מגיבה: "אח, קארמה קארמה, הזדקנת מאוד, ממש כאב לב"

אני: "אני מאחלת לו ריפוי, ללב הכואב, וכן, אהובה, הזדקנתי. זאת פריווילגיה, לא כולם זוכים לה".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מגיבה: "את יודעת, יש בוטוקס, חומצה היאלורונית, אבל לא זה הענין, זו קארמה בכל מעשייך ודיבורך. חזרת למסך כדי לחזור לתודעה? זה לא יקרה, זמנך עבר"

אני: "אני רואה בזה בחירה. כמו הבחירה לא להשתמש ברעלנים וזריקות כדי להיראות צעירה. זה לא ישנה את גילי, ולא את לבי, אני ממש מקווה שלמבוגרים בחייך את מתייחסת באהבה וקבלה. ובאשר לזמני – הזמן של כולנו עובר מתישהו, וגם זה בסדר. אני מבינה שאת כועסת ומנסה לעלוב בי. אני לא נעלבת ולא כועסת. אני רק רוצה טוב. ומאחלת לך טוב. מכל הלב"

מגיבה: "אז תתחילי עם אהבת הארץ ואהבת העם"

אני: "אני כבר שם. את רק לא רואה את זה. וזה חבל, אבל זה בסדר"

מגיבה: "אין לנו ארץ אחרת ומספיק עם פילוג והשוואות אומללות לשואה. מאחלת לך רק טוב".

אני: "תודה".

איך זה עובד? בחרתי להשתתף בהצגה על קונגו. על אונס ככלי מלחמה. על התייחסות לנשים כאל רכוש הגבר והשחתתן כהשחתת רכוש. עברתי תהליך חזרות מדהים. ההצגה התקבלה אצל הקהל הבאר שבעי בכזאת אהבה, שאין מילים לתאר. וצריך היה לנסות לשווק אותה.

יחסי ציבור. אין ראיון בשום מדיה בלי סיפור סנסציוני. והסיפור שלי, מסתבר- סנסציוני. בחרתי לפרוש ולרפא את עצמי. זה עלה לי בבטחון הכלכלי. הכותרות היו מספיק מרעישות כדי שתכניות אירוח – בוקר, צהריים וערב – ירצו גם הן ללרלר את ה"טרגדיה" ולמכור שמפו בהפסקת הפרסומות (מעט מידי מילים נאמרו על ההצגה החשובה הזאת).

וכשאני מתראיינת – תמיד אגיד את האמת שלי. היא שלי. ואם מבקשים לדעת אותה – אגיד. זה לא אומץ, כי אין בי פחד. והתגובות. הו, התגובות.

כאן אני מסתכלת על שנות הפרישה והריפוי שלי בהודיה אינסופית. כי לפניהן- התגובות הללו היו שוברות אותי. היו ממלאות אותי פחד וכעס ומגננה והתקפה. הייתי נכנסת למערבולת איומה של ייאוש.

כאן אני מסתכלת על שנות הפרישה והריפוי שלי בהודיה אינסופית. כי לפניהן- התגובות הללו היו שוברות אותי. היו ממלאות אותי פחד וכעס ומגננה והתקפה. הייתי נכנסת למערבולת איומה של ייאוש. והיום – אני קוראת אותן וזה לא נוגע בי

והיום- אני קוראת אותן (את חלקן), וזה לא נוגע בי. זה לחלוטין נשאר אצל המגיבים. אני אהבה. זאת כוונתי הטהורה, ואי אפשר לשנות אותה.

ואז מגיעים מגיבים אל תיבת המסנג'ר. אני יודעת שאני יכולה להשתמש בפונקציית הבלוק. אני טכנופובית, אבל את זה כבר הבנתי איך לעשות. אני בוחרת לענות. באהבה.

זה חתכת כח, האהבה. כי, מסתבר שהיא מצליחה להמיס כעס בנפנוף מטה. כמו קסם. לא כמו. קסם. אז הנה – איך הפכתי נאצות לאיחולים בשלוש תגובות. תנסו את זה בבית.

שרה וינו אלעד. בת אדם. אמא לשתיים. שחקנית, מעצבת, מאסטר ריברת׳רית. יודעת שהכל מבקש להסתדר לטובה, לשפע, להרמוניה. אנחנו רק צריכים לדעת לבקש

בזמן שישראל ממשיכה להתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת, הכנסת אישרה את תקציב 2026 כאילו מדובר בתקופה של שגרה. במקום לבנות מסגרת כלכלית שמתאימה למלחמה ממושכת וצורך בשיקום, הממשלה מציגה תקציב המבוסס על הנחות ישנות ומקווה שהמספרים יסתדרו בהמשך.

תקציב המדינה לשנת 2026 עומד על כ־700 מיליארד ש"ח הוצאה ממשלתית (לא כולל החזר חובות), עם יעד גירעון של כ-5.1% מהתוצר עם צפי שיעלה אף מעבר לכך.

ד"ר יעל בנבנישתי היא דוקטור לבריאות ורווחה ומשנה למנכ"ל אינשורטק ישראל. מומחית לחדשנות פיננסית וטכנולוגית בצומת שבין בריאות, פנסיה, רווחה ושינויים דמוגרפיים.

במהלך שלוש השנים האחרונות, תשומת הלב הופנתה לעזה, לבנון, איראן ובמידה מסוימת גם לסוריה ותימן. מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לגדה המערבית.

אף שאיש בממשלת ישראל לא תכנן מצב זה, מעטפת המלחמה היוותה יתרון עבור גורמים במשטר הישראלי הנוכחי, הרואים כמשימתם להבטיח ששטח C, כ-65% מהגדה המערבית הנתונים לשליטה צבאית ואזרחית ישראלית, יהיה נקי מפלסטינים ובסופו של דבר יסופח.

ד"ר דוד לרר מחזיק בדוקטורט מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר שני משותף במדעי הניהול מאוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת בן-גוריון. ד"ר לרר שימש כמנכ"ל מכון הערבה ללימודי הסביבה משנת 2001 ועד אוגוסט 2021, וכעת מכהן כמנהל המרכז לדיפלומטיה סביבתית יישומית. ד"ר לרר הוא חבר קיבוץ קטורה מאז 1981.