עמרי אסנהיים, עיתונאי מוכשר שחשף בעבר כמה סיפורים מדהימים בתכנית "עובדה", הבטיח כי "הסודות של הליכוד נחשפים" בסרטו "הליכודניקים". אך הפעם הוא לא עמד במשימה. הסרט הארוך על הליכוד, שנמתח על פני שלושה חלקים ששודרו בשני ערבי שידור רצופים, היה בעיקר סיפור פולקלוריסטי, לפעמים חביב ומעניין ואפילו בעל ערך דוקומנטרי – אבל אז רזי מפלגת השלטון הוא לא גילה.
הליכוד זו תעשייה. אסנהיים הצליח לציין פה ושם מעשי שחיתות, אבל הוא לא ירד לעומק הקשר המתהדק והמסתבך בין השלטון, ההון והליכודניקים. הוא הגיע לקצה הבור, אבל לא חפר.
מאד נחמד שחבר מרכז מבקש משרת החינוך שתעלה את הבן העצל שלו לכיתה י"ב, אבל תחקיר אמיתי היה צריך לרדת לשורש הקשרים בין השרים והפעילים, יחסי התן וקח, הכספים שעברו מיד ליד, רישיונות הבנייה והמסחר, המינויים הפוליטיים והג'ובים שחולקו ולפעמים נסחטו לאורך השנים, קבלני הקולות שעבדו ועובדים בפריימריז בשיטות אפלות, הגורמים העברייניים שניסו להשתלט על הליכוד.
חומר שחור לא היה כאן, וחבל. אין מפלגה שהיא עדיין כל כך פעילה ותוססת כמו הליכוד. אולי רק ש"ס. בית הקלפים זה כאן, וככל שהליכוד הלך והתבסס בשלטון, כך חברו והתבססו גם הקשרים האסורים. השררה גם עיוותה לגמרי את ראש הממשלה ושרים בליכוד, והם הרגישו כי הציבור מחויב לשרת אותם ולא להיפך.
נתניהו הוא ראש החץ ברגע זה, ולא ברור איך ענייניו הפליליים יסתיימו, אבל בוגרי ליכוד אחרים מצאו את עצמם בכלא או שנחלצו בעור שיניהם ממשפטים וכתבי אישום רק בגלל שלא עמדו בפיתויים הכספיים והאחרים שסיפק להם כוח השלטון. כך אהוד אולמרט, משה קצב, אברהם הירשזון, נעמי בלומנטל, אביגדור ליברמן, חיים כץ ואחרים.
ככל שהליכוד התבסס בשלטון, כך התבססו גם הקשרים האסורים. השררה עיוותה לגמרי את ראש הממשלה והשרים, והם הרגישו כי הציבור מחויב לשרת אותם ולא להיפך
ועם זאת, הסרט של אסנהיים הצליח לתאר היטב את ההתפתחות הפוליטית-חברתית של הליכוד לאורך השנים, את החיבור הבלתי נתפס בין לוחמי האצ"ל והלח"י ובני עדות המזרח, שתי אוכלוסיות מקופחות שמנחם בגין גיבש לעוצמה פוליטית מנצחת.
ברית המקופחים הזו נשמרה לאורך השנים, גם אם היו באמצע פיצוצים עדתיים בלתי נמנעים, שהגיעו לשיאם בפרישה של דוד לוי מהליכוד והקמת גשר. בסופו של דבר לוי חזר לליכוד, גם אחרי סיבוב שעשה בשמאל. יפה הסביר ח"כ דוד ביטן כי תחושות האפליה עוברות מדור לדור בתוך המשפחות. הבנים לא הכירו את מפא"י, אבל הם יודעים איך היא דפקה את הוריהם וסבותיהם עולי מרוקו.
לתוך התפר הזה נכנס גם בנימין נתניהו, שמצליח לעורר תמיד את הרושם האנטי-ממסדי בעיני בוחריו, גם אם הוא ראש הממשלה שמכהן הכי הרבה שנים בהיסטוריה. זה הדי.אן.איי של הליכודניקים, ונתניהו חקר אותו והתלבש עליו. אבל כאן קרה פנצ'ר.
ברגע שהרגשת העליונות של נתניהו ותאוות השלטון והכסף שלו ושל הפעילים גברו על תחושת השליחות של פעם; ברגע שראש הממשלה הלך והסתבך בפלילים וצירף לרשימת האויבים שלו גם מוסדות ממלכתיים כמו המשטרה והפרקליטות; ברגע שחברי המרכז סירבו להירגע, ותבעו לעצמם עוד ועוד; ברגעים הללו חל השבר בליכוד שגרם לנתניהו להפסיד, הלכה למעשה, בבחירות האחרונות.
אנשים כמו דן מרידור, לימור לבנת (שהתראיינה בסרט על תקן של קדושה מעונה, אבל מי שמכיר יודע שהיא הייתה אחת הקילריות הפוליטיות הידועות בליכוד) וגם דן תיכון, מיקי איתן, רוני מילוא ונסיכים אחרים מייצגים כנראה קבוצה גדולה של ליכודניקים מסוייגים, שסירבו לבוא לקלפי, או שהלכו למפלגות ימין אחרות.
נתניהו זועק בסוף הסרט, בסצינה שצולמה יומיים לפני פתיחת הקלפיות, מול הפעילים שהזמין לביתו – ובהם הוא נזכר בעיקר ערב בחירות ובעתות אחרות של מצוקה פוליטית – שייצאו להביא את הליכודניקים שנשארים בבית. זה לא עזר. הם לא באו. את האנשים האלה נתניהו לא מייצג יותר. אם יעמוד מישהו אחר בראשות הליכוד, הם אולי יחזרו הביתה.
"לא חדשה בחיים הפוליטיים" ומאמינה לביבי? גברת, את כמעט חדשה בחיים עצמם.
השרה לשעבר לימור לבנת ל-@golan_aryeh, על חוק החסינות: "24 שעות לפני הבחירות נתניהו אמר בצורה ברורה שהוא לא מתכוון לעשות שינוי בשום חוק. אני לא חדשה בחיים הפוליטיים, ויכול להיות שהוא אמר את הדברים כי לחצו עליו, ובכל זאת חשבתי שיש בדברים האלה ממש"
(צילום: יונתן זינדל, פלאש 90) pic.twitter.com/e6nPfzg1tu— כאן חדשות (@kann_news) May 15, 2019
שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.
אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תושבי שדרות תקועים בלי רכבת עד לניצחון המוחלט
התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.
למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.
מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מדהים בעיניי שמחפשים את הפתרון רק בתוך מערכת החינוך, ואין שום נסיון למצוא פתרון בשוק העבודה.
אף אחד לא עוסק בכלל בשאלה מה טוב לילדים, שכבר עכשיו לומדים יותר ימים מכל תלמיד אחר בעולם.
ומה, בצרפת, שם לומדים 50 ימים פחות מבישראל – העצמאים לא מתפקדים?
כדי ליצור שינוי צריך פתרון כולל וחברתי. מערכת החינוך לבדה לא תוכל להתגבר על הפער, וממילא לא מיועדת לשמש כבייביסיטר.
במדינת ישראל העבודה לא ערך עליון? המציאות הדרקונית מוכיחה שבהחלט כן. וחבל, כי זה דופק לנו את הילדים.