ביום סתווי, מורה לדרמה מבקשת מ-24 תלמידי הכיתה שלה להתהלך בחדר ולומר שלום זה לזה באמצעות העיניים בלבד. הדבר היותר בלתי שגרתי הוא שכיתת השחקנים המתחילים הזאת מורכבת מתלמידי תיכון ומניצולי שואה.

התכנית הבין-דורית – "תאטרון עדוּת" – עומדת במרכז סרט תיעודי חדש באותו שם בבימויו של אורן רודבסקי, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי של בוסטון.

התכנית נוסדה בישראל, וכעת היא מופעלת במקביל בארצות הברית – כולל בניו יורק – על ידי ארגון סלף-הלפ (Selfhelp), המסייע לניצולי שואה.

הסרט מתמקד בתיכון ע"ש יואל ברוורמן בישיבה דפלטבוש שבברוקלין, ובחוויותיהם של משתתפי "תאטרון העדות" בשנת הלימודים 2017-2016.

"אחת הסיבות לתכנית היא שהקהילות של ניצולים הולכות ומידלדלות", אומר רודבסקי. "זו יוזמה שנועדה ליצור דור נוסף שיוכל לספר את הסיפור שלהם".

לפי סלף-הלפ, כ-40,000 ניצולי שואה חיים כיום בעיר ניו יורק, יותר ממחצית מניצולי השואה באר"ב, ומספרם בניו יורק צפוי לרדת ל-23,000 עד שנת 2025.

הארגון מציין כי אחוז משמעותי מהניצולים תושבי העיר סובלים מבריאות רעועה, וכי כמעט מחצית מהאוכלוסייה שהוא משרת נמצאת רק מעט מעל קו העוני.

בעיית העוני בקרב ניצולים מוכרת בעולם, בכלל זאת בהצהרת טרזין של ועידת פראג לטיפול בנכסים מתקופת השואה מ-30 ביוני 2009, שקובעת כי "אין זה מקובל שאלה שסבלו כה רבות בחלק המוקדם של חייהם יחיו חיי דלות בסופם".

הפקת התאטרון "רוח של תקווה", שיצרו תלמידים (צילום: דבי איגן-צ'ין/New York Daily News/באדיבות רודבסקי)

8 ניצולים, 16 תלמידים

בסרט, שמונה ניצולים פוגשים 16 תלמידי תיכון ואת המורה שלהם לדרמה, שלי שצקס. חלקם חיים לבדם, למשל קלודין ברבוט, ניצולה צרפתייה בת 89.

אחרים הם זוגות נשואים, למשל אהרון וציפורה טמבור ואיזק ורוזה בלום. אהרון, שהיה בן 88 בצילומים, אומר על אשתו: "לפני 63 שנים התאהבתי בפנים האלה".

"כולם שבו אותי", אומר הבמאי על הניצולים. "אבל חלק מהם היו פשוט כוכבים מלידה. איזק ואהרון הם פשוט כוכבים פנומנליים". בנוסף, הוא אומר, "קלודין היא אישה מקסימה וחסרת בושה להפליא. שלושת אלה שבו אותי מהתחלה".

תרגילי הדרמה איחדו את הקבוצה בדרכים חדשות, שגרמו לאהרון להעיר שזה "כמו שיעור פסיכולוגיה". לדברי רודבסקי, הסרט כולל הרבה הומור.

ועדיין, ישנו גם הכאב מתקופת השואה, שהתלמידים לומדים עליו עוד מהניצולים.

בסרט, איזק בן ה-94 מספר על חייו, שהחלו ב-1922 בארגנטינה, שם הוא חי עד 1929, ואז היגר עם משפחתו לפולין. הוא מדבר על האנטישמיות שנתקל בה בביתו החדש, ואומר שהבעיה הזאת לא הייתה קיימת בארגנטינה. אביו דחה את ההזדמנות להגר לפלשתינה ב-1936. "אני לא יודע למה", הוא אומר.

במלחמת העולם השנייה, איזק היה עובד כפייה במפעל תחמושת בגטו. בסרט, הוא מספר על "הפחד התמידי" מפני גירוש לטרבלינקה, שם מתו בין 700,000 ל-900,000 יהודים ו-2,000 צוענים. אחד התלמידים מציין שבטרבלינקה מתו יותר יהודים מאשר בכל מחנה ריכוז אחר, למעט אושוויץ-בירקנאו.

איזק אומר שאהבתו לרוזה, שגם היא עבדה במפעל, היא שהצילה אותו מהגירוש. באחד מהאיורים המשולבים בסרט, נראה קרון משא בדרכו למחנה המוות. אבל, אומר איזק, "אני ניצלתי. דחפו אותי החוצה". משקיבל הזדמנות נוספת, הוא אמר לקצין גרמני שהוא רוצה להיות עם החברה שלו, ואחד השומרים נשלח לאחֵד את בני הזוג. בסופו של דבר הם נישאו, ולדברי איזק, "אנחנו ביחד כבר 74 שנים".

"אנחנו עומדים איתך כאן כדי לכבד אותך ואת זכר אמך", אומרת המורה, ומבקשת מקלודין לתאר את אמה בשלוש מילים. היא מתארת אותה כ"יפהפייה, מוכשרת ופשוט אדם טוב" ולאחר מכן מקבלת חיבוק קבוצתי

אהרון מעלה זיכרונות מאושוויץ-בירקנאו. אחד מחבריו גילה שעומדים לירות באביו. אהרון לא הצליח למנוע ממנו לרוץ ולשכב ליד אביו. הנאצים ירו בשניהם.

קלודין מתארת את הטרגדיה של ההתאבדות של אמה "ממש לפני המלחמה", ומספרת שבצרפת הכבושה על ידי הנאצים "כל בני המשפחה נרצחו בזה אחר זה". הסיפור גרם למורה שצקס להציע תרגיל דרמה לזכר אמה של קלודין.

"אנחנו עומדים איתך כאן כדי לכבד אותך ואת זכר אמך", אומרת שצקס, ומבקשת מקלודין לתאר את אמה בשלוש מילים. היא מתארת אותה כ"יפהפייה, מוכשרת ופשוט אדם טוב" ולאחר מכן מקבלת חיבוק קבוצתי.

"בשבילי, זה לב הסרט", אומר רודבסקי, "עבור חלק מהניצולים, מתרחש תהליך תרפויטי. אפשר לתמצת את זה בתחושה שהביעה קלודין – שאף אחד לא יכול, כידוע לנו, להבין באמת את החוויות שעבר מישהו אחר, בעיקר כשמדובר במשהו נורא כמו השואה. זה בלתי אפשרי. ועדיין זה מה שמנסים לעשות בתהליך הזה".

ניצולת השואה קלודין ברבוט בהפקת תיאטרון העדות (צילום: דבי איגן-צ'ין/New York Daily News)

פחדים משלהם

התהליך הזה משפיע לא רק על הניצולים, אלא גם על התלמידים. כשאהרון מספר על חוויותיו מאושוויץ-בירקנאו, אחת התלמידות מתחילה לבכות. אהרון אומר לה שהוא מצטער, ומוסיף: "אני חושב שהיה לך מספיק להיום".

"אני חושב שלתלמידים בהחלט היו פחדים משלהם, לעבור טראומה רגשית, אולי, להיות מעורבים, לשמוע את הסיפורים הקשים האלה", אומר רודבסקי.

למרות הקשיים, התלמידים לומדים להכיר את הניצולים כבני אדם פרטיים. הם מבקרים אצלם ולומדים עוד פרטים על חייהם במהלך המלחמה ואחריה.

התהליך הזה משפיע לא רק על הניצולים אלא גם על התלמידים. כשאהרון מספר על חוויותיו מאושוויץ-בירקנאו, אחת התלמידות מתחילה לבכות. אהרון אומר לה שהוא מצטער, ומוסיף: "אני חושב שהיה לך מספיק להיום"

בביתה, קלודין מראה לתלמידים את הטלאי הצהוב שהיה עליה לענוד בצרפת. היא חולקת איתם צדדים נוספים של חייה, כמו הפסלים של בעלה, שהיה אמן. היא גם מספרת שהיא הייתה רקדנית בלט במשך שבע שנים.

"הסרט הוא על השואה, ניצולים בשואה", אומר רודבסקי. "אבל אני חושב שחשוב מכך, הסרט הוא על צעירים וקשישים שחולקים דברים זה עם זה בדרכים נדירות".

אורן רודבסקי, במאי "תאטרון העדות" (צילום: Courtesy)

רודבסקי מעיר שהיום "כולם בטלפונים הסלולריים, לא מתקשרים אחד עם השני", בעוד שהסרט מציג "אינטראקציות נקיות מטלפונים. אנחנו חיים בתרבות של צריכת יתר, תרבות שבה אנשים לא צריכים להסתכל זה לזה בעיניים ולדבר. הורים לא בהכרח מדברים עם הילדים. ילדים לא בהכרח מדברים עם חבריהם. תאטרון העדות חוזר לזמנים שבהם לא היו לאנשים דרכים להימנע מלדבר זה עם זה".

בנוגע לתכנית "תאטרון העדות", רודבסקי אומר: "לא מפתיע אותי שהיא נוסדה בישראל", ומוסיף שהיא מזכירה את "ימיה המוקדמים של הציונות הישראלית. זה כמו החיים בקיבוצים של פעם – הם נסמכו על עצמם אבל גם על אחרים.

"בסרט, זו חוויה קולקטיבית. כל מפגש מסתיים כשכולם עומדים במעגל, שבו כולם חולקים עם הקבוצה את חוויותיהם. אם הם הולכים לבתים של אנשים, נפגשים מחוץ לקבוצה, הם יביאו את החוויות שלהם חזרה לקבוצה".

התלמידים משלבים את מה שלמדו במהלך התכנית במחזה שהם מציגים יחד עם הניצולים, שנהנים מאור הזרקורים, מהחיבוקים ומנוכחות התקשורת בניו יורק.

המחזה מציג רגעים שנאספו מתוך המפגשים הרבים, כמו שחזור סירובה של קלודין לוותר על הטלאי הצהוב שלה, שמבוצע בצרפתית.

איזק מדבר על המפגש שלו עם רוזה, ומכנה אתה "בחורה יפה, אדיבה וחסרת אנוכיות". מקס מגלם את הגרמני שאיחד ביניהם לאחר שאיזק ניצל מהגירוש.

"התלמידים, הודות לאדיבות ולחמלה שלהם, גורמים לנו להרגיש בסדר עם זה", אומר איזק בסרט על רקע מחיאות הכפיים שהצוות זוכה להן בתום ההצגה.

ניצול השואה איזק בלום בהפקת תאטרון העדות (צילום: דבי איגן-צ'ין/New York Daily News)

בוכים, יוצרים קשר

מאז צילום הסרט, איזק, קלודין ואהרון הלכו כולם לעולמם. רודבסקי מתרכז כעת בהקרנת הסרט הקרובה באזור בוסטון, לאחר הקרנות מוצלחות במקומות כמו פסטיבל הקולנוע היהודי באטלנטה ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקליבלנד.

"התקווה הגדולה שלי היא שילדים יראו את הסרט הזה. שיראו תלמידים אחרים עובדים עם הקשישים באלה, בוכים, יוצרים איתם קשר, זה העניין. אנשים חושבים, 'כבר ראיתי הכל על השואה', אבל הם לא מכירים את הסיפור הזה"

"התקווה הגדולה שלי היא שילדים יראו את הסרט הזה", הוא אומר. "שיראו תלמידים אחרים עובדים עם הקשישים באלה, בוכים, יוצרים איתם קשר, זה העניין. ואחר כך הקהל של הפסטיבלים. אנשים חושבים, 'כבר ראיתי הכל על השואה, אני יודע הכול', אבל הם לא מכירים את הסיפור הזה".