בשבוע שעבר, השרה לשוויון חברתי מאי גולן עלתה לנאום במליאת הכנסת והטיחה בחבר הכנסת גלעד קריב ממפלגת הדמוקרטים שהוא "מחתן כלבים בבתי הכנסת ההזויים שלך".

כידוע, גלעד קריב אינו מפקד פלגה ביחידת עוקץ הצה"לית ולא אחראי על צוותי כלבנים, אלא אחד ממנהיגי היהדות הרפורמית בישראל.

צח בורוביץ' הוא מנכ"ל חברת "הקבינט" קשרי ממשל ולובינג, ובעברו איש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה.

בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".

מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע. 

עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.