כננס מול ענק, כך מרגיש אני בבואי לכתוב ביקורת על הרצאתו המאלפת של פרופ' יובל נח הררי המכובד ונערץ בעיני. יחד עם זאת, את השיעור שנלמד מפיו הפעם, אין להכחיש: העובדה ש"חכם האדם ככל שיהיה, טיפש יישאר בנקודה בה/אותה לא ביקר". כולנו אנושיים.
פרופ' הררי הרצה על רעותיה החולות של "ההפיכה המשטרית". חמישה טיעונים סדורים שוטח ההיסטוריון וברשותכם, אתייחס כאן רק לטיעון משני שלו: טענתו שדרך פעולתו של הבג"ץ אינה בחיוב הרשויות האחרות לפעול, אלא במניעת מעשיהם-עוולותיהם. חמש פעמים חזר על טענתו זו, בביטחון ובוודאות.
לא על טיעוניו נגד ההפיכה אדבר כאן. גם משום ששותף אני לדאגה העמוקה מהכוחנות בה נפעלת הפעולה הספק-לגיטימית הזאת וגם משום שבעיני נראה שהסוגייה המונחת על שולחננו אינה משפטית כלל (בקלות אפשר לראות את הצדדים מחליפים עמדות וסיסמאות, בהתהפך הרכבי הבג"ץ והכנסת), אלא סוגייה חברתית, שד"ר מיכה גודמן הטיב מכולם לנתח ולהכניס לפרופורציה עולמית ובהתאמה לתחזיתו-מכבר של העתידן ד"ר דוד פסיג (כן, זה שצפה את מלחמת רוסיה-אוקראינה 12 שנים לפני שהתפרצה. בעת שאנחנו רצנו לקנות את ספרו של פרופ' הררי, בו הבטיח לנו שתם עידן המלחמות בעולם)
לא על טיעוניו נגד ההפיכה אדבר כאן. גם משום ששותף אני לדאגה העמוקה מכוחנות הפעולה הספק-לגיטימית הזאת וגם משום שבעיני נראה שהסוגייה הנדונה אינה משפטית כלל אלא חברתית
אחרי שהכברתי מילים לגופם של דוברים, נייחד את הדיון לגופם של דברים, במחילת פרופ' הררי, שבהרצאתו זו הרבה לשאוב סמכות ממקצועו "כהיסטוריון אני יכול לומר לכם ש…". כנראה בעקבות הביקורת שספג על כך שבהרצאותיו הוא חוזה עתידות, במקום לעסוק במומחיותו – העבר, מצא פתרון ומעתה הוא טוען את וודאויותיו העתידיות, בשם ועל סמך מומחיותו בעבר.
כפי שציין פרופ' הררי, כל היסטוריון רואה את ההיסטוריה כפי שהוא בוחר לראותה. ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים וכל "מנצח" כותב את ההיסטוריה הוודאית כפי שהיא מתאימה לו. כמאמר העם "אמור לי מהן היסטוריותיך ואומר לך מי אתה". השאלה האם אכן חושב פרופ' הררי שתפיסתו את ההווה (המכתיבה לו את תפיסת העבר) מהווה אסמכתא לניחושים "אקדמאיים" את העתיד, (או בלשונו, "טועה או מטעה"), אינה בתחום מומחיותי ושיפוטי.
הבעיה היותר קשה בדבריו היא בחזרה ובשינון על האמירה הלא נכונה – והלא הגיונית – כאילו בג"ץ מצמצם עצמו למניעת מעשי עוול של הרשויות האחרות ואינו מורה להם מה כן לעשות.
לא צריך להיות היסטוריון כדי לזכור שאך לפני שנה ומחצה הורה הבג"ץ ליו"ר הכנסת להעלות להצבעה את נושא בחירת יו"ר לכנסת. האירוע צרוב בזיכרון כולנו משום שבאותו אירוע התעלם היו"ר, יולי אדלשטיין, מפסיקת בג"ץ ובחר להתפטר. בכך הביא היו"ר לשיא חדש (נכון לאז) את ריב הסמכויות בין הכנסת לבין בג"ץ. ("תומכי הכנסת" זוכרים את האירוע כאירוע שבג"ץ שלל – ללא סמכות – את סמכותו החוקית של היו"ר, בעוד תומכי בג"ץ לא ישכחו את זלזול היו"ר בפסיקת בג"ץ).
לא צריך להיות בעל זיכרון ארוך כדי לזכור שבג"ץ כפה על המדינה להכניס פלסטינים לכנס "יום הזיכרון האלטרנטיבי". איני בקיא בפרטים ויתכן שהניסוח היה שהוא אוסר למנוע את כניסתם, אבל כידוע "לא לא = כן".
לא צריך להיות אקדמאי בשביל לדעת ששלילת השלילה שווה לחיוב. האמירה על אדם שאינו דובר אמת, זהה לאמירה שהאדם דובר שקר.
לעיתים, כאשר יש יותר משתי אפשרויות, יודע בג"ץ לרדוף עד חורמה כל אפשרות אחרת, עד שלא תיוותר בידי הממשלה ברירה אחרת, מלבד לפעול לפי אותה אג'נדה בה רואים רוב חברי בג"ץ המשתתפים באותו דיון את הערכים היותר נאורים ומתאימים למדינה "דמוקרטית במהותה"..
כך פסל בג"ץ פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם כל פתרון שבחרה הרשות המחוקקת כדי להגביל את ההגירה אליה ולהתאימה לתפיסת עולמה. בג"ץ הגדיל לעשות עד שגם את הפתרון שהוא עצמו הציע (הצרת צעדי המהגרים, לא באמצעות הצרת צעדיהם הפיזיים, אלא באמצעות הזווית הכספית) אסר בג"ץ.
איני בר פלוגתא של פרופ' הררי. לא מעט למדתי ממנו ובהרבה דברים חושבני שהצדק איתו. בזכותו חייתי כמה שנים שמחות יותר, בהאמיני, יחד עם עשרות מיליוני קוראיו ברחבי העולם, כי פסו ימי המגפות והמלחמות מכדור הארץ. מסתבר שברוסיה ובסין אכן קראו את ספרו (לאחר שהותאם לאמת ההיסטורית המקומית), אבל לא הפנימו. כיום, הוויכוח בין המומחים בעולם הוא האם מלחמת העולם השלישית כבר התחילה, או שרק בהצטרפותה של סין תחשב לכזאת.
לא צריך להיות בעל זיכרון ארוך כדי לזכור שבג"ץ כפה על המדינה להכניס פלסטינים ל"יום הזיכרון האלטרנטיבי". יתכן שהניסוח היה שהוא אוסר למנוע את כניסתם, אבל כידוע "לא לא = כן"
יש מספיק מה לומר בגנות המהפכה המשטרית (כפי שייווכח כל מי שיאזין להרצאה המדוברת), מכדי שנתלכלך בטיעוני סרק. או, אם יותר להשתמש במילותיו הוא, חבל שיאמרו עלינו "איני יודע אם הוא טועה או מטעה" או "איני יודע אם מדובר בטיפשות או בזדון – או בשניהם".
לפחות הרווחנו את המחשבה ה-22: גם איש משכיל, נבון וחכם, כמו פרופ' הררי, עלול לשגות ולטעות. ראה ערך הטיות קוגנטיביות.
כי אם נתבונן לרגע, אובייקטיבית, על עצמנו ועל התנהגותנו, התנהלותנו, מחשבותינו והרגשותינו בימים סוערים אלה, נמצא שזה בדיוק אנחנו, איש איש בהתאמה לנוף מולדתו.
בזה, בוודאי אחים כולנו.
נמרוד חי על התפר שבין שסעי החברה הישראלית, רגל פה רגל שם. משמש כיועץ, ועוסק בגישור תוך אישי ובינאישי. חי את השסעים בחברה הישראלית מזה שנים רבות. לא ימין ולא שמאל (=נגד כולם)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוא. הלוגיקה שאתה מפעיל שגויה. בחברה דמוקרטית עבור האדם הפרטי- הכל מותר, פרט למה שאסור לפי חוק. עבור הרשות הציבורית- הכל אסור, פרט למה שמותר. זה עיקרון יסוד במשפט מנהלי. נקודת המוצא היא שכאשר רשות ציבורית (נניח שר ביטחון) מקבל החלטה (נניח שולל כניסה ממשפחות פלשתינאיות) הוא צריך לעשות את זה בהתאם לסמכות שלו בחוק. הפרשנות המקובלת לחוק אומרת שהסמכות הזו נועדה לצרכים ביטחוניים (נניח – המשפחות עלולות לבצע פיגוע) ולא לשיקולים פוליטיים (הטקס לא פופולרי בקרב הבוחרים של מפלגת השר). כלומר שר הביטחון לא "מנע" ולא ביצע דבר "נגטיבי", אלא דווקא ביצע משהו שהוא מעבר לסמכות שלו (פוזיטיבי. "אולטרא-וירס", חריגה מסמכות). כשבית המשפט מוציא צו ומקבל עתירה כנגד שר הביטחון, הוא בסך הכל מפרש את החוק, ואין בכך עשייה פוזיטיבית. צריך לזכור גם שלכנסת עומדת תמיד הזכות לשנות את החוק- והיא יכולה להחליט ששר הביטחון יוכל למנוע כניסה של אנשים מסיבות פוליטיות.אם היה כזה חוק, ובית המשפט בכל זאת היה מונע- אז היה בסיס לטיעון שלך. במציאות- הפוליטיקאים לא מחוקקים חוק כזה כי הם מבינים שככה לא מתנהלת דמוקרטיה- והם מעדיפים להאשים את בית המשפט במקום לומר אמת ולהתמודד עם הבוחרים שלהם. בית המשפט הוא תמיד בעמדת המגיב, המפרש. בית המשפט הוא לא זרוע ביצועית ולא יוזם דבר.
ב. אנחנו לא אחים. אנחנו אזרחים באותה מדינה. "נוף המולדת" הוא שישראל התנהלה כדמוקרטיה לאורך כל 75 שנותיה, וכי התנועה הציונית היא תנועה ששאפה להקים מדינת לאום יהודית שתהיה דמוקרטיה עם הפרדת דת ומדינה עוד מראשית ימיה בשלהי המאה ה-19, באופן דומה לכל התנועות הלאומיות האירופיות שצמחו במקביל אליה. הרצל וראשי הציונות האחרים שוללים באופן מפורש אופציות של תיאוקרטיה ודיקטטורה. אינני יודע באיזו מולדת בדיוק צמחו תומכי ההפיכה – כנראה שלא במדינת ישראל ולא לפי ערכי הציונות. מדובר באנשים אנטי-דמוקרטים ואנטי-ציוניים שצריכים לעבור מרתון של שיעורי אזרחות או להיות מסולקים מהמדינה. ההנהגה של ההפיכה צריכה להיענש באופן החמור ביותר, כדי להבטיח שהדבר הזה יחקק לדורות ולא יחזור על עצמו.
ג. לא מפתיע שאתה מזכיר את ד"ר פסיג. הוא מדבר על "ברית יעוד" ובמובלע מהדהד רעיונות פשיסטיים בהם המדינה לא נועדה לשרת את אזרחיה אלא לשרת "ייעוד". מה הוא אותו ייעוד? הכותרות יכול להשתנות ("גאולת הארץ", "חיזוק הזהות היהודית") אבל בהתאם ל"אחים" מהמגזר הדתי לאומי -הכוונה היא בעיקר שהציבור החילוני יעביר ללא הפסקה משאבים חומריים לטובת ציבור הדתי-לאומי, ויהיה עבדו הנרצע, כאשר המדינה מיועדת לשמש המכשיר באמצעותו מתאפשר הגזל הזה (מימון התיישבות דתית, צה"ל כחברת אבטחה של בוננזת נדל"ן בשטחים, גרעינים תורניים, פרבילגיות בגיוס, 30% יותר מימון בחינוך, הטבות מס בכסות של פריפריה וכו'). ה"אחים" מהציבור החרדי ומציבור חברי מרכז הליכוד מדברים על "ייעוד" בעל אופי דומה (גזל משאר הקבוצות).