השינוי הכוחני של אופי המשטר שלנו, המכונה בפי בנימין נתניהו ושריו "רפורמה משפטית", מוכיח בעליל כי שנותיו הרבות כראש ממשלה לא הכשירו אותו לצפות את פני העתיד בטרם פורענות, סימן מובהק של היבריס המשתלט על כל מי שיושב על כסאו זמן ממושך.

זה התחיל ביום שהקים את ממשלת הימין על מלא, לאחר שנכנע לסחיטות שותפיו בחלוקת תיקים הזויה ותקציבים חסרי תקדים, ונמשך מיד עם הכרזת יריב לוין על "השקת השלב הראשון של הרפורמה המשפטית". התגובה הציבורית ההמונית הספונטנית תפסה את נתניהו לא מוכן. הוא זכר כנראה את ערבי בלפור העליזים מהקדנציה הקודמת.

וכך מצא עצמו בקוראלס אשר בקורידה של השוורים הוא נתיב גדור שאין דרך חזרה ממנו.

התגובה הציבורית ההמונית הספונטנית תפסה את נתניהו לא מוכן. הוא זכר כנראה את ערבי בלפור העליזים מהקדנציה הקודמת. וכך מצא עצמו בקוראלס, אשר בקורידה של השוורים הוא נתיב גדור שאין ממנו דרך חזרה

צד אחד בנתיב גדור על ידי שותפיו הקואליציוניים הקיצונים וצד אחד חסום על ידי התקוממות עממית, וממול הזירה וסביב בטריבונות צופים מרחבי העולם המשתאים למראה עיניהם – ביבי נראה אבוד בזירה. אולי עבר בו ההרהור של אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

שוב התבררה העובדה הידועה כי נתניהו הוא מנהיגו ומייצגו של חלק מהעם היושב בציון: בהקמת הממשלה ובהצגת הרפורמה המשפטית הוא הוכיח כי במקום להיות המוביל הוא היה למובל המטולטל מצד לצד.

הסתבר לו – מה שבינו לבין עצמו הוא כנראה יודע – כי בסופו של דבר ממשלת ימין על מלא לא תהיה מסוגלת לפעול בהצלחה לאורך זמן. יש לכך סיבה בסיסית והיא לאו דווקא בענייני פנים. כיוון שהיא מזוהה עם הזרם הדתי/חרדי הקיצוני, המשיק לסוגיה הפלסטינית הסבוכה והרגישה – ממשלה כזו חסרה את האמון המידי אצל ידידותיה במדינות המערב הליברליות ובמזרח התיכון. עד מתי ניתן יהיה לטמון את הראש בחול כאשר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוא פרסונה נון גרטה בארה"ב ובאיחוד האירופי? והמתרחש בשטחי יו"ש תמיד נותר תחת עינם הפקוחה של ידידותינו הטובות מעבר לים.

שוב התבררה העובדה הידועה כי נתניהו הוא מנהיגו ומייצגו של חלק מהעם היושב בציון: בהקמת הממשלה ובהצגת הרפורמה המשפטית הוא הוכיח כי במקום להיות המוביל הוא היה למובל המטולטל מצד לצד

מנהיגות מול תדמיות

ההתקוממות העממית ברחבי ישראל לא דומה לשום דבר שקרה כאן בעבר, לא בממדיה, במשך הזמן ובאינטנסיביות שלה. ההפגנות נגד פינוי ימית בשנות ה-80, הסכמי אוסלו בשנות ה-90 וההתנתקות בשנות האלפיים, היו אלימות עם נפגעים כי נגעו בשטחים הכבושים – במקרה של ימית זה היה שטח מצרי ריבוני שהוסכם על פינויו בהסכם השלום. הפעם מדובר בעניין פנימי התלוי רק בעצמנו ונוגע למסד עליו הוקמה ומתקיימת מדינת ישראל. לכן את ההשוואות לימי אוסלו וההתנתקות צריך לחפש בגזרות אחרות.

בישראל ייזכרו לטוב או לרע שלושה ראשי ממשלה שקבלו החלטות לאומיות אסטרטגיות הרשומות על שמם: אהוד ברק, בהוצאת צה"ל מהבוץ המדמם של דרום לבנון; יצחק רבין בחתימת הסכמי אוסלו; אריק שרון בהתנתקות מרצועת עזה. בעוד הראשון קיבל החלטה על סמך נתונים ונסיבות מושכלות לדעתו, שני האחרונים קבלו החלטות שהיו מנוגדות לחלוטין להשקפות עולמם בעבר, אבל לנוכח נסיבות והערכות עדכניות, היו מוכנים להסתכן כדי לעבור את הרוביקון.

ביבי לא היה מקבל אף החלטה מאלו. לא רק בשל השקפות עולם – לגביהן גילה לא אחת גמישות מפתיעה – אלא כי עין אחת היה מפנה לשותפיו הקואליציוניים והשנייה הייתה מתמקדת בבייס הפוליטי שלו, לא האידיאולוגי. החשש מערעור תדמיתו בעיני עצמו ובעיני תומכיו היו כובלים את ידיו, כי גם החלטה בסדר גודל לאומי אסטרטגי לא שווה את אבדן הכוח הפוליטי שצבר לאורך שנים בשקידה ראויה.

ועל המסלול הזה הוא הגיע למשפטי האלפים: היכן בעולם המערבי ראש ממשלה ממנה עצמו לשר התקשורת כדי לבחוש בה ותוך כדי כך לדאוג שתדמיתו האישית ושל משפחתו לא ייפגעו? לא היו לו נקיפות מצפון להפר את הסכם הממשלה הפריטטית עם בני גנץ ולוותר על סיפוח שטחי יו"ש בתמורה להסכמי אברהם, כי העריך שציבור המצביעים שלו לא יבוא חשבון עמו.

נתניהו לא היה מקבל אף החלטה לאומית אסטרטגית מאלו של שלושת קודמיו. לא רק בשל השקפות עולם – אלא כי עין אחת היה מפנה לשותפיו הקואליציוניים והשנייה הייתה מתמקדת בבייס הפוליטי שלו, לא האידיאולוגי

אלא שהפעם החושים המחודדים כשלו. האיש, שכל הקריירה שלו התמקדה בגישת ההפרד ומשול בין חלקי העם ("השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", לחש על אזנו של הרב כדורי בתחילת הקריירה לפני 25 שנים), הביא את המדינה לעברי פי תהום של התקוממות עממית שעלולה להתדרדר למלחמת אזרחים! הכתם הזה שהדביק על פניה של מדינת ישראל ב-2023 לא יימחה במהרה. מדפי ההיסטוריה שלו זה לא יימחה לעולם.

היה רק מקרה אחד בתולדות המדינה שהחלטת ממשלה בנושאי פנים הביאו את המדינה לעברי פי פחת: המדיניות הכלכלית ב-1981 של "להטיב עם העם". היא  התאפיינה בהפחתת מסים על מוצרי יבוא – טלוויזיות צבעוניות ככבו בראש הרשימה – שאחריתם ירידה דרסטית ביתרות המט"ח והכנסות המדינה שהזניקו את האינפלציה לשיא בלתי נתפס, 445%. רק ממשלת האחדות הלאומית ידעה לקבל את ההחלטות הכואבות שהצילו את המשק מקריסה.

היום אין חבל הצלה כזה. נתניהו לא יכול לשוב את הדרך מזירת הקורידה חזרה דרך הקוראלס לנקודת ההתחלה. הוא מצוי במשחק סכום אפס, מהפכה משטרית מלאה או גניזתה. כמובן, הוא יכול לנסות להעביר רק את חלקה בשיטת הסלמי, בהאמינו כי יוכל להתגבר על שותפיו למאבק. אלא שנדמה שלאחר חודשי ההתקוממות הארוכים המאבק הוא כבר מעבר להגנה על מערכת המשפטית. עתה מדובר בפניה העתידיים של ישראל, ואת השד שיצא מהבקבוק לא ניתן להחזיר למקומו כאשר ביבי נשאר בזירה. הוא המחסום לפיוס לאומי.

נדמה שלאחר חודשי ההתקוממות הארוכים המאבק הוא כבר מעבר להגנה על מערכת המשפטית. עתה מדובר בפניה העתידיים של ישראל, ואת השד שיצא מהבקבוק לא ניתן להחזיר למקומו כאשר נתניהו נשאר בזירה

הנזק שהוא גרם למרקם החברתי של מדינת ישראל הוא לא בר תיקון בעידן המיידי. ייקח שנים לרפא את הקרעים שקרע בעם שהחזירו אותנו לימי הבראשית של המדינה, כאשר אבותינו רצו להאמין בקיבוץ גלויות, בהגשמת חזון האחים השבים לגבולם ובשבט אחים גם יחד. אחרי 75 שנים אלה מסתברים כמקסם שווא ואשליה כואבת. בימינו השבטיות היא פניה של מדינת ישראל. ורק אדם אחד עומד מאחוריה.

השבטיות הזו רשומה על שמו של ביבי נתניהו והוא עמל עליה בשקידה ראויה במשך 17 שנות שלטון.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.