עוד הפגנה מסתיימת.

התנועה מרחוב בן מימון חוזרת לסדרה. פתאום פחות שוטרים. פתאום יותר תחבורה. אני עוברת ליד נהג מונית. "תגידי – מאיזה צד של ההפגנה באת אלינו את עם הדגל שלך? בעד מה את?" עניתי (וקצת ניסיתי להתנער מהשיחה): "אני מפגינה מהצד שרוצה שהמצב יהיה טוב יותר". הנהג, ליאור, עונה: "גם אני". הוא צודק.

"תגידי – מאיזה צד של ההפגנה באת אלינו את עם הדגל שלך? בעד מה את?" עניתי (וקצת ניסיתי להתנער מהשיחה): "אני מפגינה מהצד שרוצה שהמצב יהיה טוב יותר". "גם אני", הוא עונה. הוא צודק.

"המצב" – המאבק שמשתולל בעניין שיטת השלטון והתודעה, מאבק שאנחנו חיים בחודשים האחרונים בעוצמה גוברת והולכת, מתנהל כמו משחק סכום אפס. כל צד חווה את עצמו פטור לכאורה מהצורך לפתח אמפתיה לצד השני. יחס שהיה עשוי להוביל לשיח פורה שיאפשר לצמוח מהמשבר או לפחות לעצור את ההרס.

הפילוסופית היהודייה-אמריקאית מרתה נוסבאום טענה, שאמפתיה היא היכולת לחוש ולהבין את מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים, לא על פי הדקדוק הנפשי והתרבותי שלנו, אלא כפי שאנשים אלה עצמם תופסים וחווים אותם, במארג המשמעויות שלהם ובהקשר הקונקרטי של תרבותם.

אבל אמפתיה היא גם צו מוסרי – השאיפה לפעול לקידום הטוב של האחר, ובהקשר הנוכחי – הטוב של אלו התומכים/מתנגדים לרפורמה המשפטית. רבים יטענו שאין מקום לאמפתיה עם ה"אויב", אך בדיוק כאן עולה השאלה: האם אמפתיה כרוכה בהסכמה? והאם אפשר ונכון להיות אמפתיים במצב של חוסר הסכמה ואף מאבק?

האבחנה בין הבנה להסכמה, במיוחד במצבי קונפליקט, היא קריטית לבניית שותפות על מצע אמפתי. הבנה  כרוכה בכניסה "לנעליו" של אחר, בניסיון ובמאמץ מכוון להבין את האחר תוך אימוץ נקודת מבטו והשהיית השיפוט. היא מושתתת על הסברים של תחושות, ערכים ועמדות.

רבים יטענו שאין מקום לאמפתיה עם ה"אויב", אך בדיוק כאן עולה השאלה: האם אמפתיה כרוכה בהסכמה? והאם אפשר ונכון להיות אמפתיים במצב של חוסר הסכמה ואף מאבק?

אפשר להבין את האחר מנקודת מבטו ומבעדה. לא נדרשת שום הסכמה, לא תיתכן מחלוקת ולא ניתנת לגיטימציה לאותם ערכים ותפיסות.

לעומת זאת, בזירה הפוליטית, בה מתקיים מאבק מתמיד על אופי ומבנה החברה, נדרש שיפוט. שם המאבקים מתנהלים "מחוץ לנעליו" של האחר, הם מתנהלים במרחב של אמת וצדק, בו יש התנגשות ונדרשת הכרעה ופעולה.

ההכרח לפעול מסיט את השיח מהשדה של הבנה (להבין את הצד השני ולהרגיש איתו את כאבו), לדוגמה, מחוויית חוסר הקשב של בית המשפט העליון בזמן הפינוי מגוש קטיף – לשדה של הסכמה/מחלוקת (בג"ץ לא היה קשוב למפוני גוש קטיף כמיעוט, ולא הגן עליהם ועל זכותם להישאר בביתם). השאלה הקשה היא, האם ראוי להיות אמפתיים במצבים בהם יש חוסר הסכמה מהותי? איך כדאי לנהוג במצב זה?

תשובה לשאלה זו טמונה בהבנת האמפתיה ככרוכה ביחסים הדדיים בין שני הצדדים. בסופו של דבר, הסכמה (ואי הסכמה) מושתתת על מפגש בין נקודות מבט ומבוססת על טיעונים והצדקות. אבל עצם היכולת להגיע להסכמה (פשרה, או אי הסכמה) מניחה הסכמה על מסגרת משותפת, ולפחות על מה נחשב לקריטריון למהלך קביל בשיחה.

הסכמה והיעדרה מושתתות על מפגש בין נקודות מבט ומבוססות על טיעונים והצדקות. אבל עצם היכולת להגיע לכך מניח הסכמה על מסגרת משותפת, ולפחות על מה נחשב לקריטריון למהלך קביל בשיחה

מה קורה כאשר אין הסכמה על המסגרת? כאשר אין הסכמה על מה היא דמוקרטיה? וחמור מכך, כאשר אין הסכמה על צורת השלטון הטובה ביותר? או מה היחסים בין יהודית דמוקרטית? או האם בכלל דמוקרטית?

כאן נמצא את האמפתיה – במקרה זה נדרש ליצור מסגרת משותפת על ידי הבנה של הרגישויות של הצד השני גם אם איני מסכימה להם, והכרה בהן – כלומר לתת להן קול על המסגרת גם אם איני מסכימה עימם.

עלי "לקבל" לתוך השיח עמדות וערכים של האחר (לפחות את חלקם). לא כי הם נכונים או מוצדקים, אלא כי הם פשוט שלו, חשובים לו, אמות הסיפים עבורו. כאן נדרשת "קפיצת אמון", כלומר לא רק נדרש מכל צד להשהות את העקרונות, אינטרסים וחרדות שלו – אלא להכיר בתקפות של עמדות, ערכים, צרכים של האחר, ללא הצדקה מלבד היותם של האחר.

האם תמיד ראוי לעשות את אותה קפיצת אמון מוסרית? האם תמיד חובה לפעול באופן אמפתי במצבי קונפליקט? כן. אלא אם "הצד השני" אינו מכיר, אינו מקבל, מוחק את הקול שלך (יהודית ולא דמוקרטית, דמוקרטית ולא יהודית, מדינת כל אזרחיה, למשל). אלא אם "קפיצת האמון" היא חד צדדית.

האם תמיד ראוי לעשות את אותה קפיצת אמון מוסרית? האם תמיד חובה לפעול באופן אמפתי במצבי קונפליקט? כן. אלא אם "הצד השני" אינו מכיר, אינו מקבל, מוחק את הקול שלך. אלא אם "קפיצת האמון" היא חד צדדית

במקרים בהם קיימת אי הסכמה אך קפיצת האמון מהווה "התאבדות" ערכית – הכרחי לאמץ את האמפתיה ככלי להבנה – ללא הסכמה – כאמצעי נגד הדה-הומניזציה של האחר. כתשתית למו"מ עתידי, כתשתית לעתיד משותף שבו תתאפשר הבנה.

ד"ר יעל נאות עפרים היא עורכת הספר "בין אדם - גבולות של אמפתיה" בהוצאת מכון מופ"ת ומכללת סמינר הקיבוצים. הקימה במכון "אבני ראשה" למנהיגות בית ספרית את תחום המחקר והייתה שותפה בהקמת המרכז לאמפתיה בחינוך ובחברה בסמינר הקיבוצים. מרצה בסמינר הקיבוצים בנושאים של פילוסופיה של החינוך, דיאלוג ואתיקה במעשה החינוכי, וכן מנהלת מעבדות במו"פ של משרד החינוך (פסיכו-פדגוגיה, רב-תרבותיות והוגנות).