כתבת תחקיר כמו זו שעשו בתוכנית "המקור" על "כנופיית מג"ב" – פעם הייתי נכנס להמתנה דרוכה משעה שפורסם הפרומו עד ליום ולרגע השידור, יודע מראש שאני הולך לבלוע את המסך בתיעוב, בכעס, בחוסר אונים, ושלא אתחמק מהבליעה המחניקה הזו, כי אלה הם חיי כאן. אני חייב לראות. אני חייב לדעת. חייב להיות מודע למה שמתרחש אצלי במרתף החשוך כשמישהו טורח להדליק בו פנס.

אבל הפעם, כשהגיע מועד השידור "שכחתי" לצפות. מאוחר יותר שמרתי את הקישור לכתבה, ומאז אני חג סביבו ולא מצליח להביא את עצמי לצפות בזה. אין כוח. אין כבר יכולת להכיל עוד ועוד זוועות שאין לך כל שליטה עליהן. זוועות שמי שיש לו שליטה עליהן לא מוטרד מהן אלא רק מכך שנחשפו והתפרסמו בתקשורת, דבר שבעצם לא אמור להטרידו, כיוון שפרט לקומץ צופים חסרי השפעה הזוועות אינן מטרידות איש.

אבל הפעם, כשהגיע מועד השידור "שכחתי" לצפות. אין כוח. אין כבר יכולת להכיל עוד ועוד זוועות שאין לך כל שליטה עליהן. זוועות שמי שיש לו שליטה עליהן לא מוטרד מהן אלא רק מכך שנחשפו

פתאום נחתה עלי בכל כובדה ההבנה שאני מותש, שההתרחשויות הכלליות כותשות עד דק את חיי הפרטיים. החיים כאן נעשו עכורי צבע, קשים, כבדים למשא אדם. בלתי נסבלים. בלתי אפשריים.

והקשה מכל, קשה ומתסכל עד יאוש, הוא הידיעה שיד אחת עושה את זה. ידו האחת של איש אחד מורידה על ברכיה מדינה שלמה על כל מוסדותיה החוקיים, המשפטיים, הכלכלים, החברתיים, הרוחניים. יד אחת שמוכיחה לנו כמה חלשים ובזויים אנחנו, שאין בכוחנו להתרומם מול זה שהבריך אותנו כמו היינו גמל – רכושו הפרטי של שייח נהנתן במסעות האלף לילה ולילה שלו.

כמה זחוחים היינו בחלומותינו על אפשרות של עם חופשי בארצו. על אפשרות של חיים נורמליים. על אפשרות של חיים, נקודה. והרי עם שאין בו "עוז לתמורה בטרם פורענות" יאכל פורענות לארוחת בוקר צהריים וערב, עד שייחנק בקיאו.

הלינק לפרק המלא של המקור אמש עם הכתבה החשובה של @LifeRivlin.
הכיבוש משחית. יש כאלה שקופצים ואומרים אבל לא את כולם, לא בהכרח. נכון. והוא עדיין משחית, בהתחלה את החוליות החלשות ואז החזקות יותר. https://t.co/A93IvpImRb

— נדב איל Nadav Eyal (@Nadav_Eyal) November 24, 2020

במהלך השנים 2016-2015 כתב ירון צ. כהן את "שמש אחרונה" (הוצ' כרמל) רומן המתרחש על רקע קריסת הדמוקרטיה הישראלית, מערכת המשפט והעיתונות. היום הוא כותב: כששופטי העליון מסרבים להרחיק מבט אל מעבר לקצה אפם, קיים סיכוי סביר שהרשומה הבאה שבה יוזכר חורבן הדמוקרטיה הישראלית תהיה ידיעה חדשותית במדורי האקטואליה של העיתונות העולמית.