ארבע קבוצות של פלסטינים נוצרו במפגש עם ישראל. ערביי 1948 – הלוא הם אזרחי ישראל עם מלוא הזכויות ועם ייצוג פוליטי מלא – אלו הם הערבים מלוד, עכו ובאקה. מולם יש את ערביי 1967, הלא הם הפלסטינים בעזה, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק לערביי 1948 יש אזרחות ישראלית, רק הם יכולים להצביע לכנסת, ורק הם מקימים מפלגות פוליטיות, שמשתתפות במשחק הפוליטי בישראל. והם כמובן נהנים מכל הזכויות בתחומי הבריאות, החינוך, התברואה, הביטוח הסוציאלי, דמי אבטלה ועוד.

לעומתם, לערביי 1967, שנוספו בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים, אין מעמד פוליטי בישראל ואין להם פתחון פה פוליטי בישראל. הפלסטינים של 1967 אינם אזרחים, הם אינם יכולים לבטא את שאיפותיהם במסגרות פוליטיות בישראל. ובכל זאת, גם בקרב הפלסטינאים של 1967 יש הבחנות. ואני מתמקד במזרח ירושלמים. הם בסטטוס חברתי ופוליטי ייחודי. הם לא רמאללה, גם לא עזה, הם גם לא אזרחי ישראל.

רק לערביי 1948 יש אזרחות ישראלית, רק הם יכולים להצביע לכנסת ורק הם משתתפים במשחק הפוליטי בישראל. לעומתם, לערביי 1967 אין מעמד פוליטי בישראל ואין להם פתחון פה פוליטי בישראל

המזרח ירושלמים הם תושבי מדינת ישראל. הם לא אזרחי ישראל, אך הם כן נחשבים לתושבים בירושלים ויש להם תעודת זהות כחולה עם אפשרות תנועה. כתושבי ישראל, הם נהנים כמעט מכול שירותיה של ישראל ושל עיריית ירושלים, כאחד העם: חינוך, בריאות, קצבאות, תברואה וכדומה. כל מה שיש לאזרח ישראלי, יש גם להם.

אדרבה, לו רצו, לו הסכימו, ערביי מזרח ירושלים, התושבים, הם יכלו להצביע בבחירות לראשות העיר ירושלים ולמועצת העירייה – ואפילו למנות על ירושלים ראש עיר מזרח ירושלמי, פלסטיני. אלא שהשתתפות בבחירות פירושה הכרה בריבונות ישראל בירושלים. לפיכך, עד היום, מאז 1967, בחרו המזרח ירושלמים שלא להשתתף במערכת הפוליטית העירונית בירושלים ולא להכיר בריבונות ישראל על העיר. הם כן נהנים מהשירותים, אך אינם מיוצגים פוליטית.

לא בכדי סירבה מדינת ישראל לאפשר את השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות לרשות הפלסטינית. מבחינתה, פלסטין היא ארץ קנטונים נפרדים – עזה בנפרד, יהודה ושומרון בנפרד, ותושבי מזרח ירושלים בנפרד, שלא לדבר על ערביי 1948, הפלסטינאים אזרחי ישראל. גם הם בנפרד.

והנה, כששומעים את דוברי החמאס מדברים, שומעים אותם נואמים על המאבק למען ירושלים. זה כמובן נוגע להר הבית ואל אקצא, אבל חייבים להקשיב ממש טוב לדוברים כדי להבין את המסרים שהם מפיצים. הם חוזרים ומזכירים לפלסטינים כולם, בכל הקנטונים המופרדים – אנחנו עם אחד. יש לנו זהות פוליטית ותרבותית משלנו. עליכם לסרב לכיבוש ולהצטרף למאבק לשחרור פלסטין. הם קוראים לפלסטינים אזרחי ישראל להתקומם, בדיוק כמו שהם קוראים לתושבי מזרח ירושלים להתקומם. חיזרו והתחברו לפלסטין אחת, הם מבקשים ואומרים. האם הם יצליחו לעשות זאת, כעת?

דוברי החמאס חוזרים ומזכירים לפלסטינים כולם, בכל הקנטונים המופרדים – אנחנו עם אחד. יש לנו זהות פוליטית ותרבותית משלנו. עליכם לסרב לכיבוש ולהצטרף למאבק לשחרור פלסטין

כשעושים לינצ'ים ברחובות נוהגים לחשוב על רגשיות מתפרצת, ועל צעירים שאיבדו רסן. וכשטילים מתעופפים, קשה לחשוב על דינמיקות היסטוריות גדולות, על 1948, על 1967 ועל אוסלו. וקשה לנו, דור וחצי עד שלושה דורות אחרי, לראות את הקשר, את הזיקה, את הושטת היד של העבר אל חיינו, את הלפיתה של התרבות וקריאתה להתכנס סביב הדגל הלאומי, או השבטי. קשה לנו לראות היום את ההיגיון הפנימי של המאבק הגדול על ירושלים ועל הזהות ההיסטורית של פלסטין.

המאמץ הישראלי לאינטגרציה של מזרח ירושלים ולביצוע קנטוניזציה של יהודה ושומרון ועזה חווה כעת גל של התנגדויות. כי מתחת לחיי היומיום פועמים יסודות פרימורדיאליים של זהות, שביום פקודה מרימים ראשם ואוחזים בנשק. ואתם, אנחנו, ובכן – אנחנו רק תורני השמירה של הזרמים ההיסטוריים הגדולים הללו.

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)