מגיבה: "אח, קארמה קארמה, הזדקנת מאוד, ממש כאב לב"

אני: "אני מאחלת לו ריפוי, ללב הכואב, וכן, אהובה, הזדקנתי. זאת פריווילגיה, לא כולם זוכים לה".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מגיבה: "את יודעת, יש בוטוקס, חומצה היאלורונית, אבל לא זה הענין, זו קארמה בכל מעשייך ודיבורך. חזרת למסך כדי לחזור לתודעה? זה לא יקרה, זמנך עבר"

אני: "אני רואה בזה בחירה. כמו הבחירה לא להשתמש ברעלנים וזריקות כדי להיראות צעירה. זה לא ישנה את גילי, ולא את לבי, אני ממש מקווה שלמבוגרים בחייך את מתייחסת באהבה וקבלה. ובאשר לזמני – הזמן של כולנו עובר מתישהו, וגם זה בסדר. אני מבינה שאת כועסת ומנסה לעלוב בי. אני לא נעלבת ולא כועסת. אני רק רוצה טוב. ומאחלת לך טוב. מכל הלב"

מגיבה: "אז תתחילי עם אהבת הארץ ואהבת העם"

אני: "אני כבר שם. את רק לא רואה את זה. וזה חבל, אבל זה בסדר"

מגיבה: "אין לנו ארץ אחרת ומספיק עם פילוג והשוואות אומללות לשואה. מאחלת לך רק טוב".

אני: "תודה".

איך זה עובד? בחרתי להשתתף בהצגה על קונגו. על אונס ככלי מלחמה. על התייחסות לנשים כאל רכוש הגבר והשחתתן כהשחתת רכוש. עברתי תהליך חזרות מדהים. ההצגה התקבלה אצל הקהל הבאר שבעי בכזאת אהבה, שאין מילים לתאר. וצריך היה לנסות לשווק אותה.

יחסי ציבור. אין ראיון בשום מדיה בלי סיפור סנסציוני. והסיפור שלי, מסתבר- סנסציוני. בחרתי לפרוש ולרפא את עצמי. זה עלה לי בבטחון הכלכלי. הכותרות היו מספיק מרעישות כדי שתכניות אירוח – בוקר, צהריים וערב – ירצו גם הן ללרלר את ה"טרגדיה" ולמכור שמפו בהפסקת הפרסומות (מעט מידי מילים נאמרו על ההצגה החשובה הזאת).

וכשאני מתראיינת – תמיד אגיד את האמת שלי. היא שלי. ואם מבקשים לדעת אותה – אגיד. זה לא אומץ, כי אין בי פחד. והתגובות. הו, התגובות.

כאן אני מסתכלת על שנות הפרישה והריפוי שלי בהודיה אינסופית. כי לפניהן- התגובות הללו היו שוברות אותי. היו ממלאות אותי פחד וכעס ומגננה והתקפה. הייתי נכנסת למערבולת איומה של ייאוש.

כאן אני מסתכלת על שנות הפרישה והריפוי שלי בהודיה אינסופית. כי לפניהן- התגובות הללו היו שוברות אותי. היו ממלאות אותי פחד וכעס ומגננה והתקפה. הייתי נכנסת למערבולת איומה של ייאוש. והיום – אני קוראת אותן וזה לא נוגע בי

והיום- אני קוראת אותן (את חלקן), וזה לא נוגע בי. זה לחלוטין נשאר אצל המגיבים. אני אהבה. זאת כוונתי הטהורה, ואי אפשר לשנות אותה.

ואז מגיעים מגיבים אל תיבת המסנג'ר. אני יודעת שאני יכולה להשתמש בפונקציית הבלוק. אני טכנופובית, אבל את זה כבר הבנתי איך לעשות. אני בוחרת לענות. באהבה.

זה חתכת כח, האהבה. כי, מסתבר שהיא מצליחה להמיס כעס בנפנוף מטה. כמו קסם. לא כמו. קסם. אז הנה – איך הפכתי נאצות לאיחולים בשלוש תגובות. תנסו את זה בבית.

שרה וינו אלעד. בת אדם. אמא לשתיים. שחקנית, מעצבת, מאסטר ריברת׳רית. יודעת שהכל מבקש להסתדר לטובה, לשפע, להרמוניה. אנחנו רק צריכים לדעת לבקש

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.