס קוו על הר הבית. כך יש לקוות לפחות.

בעיה אחרת צצה בגלל הסערה הציבורית בעולם הערבי מן המראות הקשים של האסון הפלסטיני בעזה. סעודיה החמירה את התבטאויותיה נגד ישראל ובעד פתרון שתי המדינות. אבל אפילו עכשיו, למשל במאמר שפורסם בסוף השבוע ביומון הסעודי הגדול, א-שרק אל-אווסט, יש הכל חוץ מן הדרישה שהקמת מדינה פלסטינית תִקְדם לשלום סעודי-ישראלי, כפי שנוסחה ביוזמה הסעודית הישנה, שמוחמד בן סלמאן הוריד מן הפרק.

מה שנאמר הוא: "אם רוצים עולם בעל יציבות טובה יותר, או מאמץ רציני לפתור בעיות עולמיות, או להקל מחומרתן, הרי הבעיה הפלסטינית היא שער הכניסה הבסיסי שלא ניתן לעוקפו או להתעלם ממנו".

בעל המאמר מגנה את החלטות הכנסת בשלילת מדינה פלסטינית, או בצעדי ישראל למנוע את המדינה, אבל בשום מקום אין דרישה להקים קודם מדינה פלסטינית ורק בהמשך להגיע לשלום סעודי-ישראלי, אלא קודם לדבר על הבעיה הפלסטינית, ורק אז להניע לאותו שלום.

נדמה לי שטראמפ כבר חושב על הכיוונים האלה, וקידומם של נוצרים אוונגליסטים למשרות רמות, כולל מינויו של השגריר מייק האקבי בישראל, מבטיח את מקומה של ישראל בכל סטטוס קוו חדש על הר הבית, שיבטיח גם את אחדות ירושלים.

אפילו עכשיו, עם הביקורת בעולם הערבי לנוכח האסון הפלסטיני בעזה, מאמר ביומון סעודי גדול, למשל, לא עוסק בדרישה להקמת מדינה פלסטינית לפני שלום סעודי-ישראלי, כפי שנוסחה ביוזמה הסעודית הישנה

אחרי שסטטוס קוו חדש יחזיר לירושלים את בסיס ייצובה, וייצור מכנה משותף מוסכם לברית ישראל עם מדינות הסונה הערביות כולל מעצמות מוסלמיות מתונות כמו אינדונזיה, (לא טורקיה של ארדואן!) , יהיה אפשר לגשת לפתרון הבעיה הפלסטינית על בסיס אזורי, כחלק מן הברית הישראלית-ערבית.

ובא לציון גואל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.