מגיבה: "אח, קארמה קארמה, הזדקנת מאוד, ממש כאב לב"

אני: "אני מאחלת לו ריפוי, ללב הכואב, וכן, אהובה, הזדקנתי. זאת פריווילגיה, לא כולם זוכים לה".

מגיבה: "את יודעת, יש בוטוקס, חומצה היאלורונית, אבל לא זה הענין, זו קארמה בכל מעשייך ודיבורך. חזרת למסך כדי לחזור לתודעה? זה לא יקרה, זמנך עבר"

אני: "אני רואה בזה בחירה. כמו הבחירה לא להשתמש ברעלנים וזריקות כדי להיראות צעירה. זה לא ישנה את גילי, ולא את לבי, אני ממש מקווה שלמבוגרים בחייך את מתייחסת באהבה וקבלה. ובאשר לזמני – הזמן של כולנו עובר מתישהו, וגם זה בסדר. אני מבינה שאת כועסת ומנסה לעלוב בי. אני לא נעלבת ולא כועסת. אני רק רוצה טוב. ומאחלת לך טוב. מכל הלב"

מגיבה: "אז תתחילי עם אהבת הארץ ואהבת העם"

אני: "אני כבר שם. את רק לא רואה את זה. וזה חבל, אבל זה בסדר"

מגיבה: "אין לנו ארץ אחרת ומספיק עם פילוג והשוואות אומללות לשואה. מאחלת לך רק טוב".

אני: "תודה".

איך זה עובד? בחרתי להשתתף בהצגה על קונגו. על אונס ככלי מלחמה. על התייחסות לנשים כאל רכוש הגבר והשחתתן כהשחתת רכוש. עברתי תהליך חזרות מדהים. ההצגה התקבלה אצל הקהל הבאר שבעי בכזאת אהבה, שאין מילים לתאר. וצריך היה לנסות לשווק אותה.

יחסי ציבור. אין ראיון בשום מדיה בלי סיפור סנסציוני. והסיפור שלי, מסתבר- סנסציוני. בחרתי לפרוש ולרפא את עצמי. זה עלה לי בבטחון הכלכלי. הכותרות היו מספיק מרעישות כדי שתכניות אירוח – בוקר, צהריים וערב – ירצו גם הן ללרלר את ה״טרגדיה״ ולמכור שמפו בהפסקת הפרסומות (מעט מידי מילים נאמרו על ההצגה החשובה הזאת).

וכשאני מתראיינת – תמיד אגיד את האמת שלי. היא שלי. ואם מבקשים לדעת אותה – אגיד. זה לא אומץ, כי אין בי פחד. והתגובות. הו, התגובות.

כאן אני מסתכלת על שנות הפרישה והריפוי שלי בהודיה אינסופית. כי לפניהן- התגובות הללו היו שוברות אותי. היו ממלאות אותי פחד וכעס ומגננה והתקפה. הייתי נכנסת למערבולת איומה של ייאוש.

כאן אני מסתכלת על שנות הפרישה והריפוי שלי בהודיה אינסופית. כי לפניהן- התגובות הללו היו שוברות אותי. היו ממלאות אותי פחד וכעס ומגננה והתקפה. הייתי נכנסת למערבולת איומה של ייאוש. והיום – אני קוראת אותן וזה לא נוגע בי

והיום- אני קוראת אותן (את חלקן), וזה לא נוגע בי. זה לחלוטין נשאר אצל המגיבים. אני אהבה. זאת כוונתי הטהורה, ואי אפשר לשנות אותה.

ואז מגיעים מגיבים אל תיבת המסנג׳ר. אני יודעת שאני יכולה להשתמש בפונקציית הבלוק. אני טכנופובית, אבל את זה כבר הבנתי איך לעשות. אני בוחרת לענות. באהבה.

זה חתכת כח, האהבה. כי, מסתבר שהיא מצליחה להמיס כעס בנפנוף מטה. כמו קסם. לא כמו. קסם. אז הנה – איך הפכתי נאצות לאיחולים בשלוש תגובות. תנסו את זה בבית.

שרה וינו אלעד. בת אדם. אמא לשתיים. שחקנית, מעצבת, מאסטר ריברת׳רית. יודעת שהכל מבקש להסתדר לטובה, לשפע, להרמוניה. אנחנו רק צריכים לדעת לבקש

חישבו במהירות בלי לגגל – מתי היתה הפעם האחרונה שבה נלחמה ישראל כנגד מדינה עם צבא סדיר?

התשובה היא – לפני 37 שנים. שלושים ושבע שנים לא-תמימות חלפו מאז התנגש צה"ל בצבא סוריה בבקעת הלבנון.

בכל המערכות הצבאיות מאז, כולל מלחמת לבנון השנייה, וכמובן בכל ה"סבבים" שניהלנו מול עזה, התמודד צה"ל מול "שחקנים לא-מדינתיים", ארגונים פוליטיים-צבאיים, שהגדולים שבהם, חיזבאללה וחמאס, מונים כמה עשרות אלפי לוחמי חי"ר, נטולי חילות אוויר ושריון, אם כי בעלי יכולות ירי רקטות וטילים.

חישבו במהירות בלי לגגל – מתי היתה הפעם האחרונה שבה נלחמה ישראל כנגד מדינה עם צבא סדיר?

מלחמה מול איראן היא הרפתקה מסדר גודל שונה לחלוטין, שכמותו לא היכרנו מאז מלחמת יום הכיפורים וקרבות היבשה והאוויר הקשים מול צבא מצרים.

מדובר במעצמה אזורית עם שאיפות גלובליות, מדינה גדולה של 83 מליון איש, המדורגת במקום ה- 19 בעולם מבחינת גודלה הגאוגרפי (ישראל מדורגת במקום ה-153 בטבלה זו). ציווילזציה עתיקה, גאה ועיקשת, השוכנת 5000 שנה על אותו חבל-ארץ, ומחזיקה צבא בעל יכולות משמעותיות, המונה כמעט מליון חיילים.

לאיראן 'אורך נשימה' אסטרטגי גדול במיוחד. כך היא ניהלה מלחמה אכזרית ועקובה מדם מול עירק במשך 8 שנים, שבמסגרתה איבדה כחצי מליון חיילים ועשרות אלפי אזרחים.

מלחמה בין מדינות היא התנגשות בין שתי תרבויות אסטרטגיות. במקרה האיראני תרבות שהתפתחה ברציפות על פני אלפי שנים, וכוללת את המצאת משחק השח, יכולות משא ומתן הנחשבות לטובות בעולם, ויכולת מוכחת לתכנון וביצוע השתלטות מתוחכמת על מדינות שלמות וטריטוריות נרחבות תוך הפעלה מוצלחת ויוצאת דופן של שלוחים (proxies).

איזו תרבות אסטרטגית מביאה ישראל ללוח השח הזה?

לאיראן 'אורך נשימה' אסטרטגי גדול במיוחד. כך היא ניהלה מלחמה אכזרית ועקובה מדם מול עירק במשך 8 שנים, שבמסגרתה איבדה כחצי מליון חיילים ועשרות אלפי אזרחים

השאלה הקרדינלית לגבי כל מלחמה או מערכה צבאית היא שאלת התכלית האסטרטגית. מהי המטרה שלשמה מחליטה אומה לצאת למלחמה? מי מגדיר אותה וכיצד?

לישראל מסורת בעייתית במיוחד בנושא, ועל אף ביקורות של גופים ממלכתיים כמו מבקר המדינה וגופי תכנון צבאיים ומדיניים, הנשמעות מזה עשרות שנים, נראה כי השינויים הנדרשים בתהליכי קבלת ההחלטות ובתרבות המדינית-אסטרטגית לא בוצעו.

המערכה המוגבלת שמנהלת ישראל מול איראן בשטח סוריה בשנים האחרונות, בהובלת נתניהו, היא דוגמא בולטת לכשל מתמשך בהגדרת התכלית האסטרטגית.

היעד שהגדיר ראש הממשלה – "הוצאת כל כוחות איראן מסוריה" – איננו ניתן להשגה בטווח הנראה לעין. איראן נוכחת צבאית בסוריה כבר שלושים שנה, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011.

המערכה המוגבלת שמנהלת ישראל מול איראן בשטח סוריה בשנים האחרונות, בהובלת נתניהו, היא דוגמא בולטת לכשל מתמשך בהגדרת התכלית האסטרטגית

משטר אסד חב את הישרדותו לפעולתם של משמרות המהפיכה והמיליציות הפרו-איראניות, שפעלו ופועלות על אדמת סוריה, בתיאום הדוק עם רוסיה.

גם אילו – תאורטית – היתה ישראל מטילה למערכה את צה"ל כולו, מניעה אוגדות לתוך שטח סוריה ומנסה להשמיד כל נוכחות איראנית בשטח, קשה להניח שהמערכה היתה מסתיימת בגירוש סופי, מוחלט וארוך טווח של אירן משם.

לא כל שכן כשמדובר במערכה אווירית מוגבלת, המתנהלת בניגוד לאינטרס של המעצמה השולטת במדינה – רוסיה, ובצל מדיניות 'התנתקות פעילה' של ארה"ב מסוריה בפרט ומן המזרח התיכון בכלל.

נתניהו מודע לכך כמובן, עובדה שרק מדגישה את עומק הכשל המערכתי. לפנינו ראש ממשלה ישראלי השולח את צה"ל לשדה הקרב לשם השגת מטרה שהוא יודע שאיננה בת-השגה.

במקביל, הוא משווק לאזרחיו במרץ את 'הישגיו' המדיניים-צבאיים, כשהוא פועל בוואקום פוליטי שיצר לאורך שנים. דיוני הקבינט הישראלי הפכו הלכה למעשה למופע-יחיד. ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון והיה עד לא מכבר שר החוץ.

לא נכביר מילים על משקלו הסגולי של שר החוץ הזמני שמונה מטעמו. גם לא על שר המשפטים הזמני, או קודמתו חסרת הנסיון והמשקל בסוגיות אסטרטגיות. די להיזכר בתפקיד המשמעותי שמילאו שרי משפטים כמו דן מרידור או ציפי לבני בדיונים על שלום ומלחמה.

לפנינו ראש ממשלה ישראלי השולח את צה"ל לשדה הקרב לשם השגת מטרה שהוא יודע שאיננה בת-השגה

צידו הפוליטי של שולחן הקבינט נותר הלכה למעשה ריק, למעט כסאו של נתניהו. ומה באשר לצד המקצועי? המועצה לבטחון לאומי, האמורה מכוח החוק להציג "חלופות אסטרטגיות" בפני הקברניטים, נהפכה ע"י נתניהו לשלוחה של לשכתו, נטולת אוטוריטה מקצועית.

גם ראשי הארגונים הממלכתיים הכפופים ישירות לראש הממשלה – המוסד והשב"כ –  שבשנים עברו מילאו את תפקידיהם בראייה ממלכתית ולא היססו לאתגר את עמדות ראשי הממשלה שתחתיהם שירתו, פועלים בשנים האחרונות באופן שונה.

משרד החוץ, גוף מוחלש מאז ומתמיד, הפך לאסקופה נדרסת ונעדר כל מעמד מקצועי עצמאי סביב שולחן קבלת ההחלטות.

צה"ל עדיין משמר עוצמה ובלעדיות מסוימת, מסיבות מובנות, אבל פרשת הצוללות, דו"ח מבקר המדינה על תהליכי קבלת ההחלטות ב"צוק איתן" ודיווחים רבים נוספים מעידים על שחיקת מעמדו המקצועי תחת המכבש הפוליטי.

בחודשים האחרונים נעה ישראל בשני כיוונים מקבילים ומדאיגים. מחד, נתניהו רק מגדיל את סכום ההימור, לכאורה עדיין תחת אותה תכלית אסטרטגית.

הרחבת התקיפות הישראליות לשטח עירק (לפי פרסומים זרים, כולל אמריקניים רשמיים), ויתכן שגם לשטח לבנון, לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה – אינה מתבצעת כ"ניצול הצלחה" של המערכה בסוריה, אלא כמעין "פיצוי-עצמי" על הכישלון בזירה זו.

במקביל, כרסום האדנים של שיטת המשטר הישראלית, הפרת האיזונים והבלמים בין הרשויות, והחלשתם השיטתית של גורמי המקצוע ושומרי הסף למיניהם, מואצים ומתרחבים אף הם.

סכנת חציית-הסף של מלחמה כוללת בין ישראל לאיראן, הראשונה בתולדות המדינה, מוחשית מתמיד. אזרחי ישראל זכאים לדעת, וחובתה של הממשלה וראשה לומר זאת באופן ברור – מהי התכלית האסטרטגית של מלחמת איראן הראשונה?

לאחר הבחירות יש לאייש את הקבינט המדיני-בטחוני כראוי, להפסיק את המערכה נגד שומרי הסף והגופים המקצועיים, ולהחליפה בתהליכי תכנון אסטרטגי סדורים. אחרת, נגיע חלילה למשחק שח עם קוביות שש-בש

מה שואפת ישראל להשיג? סילוק כוחות איראן מכל המזרח התיכון? שינוי המשטר האיראני? אילו מחירים אנו צפויים לשלם? לאיזה גיבוי אמריקני יכולה ישראל לצפות? וחשוב מכל – אילו חלופות מדיניות-אסטרטגיות הובאו לקבינט ונדונו במלוא כובד הראש בטרם נבחרה חלופת המלחמה?

לאחר הבחירות יש לעמוד על כך שהקבינט המדיני-בטחוני יאוייש בשרים ושרות הראוים לתפקידם, וכי המערכה להחלשת הגופים המקצועיים ושומרי הסף תיפסק מיידית, ותוחלף בתהליכי תכנון אסטרטגי סדורים ומובנים. כולל הצגת תכליות אסטרטגיות ודרכי פעולה חלופיות. אחרת, נגיע חלילה למשחק שח עם קוביות שש-בש.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

מזל טוב אבאל'ה, ליום הולדתך ה- 95. זה מה שהייתי אמור לומר ביום שישי לאבי, וגם לתת לו חיבוק ונשיקה, ואגב כך לנשום לתוכי את ריחו האהוב והמוכר, עם ניחוח הבושם האופייני, שעד היום, כשאני משתמש בו, משרה עלי אוירה של ביטחון וחוזק.

אפרים קישון ובנו רפי קישון, באדיבות המשפחה

אבי, אפרים קישון, נולד בכלל בשם פֶרֶנץ הופמן, בבודפסט הונגריה ב- 23 לאוגוסט 1924 – ילד הונגרי עם ניחוח יהודי קל ביותר. הוא לא ידע מילה עברית ומעולם לא היה בבית כנסת. להפך -הוא חש עצמו כפטריוט הונגרי לכל דבר, שהיה שר בהתלהבות, בבית הספר, את השירים על הצבא ההונגרי הבלתי מנוצח, אשר נקרא ככה – כפי שהסביר לי אבי – בגלל שלא ניצח מעודו אף מלחמה.

בגיל 13 הוא נעתר לבקשת הסבא והסבתא לעלות לתורה בבית הכנסת, ולהקריא כמה דברים מן הכתוב, באותיות הונגריות, בטקס שהוא בכלל לא הכיר: בר-מצווה.

הוא מילמל שם פסוקים שלא הבין כלל את משמעותם, אבל משפט אחד נחרט בתת-המודע שלו: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" – המשפט הזה יציל אותו בהמשך חייו.

השואה הייתה בלי ספק האירוע המכונן של חייו – רעידת אדמה נוראית, אגרוף פלדה שהוטח בפרצופו, ואמר לו אתה לא הונגרי אתה יהודי עלוב. בגיל 20 הוא נשלח למחנה עבודה בסלובקיה – את פניהם קידם מפקד המחנה בברכה הלבבית: "חזירונים יהודים מטונפים, הגעתם הנה כדי לעבוד עד צאת נשמתכם – אתם תצאו מהמחנה רק בארונות מתים".

את פניהם קידם מפקד המחנה בברכה הלבבית: "חזירונים יהודים מטונפים, הגעתם הנה כדי לעבוד עד צאת נשמתכם – אתם תצאו מהמחנה רק בארונות מתים"

אבל אבי לא הסכים אף פעם להיכנע לגורל ולכן תכנן וביצע בריחה מתוחכמת מהמחנה ביחד עם עוד אסיר. הוא חזר לבודפסט ושרד שם בקושי רב את אקט הסיום של מלחמת העולם השנייה.

עם סיום המלחמה הוא התחתן עם אימי, שהיתה פליטה יהודיה אוסטרית, יפת תואר ולבבית, וביחד הם ניסו לשכוח את זוועות השואה ולנסות ולהתבסס בהונגריה הקומוניסטית. שם אבי החל את הקריירה שלו כהומוריסטן בעיתון הסאטירי הנודע: לודאש מאטי.

את שמו הוא שינה מהופמן לשם הונגרי שורשי – הונט. אבל עד מהרה חבריו החלו לכנות אותו הונט הקטן – דהיינו קיש-הונט, בהונגרית. הוא לקח את הכינוי הזה כשם רישמי – מה שהתחיל את המסע לעבר היעד הסופי – קישון.

אחרי 4 שנות קומוניזם – אבי ואימי הבינו שזה מודל לא כל כך מוצלח. שהקומוניזם הוא תאוריה מאוד יפה – אבל הבעייה שלה היא – שניתן להגשים אותה. אחרי שעבר כבר 2 ניסויים אכזריים בבני אדם: נאציזם וקומוניזם, חמוש בניסיון חיים יוצא דופן זה, הוא החליט לברוח לארץ ישראל. אימי ואבי ברחו לוינה ובקשו מסוכנות הבריחה היהודית להביא אותם ארצה.

את שמו הוא שינה מהופמן לשם הונגרי שורשי – הונט. אבל עד מהרה חבריו החלו לכנות אותו הונט הקטן – דהיינו קיש-הונט, בהונגרית

הסוכנים בקשו מהם להוכיח את יהדותם – המסמכים שבידם לא הספיקו כי "ניתן לזייף אותם". באבי חשדו במיוחד כי היה לו מראה לא-יהודי מובהק – בלונדיני, עם עיניים כחולות ואף קטן, לכן חקרו אותם בנפרד ובקשו מהם לומר מילה או משפט אחד בעברית. אבל אבי לא ידע אפילו מילה אחת. 

אם מישהו היה אומר לו ברגע זה שהוא יהיה בעתיד הסופר העיברי הנפוץ ביותר בעולם (אחרי התנ"ך) הוא היה חושב שהאיש משוגע (דרך אגב הוא אוחז בתואר הזה עד היום, ארבע עשרה וחצי שנים אחרי מותו).

כדי להוכיח את יהדותו הוא נאלץ להוריד את מכנסיו כדי להראות הוכחות חתוכות..אהה..חותכות. אבל גם זה לא הספיק כי החוקרים טענו – ש"גם את זה אפשר לזייף".

ברגע דרמטי זה, צף ועלה ממעמקי זכרונו, המשפט מהבר-מצווה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט…", וכך הכירו ביהדותו ושלחו אותו לישראל על סיפון האוניה גלילה – במאי 1949.

כבר בנמל חיפה הוא למד המון על מדינת ישראל הצעירה והמתפתחת, כשהספינה המתינה במשך שעות רבות, מתנדנדת בנמל, ומחכה לשלטונות שיפתחו עבורם את שערי הארץ. אבל הפקיד הג'ינג'י שצריך היה לקלוט את העולים, נעלם.

לבסוף הגיע אחד, שאבי תאר אותו כך: הגיע פקיד קשיש לעייפה, שכולו חאקי, יידיש וותק, התיישב על ארגז תפוזים ורשם את השמות שלנו – אני אמרתי לו את האמת: פֶרֶנץ קישהונט, אבל הוא החליט שעדיף: אפרים קישון – כי ככה זה פה בישראל.

אבי עמד שם המום ואמר: ברגע זה הבנתי שאני והמדינה החדשה הזאת – הולכים כנראה לכתוב הרבה מאוד הומורוסקות ביחד. ואחרי התחלה כזאת קשה להפסיק. את כל החוויות הראשוניות בארץ אבי אצר בתוכו בדייקנות מופלאה, והשתמש בהם בהמשך ביצירותיו. דבר שגרם לו, די מהר, לקרוא למדינת ישראל "פרטאצ'יה" – מדינת הבלאגן האין סופי.

מהנמל אבי ואימי נשלחו למעברת שער עלייה שם קיבלו צריף קטן ביחד עם משפחה ממרוקו ותשעת ילדיהם העירניים. במעברה אבי למד להכיר את בני עדות המזרח – הוא שם לב מיד, שאמנם יש להם את המסורת, המנהגים, המוזיקה והמאכלים שלהם – אבל הם יהודים ציונים נפלאים האוהבים את המדינה בכל נפשם ומאודם. הוא לא הבין למה הממסד הוותיק מתעמר בהם וקולט אותם בגסות וזלזול.

מהמעברה עבר לקיבוץ כפר החורש, שהיה קיבוץ של יוצאי הונגריה – הוא ניסה כבר בימים הראשונים ללמוד לדבר בעיברית – בדיוק כמו המקומיים: הדר אוהל (חדר אוכל), הוההות הותהות (הוכחות חותכות) וכדומה. הוא לא ידע שהכל נאמר במבטא הונגרי כבד – וכך דבק בו המבטא הזה עד סוף ימיו.

בקיבוץ הוא עשה צעד נועז וקיצוני – הוא התחיל ללמוד עברית. בתור התחלה צנועה הוא החליט ללמוד את כל המילון בעל-פה מא' ועד ת' – וכך הוא אכן עשה. הוא התנדב להיות מנקה בתי-השימוש הקבוע של הקיבוץ, כדי שיהיה לו זמן פנוי לשינון השפה העיברית.

מצער אותי מאוד שעד היום, בקיבוץ כפר החורש לא תלוי אפילו שלט זיכרון קטן, האומר: "את האסלה הזאת ניקה אפרים קישון במו ידיו…"

מצער אותי מאוד שעד היום, בקיבוץ כפר החורש לא תלוי אפילו שלט זיכרון קטן, האומר: "את האסלה הזאת ניקה אפרים קישון במו ידיו…"

הוא עוזב את הקיבוץ ומגיע לתל-אביב – ופה הכישרון היצירתי שלו פשוט מתפוצץ. המהירות והשלמות שבה הוא למד עיברית הן בעצם שיא עולמי.

בכל תולדות האנושות לא דווח על אדם שלמד בגיל כה מבוגר שפה זרה לגמרי, ותוך שנתיים וחצי כבר כותב בה הומורסקות בהצלחה אדירה, תוך שלוש וחצי שנים מעלה על בימת התאטרון הלאומי "הבימה" את המחזה שלו "שמו הולך לפניו", שקוצר הצלחה ותהילה חסרת תקדים, ועוד קצת בהמשך מתחיל לכתוב בעיתון מעריב את הטור האייקוני שלו "חד-גדיא", הנמשך 30 שנה והופך לטור הנקרא ביותר בעיתונות העיברית.

בהמשך הוא עשה עוד כמה דברים קטנים, כמו למשל סרטו הראשון סאלח שבתי שאותו עשה בגיל 39, ללא שום ניסיון קולנועי קודם, ובכל זאת הפך להיות לסרט הישראלי הראשון המועמד לאוסקר, והיחיד שזכה ל 2 פרסי גלובוס הזהב ועוד פרסים רבים.

אבל בעיקר הפך לאייקון – סרט הומוריסטי ביקורתי חברתי נוקב, שגרם לאנשים רבים לעלות אליו לרגל, משפחות שלמות שראו אותו כמה פעמים – כי הוא היטיב לזעוק מלבם את הטענה ההגיונית הפשוטה והברורה כנגד הממסד: "למה אני צריך לשכוח את המסורת והמנהגים שלי – הם טובים בדיוק כמו שלכם".

גם סרטיו הבאים: ארבינקא, תעלת בלאומילך והשוטר אזולאי היו להצלחה גדולה עתירת פרסים בינ"ל חשובים. הוא גם היה מחזאי ובימאי תאטרון בולט בישראל עם 14 המחזות שכתב, ביניהם גם: הכתובה, הו הו יוליה, סאלח שבתי, שהפכו גם הם להצלחה עולמית.

ספר ההומורסקות שלו: ספר משפחתי – הוא עד היום הספר העברי הנפוץ ביותר בעולם (אחרי התנ"ך).

את פרס ישראל הוא קיבל בגיל 78 – שנתיים לפני מותו. הוא רצה פרס לספרות – אבל קיבל פרס על מפעל חיים.

אני בטוח שהוא מצטער מאוד שהוא לא חיי עדיין איתנו – כי מדינת ישראל היא גן עדן לסטיריקנים והומוריסטנים.

ד"ר רפי קישון הוא בעל כמה תארים: ווטרינר, מרצה ואיש תקשורת ומדיה. אבל התואר הראשון שלו הוא: הבן הבכור של אפרים קישון - גדול ההומוריסטים ואנשי הקולנוע בישראל. לד"ר רפי קישון יש הופעה הומוריסטית ייחודית, מצחיקה ומצליחה, בשם: ״אפרים קישון - ההומור, הבידור והסרטים״ בתאטרון הקאמרי בתל אביב, וברחבי הארץ, כולל חוגי-בית ואירועי תרבות רבים. רפי מרצה גם על ההומור היהודי , על אהבה מהסרטים , על ההומור שמאחורי הפוליטיקה , וגם על חיות וחיוכים , עולם החיות המופלא, האבולוצייה של האדם הקוף ועוד. לרפי דף פייסבוק פעיל שבו הוא מפרסם יום יום את הגיגיו בכל התחומים. אם אתם רוצים להזמין את המופע שלו - התקשרו או כתבו לו ישירות : 054-7475599, rafi@kishon.com