מעניין שהשביעי באוקטובר קרה דווקא בקיבוצים מזוהי שמאל ולא בשטחים, וכעת מדינה שאין לה שום גבול איתנו או סכסוך אדמה נמצאת איתנו במלחמה על השמדתנו. מתי תבינו שכולנו נקראים אצלם מתנחלים (מוסטטרתנין) תושבי רמת אביב כתושבי יצהר, הם לא רוצים אותנו באותה מידה כי אנחנו מהווים בעצם חזרתנו לכאן בעיה לאיסלאם שטוען שהוא החליף את היהדות – שכעת שבה לארצה, וכאן הבן שואל מה צריך לקרות אחרי השביעי באוקטובר כדי שהפרופסור הנכבד יבין זאת?

תודה יורם. מסכימה עם הסיכום שלך. לדעתי חסרה השאל והתשובה: מדוע, מרגע שניתן לנו לפתור את הקונפליקט מתוך עמדת כוח, העדפנו להעצים אותו.
אפשר לומר שמי שנמצא בעמדת כוח מסרב חשחרר את היד הקפוצה.
לדעתי זה הסבר חלקי, כי לאורך 58 שנים יכולנו להבין שאנחנו מזיקים לעצמנו.
יש לי תשובה. השאלה אם יש לנו נכועות לשמוע אותה.
לדעתי לא, ולכן אשתוק הפעם,

מיכל ריזל

תודה לך, פרופ' יורם פרי, על מאמר צלול, כן ומדויק.
אתה מצביע על אחריות עמוקה שאנחנו – החזקים יותר – מנסים שוב ושוב להתחמק ממנה. אתה מדגיש היטב את הא-סימטריה: יש לנו את הקלף המרכזי, אך במקום להשתמש בו כדי לפרוץ דרך לשלום – אנחנו אוספים רסיסים, תרתי משמע.

דבריך הזכירו לי את יוסף שציטט את ארנסט גלנר ואמר:

"ישראל הכריזה על עצמה כעל היבריד מסוג חדש – מדינה מודרנית עם טעם של ימי הביניים."
ואת דברו החריף הוסיף ואמר בראיון מ2012
"הבעיה אינה ברשעים תמיד יהיו רשעים אלא בכך שהטובים שותקים."

השתיקה שלנו, האדישות שלנו, היא בחירה.
וכפי שאתה מראה – כל עיכוב במוכנות לשלם את מחיר השלום מחזק את חזית הסירוב, אצלם ואצלנו.

אולי עוד לא מאוחר לבחור אחרת. אבל כדי שזה יקרה – דרושה מידה של יושר, אומץ, וזיכרון מוסרי.

מאמר מצויין. אהבתי. רק בנקודה אחת אני חלוקה: לדעתי, גם ב 20 השנים הראשונות לקיום המדינה יכולנו להוכיח כי מגמת פנינו לשלום עם שכנינו. את דמי הרצינות היינו צריכים לשלם ביחס שיוויוני ומכבד לאזרחינו הערבים, ולא עם ממשל צבאי משפיל ומתנכר, ומדיניות של נישול והפקעת אדמות בקנה מידה עצום. באותן שנים הנצחנו את הנכבה הפנימית וזרענו את זרעי הפורענות ביחסינו גם עם הפלסטינים אזרחי ישראל.

קווי 67 זה מונח פנים-ישראלי. אנחנו המצאנו אותו, ואנחנו דנים עליו בינינו לבין עצמנו. אבל מבחינת הפלסטינים אין שום משמעות למונח הזה. כאשר הם אומרים "כיבוש" הם מתכוונים ל-48. ליפו "הכבושה" ועכו וחיפה. הם גם לא מסתירים זאת – אנחנו אלו שמתעקשים לא לשמוע.

גם המונח "שתי מדינות" נתפס מאוד שונה בין הישראלים והפלסטינים. עבור הישראלים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים ומדינה שנייה ליהודים. עבור הפלסטינים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים, ומדינה שנייה של כל-אזרחיה ודו-לאומית (רובם גם ידרשו את "זכות השיבה" של כמה מיליוני פלסטינים). אבל אין אף פלסטיני עלי אדמות שיסכים לטענה, שיהודים מגיעה מדינה לאומית אתנית משלהם בקווים כלשהם.

דרך אגב, הנה שאלה למתקדמים: אם "מדינה פלסטינית" תכלול פינוי של מיליון וחצי יהודים מערבה, ותהיה מדינה עם 100% ערבים, אזי "מדינה יהודית" צריכה לכלול פינוי בהיקף דומה של ערבים מזרחה, ולהיות 100% יהודית. אם נפרדים אז נפרדים, לא? למה מדינה ערבית חייבת להיות רק ערבית, ומדינה יהודית חייבת לכלול 20% ערבים?

ולכן אין פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, שיהיה מקובל על שני הצדדים. אין פתרון כזה ביי דפיניישן: הרי יצירת העם הפלסטיני, האתוס המכונן שלו, זה ההתנגדות לתנועה הציונית. אבל זה לא משהו חדש בהיסטוריה. רוב הסכסוכים במשך ההיסטוריה לא נפתרו בדרכי שלום, אלא בכך שהצד החזק כפה את דעתו על הצד החלש, הכריח אותו לקבל את הפתרון – וגם השתמש באלימות אם צריך – ולטווח הארוך הצד החלש למד לקבל זאת. זה בדיוק גם מה שצריך לקרות אצלנו. הרדיפה הזאת אחרי פתרון "מוסכם" רק מעודדת אותם להמשיך להתנגד לישראל.

מאיפה ההנחה שאילו רק נוותר על הנכס שלקחנו בששים ושבע ונחזיר אותו נקבל שלום? אני מבין שסו משאת נפד ומזדהה איתה מאד, אבל גם מהצד השני אין קונים לסחורה הזו.
אנחנו יכולים להמשיך לריב בינינו לבין עצמינו בנושא זה. זה לא ישנה כלום.