החלילנים האמירתיים שמחללים את "התקווה" וילדים המנופפים בדגלי ישראל אינם מרגשים את האייתולות האיראניים, את ראשי ארגוני טרור בלבנון ובעזה ואת ההנהגה הקטארית, שרואה בדאגה גדולה את ההתפתחות האחרונה.

אין כל חדש בכך שכל הסכם בין מדינה ערבית במפרץ מכעיס ומעציב את האיראנים ואת הפרוקסי שלהם במזרח התיכון: מבחינתם הברית הזאת שתכף תהפוך לרשמית תקרב עוד יותר את הזרוע הארוכה של המוסד הישראלי לגבולות הרפובליקה האיסלאמית. כמו-כן, ההתחמשות האמירתית בנשק חדיש, לרבות במטוס חמקן F-35, מדאיגה את האיראנים, גם אם בעתיד הנראה לעין אין כל חשש מכך שאבו-דאבי תרצה להסלים את המצב במפרץ. בישראל רואים תיירות לדובאי, בטהרן רואים סוכנים וטילים (שלום לך, תמר רביניאן).

כל הסכם עם מדינה ערבית במפרץ מכעיס ומעציב את האיראנים ואת הפרוקסי שלהם במזרח התיכון. מבחינתם הברית הזאת תקרב עוד יותר את הזרוע הארוכה של המוסד הישראלי לגבולות הרפובליקה האיסלאמית

גם טורקיה גינתה בחריפות את אבו-דאבי ואף האשימה אותה בבגידה, בחוסר מודעות מוחלט ומשווע. היחס של הנשיא הטורקי לישראל ידוע היטב, ובכל זאת במהלך 17 שנות שלטונו הוא לא פעל על מנת לבטל את ההכרה בישראל ולקטוע את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

אך מי שהלכה רחוק מכולם, מי שמובילה את הלוחמה האלקטרונית נגד ההסכם החדש בין ישראל לאיחוד האמירויות היא קטאר, שכנה קרובה של אבו-דאבי וחברה במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. בימים אלה מתפרסמים מאות מאמרים עוקצניים ורעילים שמטנפים את ההסכם ומאשימים את איחוד האמירויות בכינון היחסים עם ישראל שלעיתים גם מכונה "הישות הציונית".

מדוע דווקא קטאר מובילה את המאמץ להשפיע על דעת הקהל הערבית והעולמית ומדוע רבים מדי במערב קשובים לקולות הללו? קודם כל, זה קורה כי מבחינה טכנית קטאר יכולה לשלוט במידע באמצעות עשרות כלי התקשורת שנמצאים בבעלותה.

מלבד אל-ג'זירה, הענקית שמשדרת בערבית ואנגלית, כלי תקשורת פאן-ערביים (The New Arab) וכאלה שמתמקדים בסיקור של מזרח התיכון (The Middle East Eye, Middle East Monitor) התגייסו למהלך, בעוד שדוברים שמלמדים באוניברסיטאות הקטאריות או משתייכים למכוני המחקר בקטאר מתראיינים בערוצים הבינלאומיים, האמריקאים והאירופיים. אחד מהדוברים הללו, מארק אוון ג'ונס, המזוהה עם אוניברסיטה על שמו של שייח' חמאד בין חליפה בדוחה, פרסם מאמר בעיתון הארץ בו טען כי השלום בין ישראל לאבו-דאבי – מזוייף, בעוד שמי שבאמת מנסה להשכין שלום במזרח התיכון היא קטאר, שמעבירה מדי חודש סכומי כסף גדולים לארגון החמאס ברצועת עזה. כמו שכתב פעם איש החצר השומרית לפני מספר כלפי שנים "השחור הוא לבן, הלבן הוא שחור ואיש כבר לא מבדיל בין שניהם".

מדוע דווקא קטאר מובילה את המאמץ להשפיע על דעת הקהל הערבית והעולמית, ומדוע רבים מדי במערב קשובים לקולות הללו? מבחינה טכנית קטאר יכולה לשלוט במידע באמצעות עשרות כלי התקשורת שבבעלותה

הסיבה האמיתית למתקפה של קטאר כנגד איחוד האמירויות כמובן נעוצה בכך ששתי המדינות השכנות משתייכות לבריתות פוליטיות מזרח תיכוניות שונות. בעוד שקטאר הינה התומכת הגדולה והמממנת העיקרית של ארגוני האחים המוסלמים ברחבי המזרח התיכון (לרבות חמאס) ובת-ברית של טורקיה, אבו-דאבי מובילה את ההתנגדות לאיסלאם הרדיקלי וקוראת למתינות, פוליטית, מדינית ודתית. בעוד דוחה, בירת קטאר, הפכה למעוזם של הגולים האיסלאמיסטיים מרחבי האזור, אבו-דאבי מעודדת שיח בין-דתי בין איסלאם, נצרות ויהדות. יחד עם א-ריאד, מנאמה וקהיר – אבו-דאבי מחרימה את קטאר ומנסה בכל דרך לחשוף את תמיכתה בארגוני הטרור.

יש מי שיאמר שאבו-דאבי מקדמת את המתינות הדתית ובעיקר מנסה לשנות את תדמיתה למען רווחים פוליטיים בוושינגטון, אך גם אם יש בטענה הזאת מן האמת, אין ויכוח על כך שעדיף שמצריחי המסגדים בבירה מזרח תיכונית יקראו למתינות, מאשר לקיצוניות ולטרור.

כשעוברים על כל מה נכתב ונאמר על הסכם הנורמליזציה החדש עם אבו-דאבי ומזקקים, בסוף נותר דבר אחד בסיסי וחיובי – יחסים נורמליים בין שתי מדינות מזרח-תיכוניות, ישראל ואיחוד נסיכויות המפרץ, וזה אומר פחות שנאה, חשדנות ודעות קדומות.

אני זוכרת כיצד שאלו אותי פעם בקהיר אם היהודים צורכים את הדם של הנוצרים והמוסלמים במצות של פסח. בתחילת שנות ה-2000 גם קראתי מאמרים עם תוכן דומה בעיתונות הסעודית. אם השלום עם אבו-דאבי יהיה שלום חם ותוכניות הלימוד בבתי הספר ישתנו ויכילו אותו, לדור החדש של האמירתים תהיה הזדמנות להבין את המורכבות הישראלית ואת הסיפור הישראלי, שאולי איננו כולו טלית של תכלת, אך בוודאי לא כולו שחור.

שאלו אותי פעם בקהיר אם יהודים צורכים דם נוצרים ומוסלמים במצות, וקראתי מאמרים דומים בעיתונות הסעודית בעבר. אם השלום עם אבו-דאבי יהיה חם, לדור האמריתים הבא תהיה הזדמנות להבנת המורכבות הישראלית

הפרופגנדה הקטארית יוצאת בדיוק נגד השינוי המהותי הזה בעולם הערבי, ולכן מוזר שיש גורמים בישראל ובמדינות העולם שממשיכים לשתף פעולה עם ההשחרה הסיסטמית הזאת של התחממות היחסים בין ישראל לאיחוד הנסיכויות.

לפעמים נדמה שלשם ביקורת נוהגים בישראל ובמערב לאמץ את הנרטיב של הצד שמנהל בשקט מערכת יחסים די קרובה עם ישראל, אך בוחר להשמיץ ולתקוף את כל מי שמעז לעשות עוד צעד ולהפוך את היחסים לרשמיים. גם אני, כמו רבים במחנה השמאל-מרכז הייתי מעדיפה שהשלום עם אבו-דאבי יכלול גם מפת דרכים למציאת הפתרון לסוגיה הפלסטינית, אך גם אם זה בנתיים לא קורה, אין סיבה לאמץ את הנרטיב הקטארי ולהיכנע לפרופגנדה זדונית ורעילה.

קסניה סבטלובה היא עמיתת מחקר במכון הבינתחומי הרצליה ועמיתת מדיניות במכון מתווים למדיניות חוץ אזורית. לשעבר חברת כנסת מטעם סיעת התנועה, והפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

״תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון״, את המילים האלה שמעתי היום באגף הגבייה של אחד מבתי החולים המרכזיים בישראל.

אירנה (שם בדוי) היא חולה כרונית, ובעת ביקור שגרתי בבית החולים השבוע נאלצה להתאשפז. זו לא חוויה חדשה עבורה והיא קיבלה אותה בצער אך בהבנה. כשניגשה אליה המזכירה ודרשה ממנה לשלם חוב על סך 1500 ש"ח היא הבינה כבר הרבה פחות, ולא רק בגלל קשיי השפה.

כמה חודשים לפני כן, אירנה פגשה במקרה באדם שהיה מצוי בכאבים גדולים. הלסת שלו הייתה פרוקה, פניו מעוותים, הוא נאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לבית החולים כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו.

אירנה פגשה במקרה באדם עם כאבים גדולים, לסתו פרוקה ופניו מעוותים, שנאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לביה"ח כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו

אירנה לא היססה למראה סבלו ולקחה אותו מיד למיון. למרות שחל איסור על התניית טיפול חירום במעמד החוקי של המטופל, כשהגיעו למיון, אירנה נדרשה לחתום בשמה כדי לערוב לחשבונו. יותר מכך, המזכירה דרשה ממנה לשלם במזומן 400 ש"ח כמקדמה לפני קבלתו לטיפול. אירנה, שהייתה מבולבלת ולחוצה, חששה שהאדם שליוותה לא יקבל טיפול, פתחה את ארנקה ואמרה על סף בכי שיש לה רק 200 ש"ח. המזכירה התרצתה ולקחה ממנה את הכסף.

בתום הביקור בבית החולים, המטופל המשיך לדרכו ואירנה נותרה עם חוב שאין ידה משגת לשלם. כשפנתה למחלקת הגבייה של בית החולים בבקשה לבטל את החוב שהשיתו עליה הם סירבו. "את חתמת ואת אחראית", הם אמרו, "או שתשלמי או שתגשי למשטרה להגיש תלונה".

בשל קשיי השפה ותחושת חוסר האונים למול פקיד בית החולים, אירנה נותרה ללא מילים. כשליוויתי אותה למחרת למחלקת הגבייה הסברתי שוב לפקיד כי אין שום קשר בין אירנה לבין המטופל. היא עזרה לאדם בצרה, ובית החולים נהג בניגוד לנהלים כשלחץ עליה לחתום ולשלם מקדמה.

הפקיד השתכנע שאירנה נקלעה למצב ביש והציע פתרון: "תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון". אירנה הופתעה לראות איך נוכחותי שינתה את הדין, נעצבה מכך שמחלקת הגבייה מתנהלת כדוכן בשוק, אך הבינה שאינה יכולה להסתכן בחוב פתוח בבית החולים אותו היא פוקדת דרך קבע. היא הוציאה 100 ש"ח מארנקה ומסרה לפקיד.

אך הסיפור של אירנה הוא תסמין למחלה מפושטת בהרבה במערכת הבריאות בישראל. לפי הנתונים שבידי 'רופאים לזכויות אדם', בתי החולים בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים על ידי מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי.

המדינה מושכת ידיה מהאחריות לטיפול באנשים החיים בינינו, עד שאלו מגיעים למצבי קיצון ופוקדים את חדרי המיון בבתי החולים. בתי החולים מצדם נותרים עם החובות ונאלצים לצמצמם בדרכים לא דרכים. התמקחות על דמי מקדמה בהתאם למצוי בארנקה של המלווה, או סכום נוסף ל"סגירת החשבון" והחוב בן עשרות המיליונים צומצם בהצלחה ב-300 ש"ח נוספים. לרוב, כך הפקיד הודה, לאחר שהוא שולח את הקורבנות התורנים למשטרה להגיש תלונה הם מתייאשים ומשלמים.

לפי נתוני 'רופאים לזכויות אדם', בתיה"ח בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים ע"י מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי

ערלות הלב של הברגים במערכת היא תוצאה של מדיניות אכזרית מונחית מלמעלה. הזכות לבריאות היא זכות יסוד של כל אדם ללא תלות במעמדו האזרחי. התנערות המדינה מזכות זו והזנחתם של אנשים לגורלם, לקושש טיפול במצב של חוסר ודאות, מובילה להשחתה מוסרית של המערכת כולה.

כשפקיד רואה לנגד עיניו את שורת המספרים התחתונה בחוב הנצבר של המוסד, ולא את אירנה, האישה שמולו, כל שקל שתוסיף לחשבון הסופי עולה על המוסר הבסיסי. בצומת שבין בני אדם ללא ביטוח רפואי, לפגיעה תקציבית חמורה בבתי החולים של כולנו, לקורבן אקראי שנהגה באנושיות כלפי האחר, עומד פקיד גביה. וכשטוב ליבה וחולשתה של מטופלת מנוצלים לתגרנות קטנונית, נראה שההשחתה כבר הושלמה.

ד"ר גיא שלו הוא אנתרופולוג רפואי בתכנית עמיתי בובר באוניברסיטה העברית. המחקר שלו עוסק בפוליטיקה של הרפואה ובתפקיד של הרפואה בפוליטיקה לאומית בישראל/פלסטין. גיא הוא חבר הועד המנהל בעמותת 'רופאים לזכויות אדם' ופעיל בארגון 'אקדמיה לשוויון'.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.