כשעיתונאים שואלים את אגנס קלטי על מצב בריאותה, היא מחייכת ומושיטה באטיות את יד ימינה. מי שתמים מספיק לאחוז בידה, נתקל במשיכה עזה, שמספיקה כדי להוציאו משווי משקל. ואז היא משיבה: "אני בסדר, תודה, ואתה?"
הזריזות, ההתרסה וההומור הן התכונות שעזרו לקלטי בת ה-98 לשרוד את השואה במסתור, ולהפוך לאתלטית החיה מצליחה ביותר בהונגריה.
יש לה לא פחות מעשר מדליות אולימפיות כמתעמלת – שברובן זכתה בהגיעה לגיל הבשל-יחסית של 30. היא גם בין הנשים היהודיות המעוטרות ביותר במדליות, שנייה רק לשחיינית האמריקנית דרה טורס מארה"ב עם 12 מדליות.
קלטי, שעזבה את הונגריה ב-1957 ועלתה אחר כך לישראל, חזרה להונגריה לפני שלוש שנים כדי להיות עם אחד מבניה. עם שובה, התקבלה שם כגיבורה לאומית.
בבודפשט, קלטי חיה חיי נוחות בדירה באזור מרכזי, שאותה היא חולקת עם מטפלת צמודה ועם כ-40 סחלבים, שהושלכו אך ניצלו תודות לטיפולן המסור.
"יש לי פה חיים טובים, אני מרגישה בבית", מספרת קלטי, שהדליקה לאחרונה את המשואה האולימפית במשחקי המכביה האירופאים. האירוע, המאגד ספורטאים יהודים מכל רחבי אירופה אחת לארבע שנים, נערך השנה בבודפשט.
קלטי זכאית למלגה חודשית של 13,000 דולר, בהתאם לחוק הונגרי המעניק מלגה לספורטאים אולימפיים בהתאם למספר המדליות שבהן זכו. היא מתראיינת באופן קבוע בטלוויזיה הלאומית, ומוזמנת לאירועים רשמיים.
בנוסף, דיוקן ענקי שלה מקשט את צדו של בניין בבודפשט, לצד אלו של אלופים אולימפיים חיים נוספים. אבל קלטי לא תמיד הרגישה בטוחה במולדתה.
זיכרונות משנים עברו
הדמנציה ממנה סובלת קלטי אמנם השפיעה על הזיכרון שלה לטווח קצר, אבל לא על המזג החיובי שלה, או על הזיכרונות שלה משנים עברו.
היא מספרת כי עזבה את הונגריה ב-1957, בגלל ש"הייתה הרבה אנטישמיות". "זו לא הייתה אווירה טובה להיות בה יהודי, אפילו לכוכבת ספורט", היא אומרת.
קלטי גדלה במשפחה אמידה, וכבר בגיל 3 גילתה כשרון מוזיקלי נדיר שפתח בפניה עתיד של צ'לנית מחוננת. היכולות האתלטיות שלה הפציעו כשהייתה בת ארבע, כאשר אביה לימד אותה לשחות במהלך חופשה ליד אגם בלטון.
"לאבי היו שתי בנות, ואותי הוא גידל כמו בן", היא מספרת.
מלחמת העולם השנייה, שפרצה כשהייתה בת 18, עצרה את המירוץ של קלטי לצמרת עולם ההתעמלות. היא שרדה את השואה תודות למסמכים מזויפים, מעמידה פנים שהיא נוצרייה לאמשכילה מאזור כפרי.
בזמן המלחמה עבדה כמשרתת ("הייתי חזקה ועבדתי קשה. אף אחד לא שאל שאלות", היא נזכרת) באחוזה, ובהמשך במפעל תחמושת. אמה ואחותה ניצלו על ידי הדיפלומט השוודי, ראול ולנברג. אביה ודודיה נרצחו באושוויץ.
אחרי המלחמה חזרה להתעמל, אך לא השתתפה באולימפיאדת לונדון ב-1948, מפני ששברה את עצם הבריח שלה באימונים.
ארבע שנים מאוחר יותר היא זכתה במדליית הזהב האולימפית הראשונה שלה, במקצה הקרקע, במשחקי הלסינקי ב-1952.
קלטי הייתה בת 31, והתחרתה מול מתעמלות צעירות ממנה ב-10 שנים. היא גם זכתה במדליית כסף ובשתי מדליות ארד במקצים אחרים, כולל מקבילים מדורגים.
זה יכול היה להיות שיא מכובד בקריירה של כל ספורטאי מקצועי, אבל עבור קלטי, זה היה רק החימום לקראת אולימפיאדת מלבורן ב-1956. בגיל 35, מול מתעמלות בנות מחצית מגילה, היא קטפה ארבע מדליות זהב ושתי מדליות כסף.
"לא נחמדה ולא אימהית"
"דחפתי את עצמי חזק", אומת קלטי בתשובה לשאלה על סוד הצלחתה.
"וגם דחפתי חזק את הבנות שלימדתי", היא מוסיפה, בהתייחסה לשנותיה כמאמנת הראשית של נבחרת ההתעמלות הלאומית של ישראל. "זו הדרך היחידה להשיג ביצועים. להיות נחמדה ואימהית לא עושה את זה".
סרג'יו ליפשיץ, לשעבר מתאגרף ישראלי מקצועי שהשתתף במשחקי מכבי, נזכר שראה את קלטי בשיחת מוטיבציה למתעמלות שלה במכון וינגייט בשנות ה-60.
"היא הייתה קשוחה", הוא מספר. "אני זוכר אותה מתקנת את אחת הבנות מול כולם בנזיפה: 'אל תפתחי את הרגליים שלך ככה, עדיין לא הגיע הלילה'".
שנתיים לפני גיל מאה, לקלטי עדיין יש לשון חדה שהופכת את משימת איתור המטפלים המתאימים עבורה לאתגר, מספר רפאל, בנה הצעיר. "לקח זמן למצוא מטפלת שתהיה מספיק יציבה רגשית כדי לעבוד עמה," הוא אומר.
קלטי מבטלת את דבריו בהינף יד. "עזבו אותו, אתם לא פה לראיין אותו, תפנו את השאלות שלכם אליי."
בדיעבד, היא סבורה שהבנות שאימנה היו צעירות מדי, ושבני הנוער המתחרים בעולם כיום צעירים בשנתיים מהגיל הנדרש מבחינה בריאותית ונפשית.
"הבנות מתחילות מוקדם מדי בחיים והתרגילים שהן עושות שוחקים מדי", היא אומרת. "זה הפך לקרקס. האימונים צריכים להתחיל בגיל 16, כאשר ההתחרות המוקדמת ביותר צריכה להיות בגיל 18". אגב, המתעמלת הטובה בעולם כיום, סימון ביילס האמריקאית, זכתה באליפות העולם הראשונה שלה בגיל 16.
קלטי נחשבת למי שייסדה את נבחרת ההתעמלות הלאומית בישראל.
היא מספרת שהגיעה לישראל די במקרה. היא השתתפה בתחרות במלבורן, כאשר הצבא האדום נכנס לבודפשט ודיכא שם התקוממות אנטי-קומוניסטית.
קלטי הגישה בקשה למקלט מדיני ונשארה באוסטרליה, שם איתר אותה מורה לשעבר מהגימנסיה היהודית בבודפשט, זולטן דיקשטיין, ושכנע אותה להשתתף במשחקי המכביה של 1957 בישראל.
המדינה הייתה כל כך ענייה וענף ההתעמלות היה כל כך לא מפותח, שקלטי נאלצה להביא בעצמה את המקבילים והטבעות. הגעתה הייתה מחזה נדיר בזירה המקומית והתקשורת הישראלית לא ידעה שובע ממנה.
מעמדה ככוכבת סייע להשיג לה משרת ההוראה במכון וינגייט, שם אימנה כמה דורות של מתעמלים. בישראל גם פגשה את בעלה המנוח, ראובן שופט, עמו הביאה לעולם שני ילדים.
"גדלתי בידיעה שאמא שלי הייתה וונדרוומן", אומר רפאל. "היא ניהלה את הבית, היא לימדה אותנו מוזיקה, עזרה עם שיעורי הבית שלנו ובישלה ארוחות כל כך טעימות שכל הילדים של השכנים רצו להישאר לארוחת ערב.
"אה, ובזמן הפנוי שלה היא הייתה ספורטאית מפורסמת בארץ ובעולם, שטסה לאמן מתעמלים במשחקי האולימפיאדה. בקטנה".
קלטי ביקרה בעשרות מדינות בחיים שלה. היכולת לטייל מחוץ להונגריה הקומוניסטית כאשר רק מעטים הורשו לעזוב הייתה הסיבה העיקרית שבגינה הפכה לאתלטית מקצועית מלכתחילה, היא אומרת.
אבל היא עוד לא ראתה מספיק מהעולם: "אני רוצה לראות עוד. אני רוצה לראות את דרום אמריקה. אני רוצה להגיע לניו יורק".
ב-2017 זכתה קלטי בפרס ישראל עבור הישגיה בספורט. אז, היא עדיין הייתה מסוגלת לעשות שפגט והנפת רגל, אבל כעת היא מרגישה שהעור שלה דק מכדי לנסות תרגילים כאלו. לראשונה בחייה, נאלצה גם להפסיק לאמן אתלטים צעירים.
"אבל למי אכפת", היא אומרת. "יש יותר בחיים מספורט".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו