המאבק נגד הפגיעה בבעלי החיים המשועבדים במשקים נפרש על גבי מספר חזיתות. מבחינתי האישית – הייתי שמח מאד לו היינו כולנו עוצרים את האלימות כלפי קורבנות אלו, מעצם היותם קורבנות החשים כאב וצער ושאינם רוצים למות, אך אני יכול רק לשמוח על כך שיותר ויותר אנשים מפסיקים לצרוך מוצרים מן החי גם מתוך סיבות בריאותיות וסביבתיות.

אכתוב כאן היום על נגזרת אחת של החזית הסביבתית, נגזרת שהמפלצתיות שלה כמעט ובלתי ניתנת לתפיסה, ויש לכך סיבה טובה.

במהלך הבצורת הקשה של שנת 2015 בקליפורניה, התעשיה העיקרית שהואשמה היתה תעשיית הדגל של המדינה – תעשיית השקדים. מדובר באמת בתעשייה בזבזנית, יחסית, בכל הקשור למים. יש גבול! נאמר. הרי לא יתכן שבזמנים כל כך קשים של בעיה אמיתית במים, תעשיה אחת תמשיך להתנהל כאילו בעיה זו אינה קיימת.

יש גבול! נאמר. לא יתכן שבזמנים קשים של מצוקת מים, תעשית השקדים תמשיך להתנהל כרגיל. או-אז קמו פעילים למען בע"ח בזעם. הרי קיימת תעשייה בזבזנית הרבה יותר בקליפורניה – צמחי  האלפלפה להאבסת חיות במשקים

או-אז קמו פעילים למען בעלי חיים בזעם מוצדק. הרי קיימת תעשייה בזבזנית הרבה יותר בקליפורניה, אך היא נעלמת מהעין ומנסה שלא למשוך תשומת לב – תעשיית צמחי האלפלפא, המיועדים להאבסת חיות במשקים.

כן. כמובן. אתם צודקים. גם חלקינו אוכלים אלפלפא, ולא רק פרות. אבל כאן נכנס הנתון שהרבה פעמים פשוט נמחק מדיונים או ויכוחים בנושא הזה פשוט מכיוון שהוא לא יאמן – ישנם ענפי חקלאות שונים בהם המטרה העיקרית היא האכלת חיות משק ולא בני אדם. במקרה הזה, לדוגמא – סביר להניח שגם אם כל בני האדם יפסיקו לאכול אלפלפא מחר (מי מאיתנו שבכלל מכירים את הצמח הזה), תעשיית האלפלפא תוכל לסבול את הנזק הכלכלי יחסית בקלות. כל עוד מאכילים במוצריהם חיות משק, לא נשקפת סכנה לתעשייה.

כן. גם חלקינו אוכלים אלפלפא, ולא רק פרות. אבל כאן נכנס הנתון הלא יאמן – ישנם ענפי חקלאות שונים בהם המטרה העיקרית היא האכלת חיות משק ולא בני אדם

המחשבה הזו כאילו בלתי מתקבלת על הדעת. אנחנו רגילים לחשוב שבעלי החיים במשקים השונים ניזונים משאריות חקלאיות של בני האדם. אני אוכל את התירס עצמו, בזמן שהפרה אוכלת את הגבעול והעלים.

מי בכלל, בדעתו הצלולה, יחשוב על כך שיש אנשים שכל עיסוקם הוא לגדל אוכל עבור פרות שדינן להירצח? אבל כאן, אפילו מתחת למפלצתיות שבמכונת ההרג האחראית להשמדתם של מיליונים רבים בכל שנה, ישנה התשתית שלה – מפלצתית לא פחות ומאיימת על כולנו בבזבזנות שלה.

אתם לא צריכים שאיזה טבעוני יספר לכם את זה. המועצות השונות של הסויה בארצות הברית כותבות זאת בבירור – הלקוחות העיקריים שלנו הן תעשיות הבקר והעופות.

מי יעלה בדעתו שיש אנשים שכל עיסוקם גידול אוכל לפרות שדינן להירצח? אפילו מתחת למפלצתיות שבמכונת ההרג, האחראית להשמדת מיליונים בכל שנה, ישנה התשתית שלה – מפלצתית לא פחות ומאיימת על כולנו בבזבזנות שלה

גם רשתות בשר גדולות כמו ברגר קינג לוקחות חלק בסוג כזה של חקלאות, שפוגע ביערות הגשם ובמאזן האקולוגי, מעבר לפגיעה הברורה והאלימה בחיות המשק.

וזאת מבלי להזכיר פגיעה שניונית בחיות בר, שמושמדות על מנת לגדל חיות משק או על מנת לגדל את האוכל שלהן, כמו סוסי בר בארצות הברית או תנים ונשרים בארץ.

כשמדברים איתכם על שטחי חקלאות הולכים וגדלים, התורמים לפגיעה אנושה באדמה, לכריתת יערות ולהתחממות הגלובלית, הגיע הזמן להפסיק להאשים את הסלט ולהתחיל להאשים את ההמבורגר או הסטייק. יותר נכון – את מי שגידלו את הפרות ואת האוכל שלהן.

כשמדברים על שטחי חקלאות גדלים, התורמים לפגיעה אנושה באדמה, לכריתת יערות ולהתחממות הגלובלית, הגיע הזמן להפסיק להאשים את הסלט ולהתחיל להאשים את ההמבורגר או הסטייק. או את מגדלי הפרות ומזונן

סליחה על הביטוי השחוק, אך הוא מתאים מאד במקרה עליו אנו מדברים – תעשיית המוצרים מן החי היא גוף סרטני, אלים וחסר רחמים. היא יוצרת עוד ועוד תאים של עצמה – עוד ועוד קורבנות, מגדילה את שטחה, משעבדת כמות הולכת וגדלה של שטחים, ומבזבזת כמות הולכת וגדלה של משאבים. היא פוגעת בבריאות, בסביבה וכמובן – בבעלי החיים הלא אנושיים, וכמעט כל אספקט שלה הוא איום ונורא. למה כתבתי כמעט? הנה הסיבה:

בהפגנה האחרונה בה לקחתי חלק, פירטתי דרך מערכת הגברה עבור האנשים ברחוב את כל מערך הנזקים שתעשיה זו אחראית אליו. "אז מדוע חלקינו עדיין תורמים לתעשייה שמזיקה כל כך?" שאלתי, וכמו משמיים עבר לידי אבא לשתי בנות שאמר במהירות ובבוז מופגן כלפינו – "כי זה טעים", ובכך השלים את כל מה שרציתי לומר.

"אז מדוע חלקינו עדיין תורמים לתעשייה שמזיקה כל כך?" שאלתי, וכמו משמיים עבר לידי אבא לשתי בנות שאמר במהירות ובבוז מופגן כלפינו – "כי זה טעים". כל הנזקים האלו, כל האימה הזו, כל הנזק הזה, כי זה טעים

כל הנזקים האלו, כל האימה הזו, כל הנזק הזה, כי זה טעים. חייכתי ודמיינתי את אותו אבא מסביר לבנותיו שאל להן לאכול הרבה ממתקים כדי לא ללכת לרופא השיניים, ואין זה משנה כמה טעימים הממתקים. פרופורציות בדרישות שלנו הן דבר מעניין ולפעמים בלתי נתפס, בין אם של תעשיית החקלאות המגויסת עבור חיות המשק ובין אם בדאגות שלנו, שבגללן לא נאכל מאכל מסוים.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.