עמרי אסנהיים, עיתונאי מוכשר שחשף בעבר כמה סיפורים מדהימים בתכנית "עובדה", הבטיח כי "הסודות של הליכוד נחשפים" בסרטו "הליכודניקים". אך הפעם הוא לא עמד במשימה. הסרט הארוך על הליכוד, שנמתח על פני שלושה חלקים ששודרו בשני ערבי שידור רצופים, היה בעיקר סיפור פולקלוריסטי, לפעמים חביב ומעניין ואפילו בעל ערך דוקומנטרי – אבל אז רזי מפלגת השלטון הוא לא גילה.

הליכוד זו תעשייה. אסנהיים הצליח לציין פה ושם מעשי שחיתות, אבל הוא לא ירד לעומק הקשר המתהדק והמסתבך בין השלטון, ההון והליכודניקים. הוא הגיע לקצה הבור, אבל לא חפר.

אורי שני מתוודה בסרט "הליכודניקים" על מעשיו לקידום אריאל שרון (צילום: צילום מסך/מאקו)

מאד נחמד שחבר מרכז מבקש משרת החינוך שתעלה את הבן העצל שלו לכיתה י"ב, אבל תחקיר אמיתי היה צריך לרדת לשורש הקשרים בין השרים והפעילים, יחסי התן וקח, הכספים שעברו מיד ליד, רישיונות הבנייה והמסחר, המינויים הפוליטיים והג'ובים שחולקו ולפעמים נסחטו לאורך השנים, קבלני הקולות שעבדו ועובדים בפריימריז בשיטות אפלות, הגורמים העברייניים שניסו להשתלט על הליכוד.

חומר שחור לא היה כאן, וחבל. אין מפלגה שהיא עדיין כל כך פעילה ותוססת כמו הליכוד. אולי רק ש"ס. בית הקלפים זה כאן, וככל שהליכוד הלך והתבסס בשלטון, כך חברו והתבססו גם הקשרים האסורים. השררה גם עיוותה לגמרי את ראש הממשלה ושרים בליכוד, והם הרגישו כי הציבור מחויב לשרת אותם ולא להיפך.

נתניהו הוא ראש החץ ברגע זה, ולא ברור איך ענייניו הפליליים יסתיימו, אבל בוגרי ליכוד אחרים מצאו את עצמם בכלא או שנחלצו בעור שיניהם ממשפטים וכתבי אישום רק בגלל שלא עמדו בפיתויים הכספיים והאחרים שסיפק להם כוח השלטון. כך אהוד אולמרט, משה קצב, אברהם הירשזון, נעמי בלומנטל, אביגדור ליברמן, חיים כץ ואחרים.

ככל שהליכוד התבסס בשלטון, כך התבססו גם הקשרים האסורים. השררה עיוותה לגמרי את ראש הממשלה והשרים, והם הרגישו כי הציבור מחויב לשרת אותם ולא להיפך

ועם זאת, הסרט של אסנהיים הצליח לתאר היטב את ההתפתחות הפוליטית-חברתית של הליכוד לאורך השנים, את החיבור הבלתי נתפס בין לוחמי האצ"ל והלח"י ובני עדות המזרח, שתי אוכלוסיות מקופחות שמנחם בגין גיבש לעוצמה פוליטית מנצחת.

ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ובנימין נתניהו, ב-1986 (צילום: משה שי/פלאש90)

ברית המקופחים הזו נשמרה לאורך השנים, גם אם היו באמצע פיצוצים עדתיים בלתי נמנעים, שהגיעו לשיאם בפרישה של דוד לוי מהליכוד והקמת גשר. בסופו של דבר לוי חזר לליכוד, גם אחרי סיבוב שעשה בשמאל. יפה הסביר ח"כ דוד ביטן כי תחושות האפליה עוברות מדור לדור בתוך המשפחות. הבנים לא הכירו את מפא"י, אבל הם יודעים איך היא דפקה את הוריהם וסבותיהם עולי מרוקו.

לתוך התפר הזה נכנס גם בנימין נתניהו, שמצליח לעורר תמיד את הרושם האנטי-ממסדי בעיני בוחריו, גם אם הוא ראש הממשלה שמכהן הכי הרבה שנים בהיסטוריה. זה הדי.אן.איי של הליכודניקים, ונתניהו חקר אותו והתלבש עליו. אבל כאן קרה פנצ'ר.

ברגע שהרגשת העליונות של נתניהו ותאוות השלטון והכסף שלו ושל הפעילים גברו על תחושת השליחות של פעם; ברגע שראש הממשלה הלך והסתבך בפלילים וצירף לרשימת האויבים שלו גם מוסדות ממלכתיים כמו המשטרה והפרקליטות; ברגע שחברי המרכז סירבו להירגע, ותבעו לעצמם עוד ועוד; ברגעים הללו חל השבר בליכוד שגרם לנתניהו להפסיד, הלכה למעשה, בבחירות האחרונות.

לימור לבנת כיכבה בסרט "הליכודניקים" (צילום:  צילום מסך/מאקו)

אנשים כמו דן מרידור, לימור לבנת (שהתראיינה בסרט על תקן של קדושה מעונה, אבל מי שמכיר יודע שהיא הייתה אחת הקילריות הפוליטיות הידועות בליכוד) וגם דן תיכון, מיקי איתן, רוני מילוא ונסיכים אחרים מייצגים כנראה קבוצה גדולה של ליכודניקים מסוייגים, שסירבו לבוא לקלפי, או שהלכו למפלגות ימין אחרות.

נתניהו זועק בסוף הסרט, בסצינה שצולמה יומיים לפני פתיחת הקלפיות, מול הפעילים שהזמין לביתו – ובהם הוא נזכר בעיקר ערב בחירות ובעתות אחרות של מצוקה פוליטית – שייצאו להביא את הליכודניקים שנשארים בבית. זה לא עזר. הם לא באו. את האנשים האלה נתניהו לא מייצג יותר. אם יעמוד מישהו אחר בראשות הליכוד, הם אולי יחזרו הביתה.