השאלה המרכזית המתעוררת בעקבות פסק דינו של בית המשפט לעניינים מִנהליים בירושלים, שחייב שלשום (שני) את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לחתום על קידומה של רב־פקד רינת סבן לדרגת סגן ניצב, איננה אם השר יואיל בטובו לציית לפסק הדין ולפעול בהתאם לו.

השאלה היא אם בתום פרשת קידומה של סבן, לרבות פסק הדין שהציב בפני בן גביר תמרור עצור עצום ממדים, יוכל השר לביטחון לאומי לסמן לעצמו בסיפוק כי ההרתעה הושגה וכי יכולתו לכופף קציני משטרה ולהלך עליהם אימים גדלה.

בהקשר הזה, השאלה נותרת עדיין פתוחה. אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שפסק דינו של השופט דוד גדעוני מבית המשפט המחוזי בירושלים ראוי להערכה בהיותו נחוש, בהיר וחד־משמעי.

על אף המהלומה שבן גביר ספג, וגם אם לא תיוותר לו כל ברירה אלא לחתום על קידומה של רפ"ק סבן, עצם העיכוב העצום והעליהום הפומבי שחוותה עלולים להוות גורמי הרתעה עבור קצינים אחרים

אולם על אף המהלומה המשפטית והציבורית שבן גביר ספג, וגם אם לא תיוותר לו כל ברירה אלא לחתום על קידומה של סבן, עצם העיכוב העצום שהיא ספגה בקבלת הדרגה והעליהום הפומבי שחוותה מצד השר הממונה על הארגון שבו היא משרתת, שיש לו מאחזי תמיכה לא מבוטלים גם בקרב עמיתיה במשטרה, עלולים להוות גורמי הרתעה עבור קצינים אחרים.

קצינים אלה עשויים להחליט בינם לבין עצמם כי הם מעדיפים להימנע מעימותים דומים ולשלם את המחיר הכרוך בהתכופפות בפני גחמותיו של השר.

השר לביטחון לאומי איתמר בן בבית המשפט המחוזי בירושלים בנושא קידומה של רפ"ק רינת סבן, 25 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מדובר ב"תיק דגל" מכל הצדדים, גם מצידו של בן גביר עצמו, וכמובן גם מצד אנשי מערכת אכיפת החוק, הן במשטרה והן במשרד המשפטים.

המשנה ליועצת המשפטית לממשלה ד"ר גיל לימון כתב עוד באוקטובר 2025, בנימוקים להחלטת היועצת גלי בהרב־מיארה לאפשר לבן גביר ייצוג פרטי בעתירה הזו, ש"העתירה נושאת השלכות רוחב ביחס להליכים המינויים במשטרת ישראל, לעצמאותם ולמקצועיותם של גורמי החקירה ואכיפת החוק, וממילא גם לתקינותם של הליכים פליליים, לשלטון החוק ולמאבק בשחיתות שלטונית".

גם בן גביר עצמו ממאן להשלים עם פסק הדין. אתמול הוא פנה לבית המשפט המחוזי, הודיע כי בכוונתו להגיש עליו ערעור לבית המשפט העליון ולדרוש שהוא יידון בהרכב מורחב, וביקש לעכב את ביצועו. הבקשה שהגיש עורך דינו הפרטי של בן גביר, עו"ד דוד פטר, משלבת יחד היבטים ענייניים ומופרכים.

הוראות הדין מאפשרות כעת לבן גביר עד 60 ימים להגשת ערעורו לבית המשפט העליון, ואם שופט המחוזי יסכים לעכב את ביצוע פסק דינו, פירוש הדבר הוא שמשך הזמן שבו סבן נגררת בבוץ יתארך בחודשים ארוכים

ההיבט הענייני מגולם בטענה שממילא נקבע בפסק הדין, שחייב את השר לאשר סופית את דרגתה של סבן, כי קידומה ייחשב בתוקף כבר מאפריל 2025, המועד שבו סיימה את קורס הפו"מ (פיקוד ומטה). אם ממילא נקבעה תחולה רטרואקטיבית למועד שממנו יחול הקידום, הרי שעיכוב ההליך הטכני של החתימה הסופית לא יעלה ולא יוריד מבחינת זכויותיה של הקצינה.

אבל זו כמובן לא התמונה כולה, וזה גם לא השיקול המכריע. חשוב ממנו בהרבה השיקול בדבר הפגיעה שנגרמה לסבן מעצם העובדה שבמשך קרוב לשנה וחצי סוגיית קידומה בדרגה מתעכבת, והשר מנהל בעניין זה קרב משפטי של ממש.

רפ"ק רינת סבן בבית המשפט המחוזי בירושלים, 25 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הוראות הדין מאפשרות כעת לבן גביר עד 60 ימים להגשת ערעורו לבית המשפט העליון, ואם שופט המחוזי יסכים לעכב את ביצוע פסק דינו, פירוש הדבר הוא שמשך הזמן שבו סבן נגררת בבוץ יתארך בחודשים ארוכים. אין כל סיבה להסכים לכך, ובפרט שהשופט קבע בפסק דינו שעל בן גביר לאשר את הקידום "ללא דיחוי".

חשוב מכך: בבקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, בן גביר למעשה מבקש מהשופט לחזור בו מחלק מקביעותיו המשפטיות בפסק הדין. במצב רגיל, בעל דין המבקש עיכוב ביצוע פסק דין מקבל בהכנעה את פסיקת בית המשפט; לא בן גביר: "פסק הדין הופך את בעל הסמכות הסטטוטורית לחותמת גומי", כתב עורך דינו, "פסק הדין מבשיל את קידומה של קצינה מבלי שהסתיים ההליך המִנהלי בצורה תקינה ומבלי שהתקבלה החלטה מִנהלית בידי בעל הסמכות הסטטוטורית".

כל הטענות הללו כבר נדחו בפסק הדין. מותר לבן גביר לערער עליו לבית המשפט העליון, אבל עצם העלאתן מחדש בפנייה אל בית המשפט המחוזי עצמו, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע, מהווה עילה לדחיית הבקשה על הסף.

השופט גדעוני לא נטל את הסמכות מידיו של בן גביר, אלא קבע כי האופן שבו הוא קיבל החלטה שלא לקדם את סבן בדרגה, נגוע באי־סבירות קיצונית ומעלה חשש לשקילת שיקולים זרים

השופט גדעוני קבע כי הימנעותו של בן גביר מלקבל החלטה סופית על אישור דרגתה של סבן, כמוה כהחלטה שלא לאשר את הדרגה. אין בקביעה זו היבט תקדימי. בעבר נקבע כי החלטות מִנהליות של רשויות שלטוניות יכולות להתקבל גם על דרך המחדל – כלומר בדרך של הימנעות מקבלת החלטה.

שורשיה של הלכה זו עוד בהלכת דרעי־פנחסי, אז נקבע כי הימנעותו של ראש ממשלה מלפטר שר כמוה כהחלטה שלא לפטרו. לכן טענתו של בן גביר כי לא התקבלה החלטה מִנהלית על ידו כבר נטענה ונדחתה בפסק הדין.

בית המשפט המחוזי בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

הטענה כי בן גביר, ולא בית המשפט, הוא המחזיק בסמכות הסטטוטורית לאשר קידום קצינים בדרגת סגן־ניצב ומעלה מהווה הדהוד של כלל טענות הממשלה בהליכים הבג"ציים בשנים האחרונות, הסובבות סביב טענת הסמכות.

אך כפי שהוסבר לנציגי הממשלה פעמים רבות, הדין המִנהלי אינו מתמצה בסוגיית הסמכות, אלא באופן השימוש בשיקול הדעת השלטוני במסגרת הסמכות. השופט גדעוני לא נטל את הסמכות מידיו של בן גביר, אלא קבע כי האופן שבו הוא קיבל החלטה שלא לקדם את סבן בדרגה, נגוע באי־סבירות קיצונית ומעלה חשש לשקילת שיקולים זרים.

זוהי ביקורת שיפוטית מִנהלית רגילה, שבג"ץ מקיים מאז ראשית ימי המדינה, ובתי המשפט המִנהליים עושים זאת מאז הקמתם בשנת 2000. הטענה שהחוקיות מתחילה ומסתיימת בשאלת הסמכות מהווה ניסיון להפוך את נבחרי הציבור למי שעומדים מעל כל ביקורת שיפוטית.

הטענה שהחוקיות מתחילה ומסתיימת בשאלת הסמכות מהווה ניסיון להפוך את נבחרי הציבור למי שעומדים מעל כל ביקורת שיפוטית

המקרה של רפ"ק סבן זועק לשמיים, ופסק הדין שניתן הוא בבחינת המובן מאליו. בעניינה, השר בחר להתעלם מהחלטת סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה, ואף מהאישור הראשוני שלו עצמו – ולעכב את קידומה תוך שהוא קושר בעצמו את עמדתו עם חלקה של סבן בחקירת תיקי האלפים של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כאן טמונה גם הסכנה: ההרתעה שבן גביר מנסה לייצר מול כלל קציני המשטרה שקידומם תלוי בחסדיו פועלת במרחב שבו המקרים אינם כה חדים וברורים.

שופט בית המשפט המחוזי ירושלים דוד גדעוני (צילום: הרשות השופטת)

במציאות הנוכחית בישראל, פסק דינו של השופט גדעוני ראוי להיחשב אמיץ, אף שהוא בבחינת המובן מאליו. כדי שהמסר הציבורי והפוליטי יהיה חד־משמעי, עליו לדחות את בקשת עיכוב הביצוע ולחייב את השר לחתום על קידומה של סבן ללא דיחוי.

במצב כזה, יעמוד בן גביר בפני דילמה של ממש: אם לא יציית לפסק הדין ככתבו וכלשונו, הוא יקל מאוד על ההרכב המורחב של בג"ץ, הכולל תשעה שופטים – שאמור להתכנס ב־24 במרץ לדון בעתירות הקוראות להדחתו של בן גביר מכהונתו – לקבוע תקדים חשוב ביותר ולקבל את העתירות.