נגע הסמים הסינתטיים מכה בדרום תל אביב. תושבים קוראים לפעולה והרשויות מגלגלות אחריות

בשבוע האחרון תשומת לב יתרה מופנית (שוב) כלפי דרום תל אביב ושוב בהקשרים בעייתים. מכת הסמים הסינתטיים, המשקפת תופעות התמכרותיות קשות, תקפה את האיזור ותושבי השכונות מיואשים.

צירוף מקרים אומלל של שני גורמים עיקריים יצר את התופעה. פעילות נדל"נית ענפה שהחלה באיזור התחנה הישנה, העירה את הנרקומנים מרבצם והביאה אותם למצוא מקלט בחדרי המדרגות, גני משחקים וספסלים של שכונות דרום העיר. בה בעת ומזה כמה שנים, ייצור ומכירת סמים סינתטיים זולים מתחת לראדר מתרחשים כמעט באין מפריע ומהווים מלכודת לאנשים קשי יום, המוצאים את עצמם מכורים עם תופעות התמכרות להירואין – מסמי פיצוציות.

משרד הבריאות מזהיר שאף שהשמות עדיין זהים – "נייס גאי", "מבסוטון" ו"סופר מריו" – כעת מדובר ב"תרכובות כימיות רעילות הנמכרות בצורה של כדורים, תמיסות לשאיפה ולשתייה, קטורת ותערובות לעישון"

משרד הבריאות מזהיר שאף שהשמות עדיין זהים – "נייס גאי", "מבסוטון" ו"סופר מריו" – כעת מדובר ב"תרכובות כימיות רעילות הנמכרות בצורה של כדורים, תמיסות לשאיפה ולשתייה, קטורת ותערובות לעישון".

סם נוסף שנפוץ מאד בשנים האחרונות הוא קריסטל מת' – מתאמפטמין פסיכואקטיבי, שלפי משרד הבריאות ממכר פי שלושה מקוקאין וגורם לפסיכוזות, הזיות, הפרעות שינה חמורות, בחילות, אירועי לב והתקפי חרדה. גם הסם הזה מאוד זול וממכר ועשוי להביא את המשתמש להתנהלות והתנהגות סכיזופרנית קשה.

התוצאה בפועל היא עשרות רבות של אנשים זרוקים ברחובות דרום תל אביב, עושים את צרכיהם בחדרי מדרגות ומשתקעים בגינות. מעבר למטרד הברור, מדובר גם בפגיעה בבטחונם האישי של התושבים. 

סם נוסף שנפוץ מאד בשנים האחרונות הוא קריסטל מת' – מתאמפטמין פסיכואקטיבי, שלפי משרד הבריאות ממכר פי שלושה מקוקאין וגורם לפסיכוזות, הזיות, הפרעות שינה חמורות, בחילות, אירועי לב והתקפי חרדה

אמש פנתה ח"כ מירב מיכאלי בנושא לשר ארדן בשאלה איך המשטרה מתמודדת עם המצב. הוא טען כי חלה עלייה באכיפה באיזור, אך גם ש"לא כל הפתרונות במשטרה" והפנה את התושבים לראש העיר. עירית תל אביב מצידה לוקחת אחריות חלקית ואת היתר – מגלגלת לפתח המשטרה.

העניין יכול היה אולי היה להיפתר אם היתה קיימת רשות למלחמה בסמים, אך זו נסגרה בשנה שעברה לפי החלטת השר ארדן, ובמקום הוא הורה להקים רשות לטיפול במלחמה בסמים בתוך המשרד לביטחון פנים. אולי זה הגוף שאמור לקחת אחריות?

*  *  *

כך או כך לאור המצב המחריף, השבוע התושבים החליטו לנקוט צעד ולאגד את פעילותם בקבוצת פייסבוק ששמה "דרום תל אביב בקריז". הקבוצה הוקמה על ידי תושבי האזור במטרה לפעול אקטיבית למיגור התופעה. 

בקבוצת "דרום תל אביב בקריז" מעלים תמונות של נרקומנים זרוקים על המדרכות, ומדווחים על עשרות הטרדות. הזוי כמה שהרשויות נטפלות לקנאביס ולצרכנים, אבל ממפגע סמים אמיתי כזה – מתעלמות

הם מעלים תמונות של נרקומנים זרוקים על ספסלים ועל המדרכות, ומדווחים על עשרות הטרדות ומציאות בלתי נסבלת. המצב רע מאד וחייבים לטפל בזה. מצד שני, זה ממש הזוי כמה הרשויות נטפלות לקנאביס ולצרכנים, אבל ממפגע סמים אמיתי כזה – מתעלמות.

משטרת ישראל יכלה להשקיע 20 מיליון שקלים בפרשת טלגראס, אבל לא בתחומי אחריותה העובדה שנגע סמים אמיתי ומסוכן לאין שיעור מציף את הרחובות וגוזל חיי אדם. אני תמהה מה הופך את הקנאביס עבורם לכזה ששווה להשקיע כל כך הרבה משאבים למיגורו, שעה שמעבדות כימיות ביתיות של סמי פיצוציות וקריסטל עובדות חופשי. 

אולי כדאי לשאול את השר ארדן את אותה שאלה רק הפוך – מה כן נמצא בתחומי אחריותה של משטרת ישראל, והאם לא ראוי למנות מפכ"ל קבוע, מינוי שנעדר מהמסיבה מזה כשנה?

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק" 

"הלכתי לבית-מטבחיים לצפות במה שמכונה "שחיטה חשמלית", וראיתי שהצמידו לרקותיהם של החזירים מלקחי מתכת גדולים שחוברו לזרם חשמלי (125 וולט). ברגע שהמלקחיים תפסו בחזירים הם איבדו את הכרתם, התקשחו, ואחרי שניות אחדות נתקפו פרכוסים, כמו כלבי הניסוי שלנו. ברגעים אלה של אבדן ההכרה (תרדמה אפילפטית), השוחט דקר את החיות והקיז את דמן בלא קושי". (אוגו צ'רלטי, פסיכיאטר, מתאר כיצד "המציא" את שיטת הטיפול בהלם חשמלי, 1954, צוטט בספר "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין)

בוודאי ראיתם את התמונה, או לפחות שמעתם את הסיפור הנוראי. פארק שעשועים סיני פרסם את עצמו על ידי השלכתו של חזיר אומלל בכבל בנג'י מגובה של כמעט שבעים מטרים. החזיר היה עטוי גלימה סגולה, וזעק זעקות אימה, אימה אמיתית, כאשר הופל מטה. לאחר מכן נלקח החזיר למשחטה. אנשים שונים בוודאי כבר אכלו מבשרו.

פארק שעשועים סיני פרסם עצמו ע"י השלכת חזיר אומלל בכבל בנג'י מגובה של כמעט 70 מטרים. החזיר היה עטוי גלימה סגולה וזעק זעקות אימה, אימה אמיתית, כשהופל מטה. לאחר מכן נלקח למשחטה

לא מזמן כתבתי שאינני מאמין בקיומם של סרטי אימה, שכן הצופים בהם לעולם חשים אימה אמיתית. אני לא ממליץ על כך, אבל מי שרוצים לדעת איך נשמעת אימה אמיתית מוזמנים לצפות ולהקשיב לוידאו המתעד את החזיר המסכן.

את דה סאד קראתי לראשונה בתיכון, אני חושב. הדבר הכי נורא שנכתב שם, או אולי – הדבר היחיד שנצרב בזיכרוני עד היום, היה אמירה של אחת הדמויות, לפיה זה בסדר לעולל לאישה כל מה שאנחנו, הגברים, נרצה, כל עוד הורגים אותה אחר כך. זו אמירה איומה, נכון. אבל הנה דוגמא לכך – לחזיר כבר לא אכפת שכך התעללו בו, נכון?

אני כותב טענה קשה זו  – לא על מנת להגן על ההתעללות בחזיר (או באישה, כמובן!), אלא כדי לטעון שהזעם הכללי כלפי המעשה הוא לא זעם בגלל הפגיעה בחזיר, שמיליונים ומיליארדים מבני מינו סובלים מי פחות, אבל גם מי יותר, לפני שהם הופכים לארוחה עבור אלו שזועמים על מעשה ההתעללות בסין. הזעם הוא על *התנהגותם של בני האדם*.

לא מזמן כתבתי שאינני מאמין בקיומם של סרטי אימה, שכן הצופים בהם לעולם חשים אימה אמיתית. אני לא ממליץ, אבל מי שרוצים לדעת איך נשמעת אימה אמיתית מוזמנים לצפות ולהקשיב לוידאו המתעד את החזיר

במילים אחרות, לא על כך שחזירים לא צריכים לסבול (באופן הזה), אלא על כך שבני אדם לא צריכים להתעלל בצורה הזו, לפני שהם אוכלים את קורבנותיהם. דרך ארץ קדמה לתורת העליונות האנושית.

החזיר עבר מסכת התעללות איומה, ואז נלקח למשחטה. אנשים שונים כבר אכלו מבשרו. אולי סיפורו הוא סיפורו של ישו – מי שסבל על מנוף הבנג'י כדי שלקוחות סיניים זועמים לא יעשו זאת, כאות מחאה.

כך או כך, חשוב להבין, שהחזיר עצמו הוא שקוף לחלוטין בסיפור הזה. ההזדהות הרבה עם הקורבן (ומה נגיד, המבורכת? כן! זה חשוב!) נגועה בסופו של דבר גם היא בסוגנות, על פיה זה בסדר להרוג חזירים, רק לא ככה. לא בראוותנות כזו, אלא בהיחבא ובמחשכים.

החזיר עצמו שקוף לחלוטין בסיפור הזה. ההזדהות הרבה עם הקורבן נגועה בסופו של דבר גם היא בסוגנות, על פיה זה בסדר להרוג חזירים, רק לא ככה. לא בראוותנות כזו, אלא בהיחבא ובמחשכים

איננו רוצים לראות את מי שאנו אוכלים ואיננו רוצים לראות אותו סובל. זה לא אומר, אבל, שאסור לו לסבול. פשוט לא מול עינינו. אינספור חזירים הסובלים יום יום יעידו על כך, לו יהיו מי שיקשיבו להם.

בשנת 2012 התגלה קוף שנשמר אצל וטרינרית אחרי שקטעה את שתי רגליו ויד אחת שלו, כך גיליתי בצילום שראיתי היום ומי יודע אם אי פעם אשכח. אני נזכר עכשיו בספרם של אדורנו והורקהיימר, על הדיאלקטיקה של הנאורות, בו הם כותבים שעל ידי פגיעה בבעלי החיים במעבדות, החוקרים מכריזים שרק הם עצמם, מבין כל הבריאה, פועלים באופן רצוני, מול האופן המכאני והעיוור בו חיות המעבדה מתעוותות על שולחן המעבדה. בני האדם מתייחסים לעצמם, כותבים אדורנו והורקהיימר, כאילו התבונה שייכת רק להם, בעוד בעלי החיים מלאים רק באימה צרופה וחסרת בינה ובדחף לברוח.

אדורנו והורקהיימר כותבים שע"י פגיעה בבעלי החיים במעבדות, החוקרים מכריזים שרק הם עצמם, מבין כל הבריאה, פועלים באופן רצוני, מול האופן המכאני והעיוור בו חיות המעבדה מתעוותות על שולחן המעבדה

בספר "דוקטרינת ההלם" מצטטת נעמי קליין את מילטון פרידמן כשהוא כותב לגנרל פינושה: "אם תאומץ הגישה הזו של טיפול בהלם, אני סבור שיש להכריז עליה בפומבי בפירוט רב, ולהתחיל ביישומה במועד קרוב מאד. ככל שהציבור יקבל מידע מלא יותר, כך יקל עליו להסתגל".

אני חושב על אמירה מפחידה זו גם ביחס להלם הציבורי מהחזיר שהופל ממנוף הבנג'י. אולי אפשר לקרוא את הפעולה האיומה הזו כטיפול בהלם שמצריך את הציבור להסתגל לעובדה הפשוטה שבעלי החיים הלא אנושיים סובלים בידינו, שיש להם פנים ושהם משמיעים קול.

בסין, אני מאמין, נעשתה הפעולה הזו מתוך מחשבה שהציבור אמור להיות קהה חושים ולבוז לאימתו של החזיר. אולי זו הזדמנות, אבל, לעשות את ההיפך.

גם ביחס להלם הציבורי מהחזיר שהופל ממנוף הבנג'י, אולי אפשר לקרוא את הפעולה האיומה הזו כטיפול בהלם, שמצריך הסתגלות לעובדה הפשוטה שבעלי החיים הלא אנושיים סובלים בידינו, שיש להם פנים ושהם משמיעים קול

אז כן. בואו ונדבר קודם כל על האסון שבשחיטת החזיר, ורק לאחר מכן על כך שהופל ממנוף כפעולת ראווה. כמה שפעולת ראווה זו בזה לרצונו של החזיר, שחיטתו בזה לו הרבה יותר.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי

החלת הריבונות על בקעת הירדן עלול להוות פגיעה קשה ביחסי ישראל- ירדן. צריך לשמוע את האלוף במיל. עמוס גלעד ואחרים כדי להבין במה מדובר. זה כמובן לא יפריע לנתניהו להשתמש בנושא הטעון הזה לצרכיו האישיים. מה בדיוק עבר לבני גנץ בראש כשהעלה את הנושא לסדר היום הציבורי?

יונתן שתיל הוא מאייר וקריקטוריסט. אייר במספר מקומונים ("במקום", "מלאבס" ו"צומת השרון"), אייר את הספר "אנשים על ארבע" שכתב ד"ר רפי קישון ובהמשך אייר לטור משותף איתו במגזין "עיתון חי". עבודות נוספות, קריקטורות ואיורי דמויות ונוף, אפשר לראות בדף האינסטגרם שלו