"מה רבים שאינם כבר בינינו" כתב חיים גורי בשירו "הרעות", שהיה לסמלה האלמותי של מלחמת העצמאות. האמירה הזאת מתחברת כנראה לתחושותיהם של ניצולים מקיבוצי העוטף שהתרסקו.
עשרות אנשים שהיו חלק מנוף חייהם היומיומי נעלמו לפתע ביום אחד שחור. מי שחי אי פעם בקיבוץ והשתייך לקהילה קיבוצית אולי מתקשה במיוחד לדמיין מצב שכזה. יוצאי קיבוץ כמונו גם מתקשים כנראה לתפוס איך אפשר לקום מהאפר ולהתחיל כמעט הכול מהתחלה.
עשרות אנשים שהיו חלק מנוף חייהם היומיומי נעלמו לפתע ביום אחד שחור. מי שחי אי פעם בקיבוץ והשתייך לקהילה קיבוצית אולי מתקשה במיוחד לדמיין מצב שכזה
ויש עוד משהו שמייחד את הקיבוצים ומקשה עלינו, עוזביהם, לתפוס את ההתרסקות. זהו כוחה המיוחד של הקהילה הקיבוצית. בקיבוץ שהכרתי, לפני עידן ההפרטה, אנשים ידעו תמיד שיש להם גב בטוח. כתובת ממוסדת שיכולה לחלץ אותם כמעט מכל פגע: מזכירות הקיבוץ, הוועדות, או בעלי מקצוע, מומחים ויועצים. תמיד היה מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו.
לעתים נשמעה טענה שהתמיכה הממוסדת פוטרת אנשים מיוזמות וולונטריות. וכך למשל כבר לא חייבים לנסוע לבקר חבר שאושפז בבית-חולים. הלוא אפשר לסמוך על וועדת הבריאות שתדאג לארגן ביקורים.
והנה דווקא בשיא המצוקה, בשבת השחורה, הקהילה הקיבוצית התרסקה ולא יכולה הייתה להושיט יד לחבריה. הייתה תחושת נטישה כפולה. כאילו לא די בכך שהמדינה נטשה את יישובי העוטף וצה"ל איחר להגיע, גם הקהילה נעלמה.
* * *
לעוצמת הקהילה נלוו בעבר גם צדדים מעיקים: הקולקטיביזם ההדוק מדי, הלחץ החברתי, השוויון המכני, הקושי למצוא איזון בין קולקטיביות לחופש הפרט. וכן גם הרכילות המשגשגת, דחיית החריגים. ציפו ממך להיות נורמטיבי, "בסדר", "כמו כולם".
יש עוד משהו שמייחד את הקיבוצים ומקשה עלינו, עוזביהם, לתפוס את ההתרסקות. זהו כוחה המיוחד של הקהילה הקיבוצית. בקיבוץ שהכרתי, לפני עידן ההפרטה, אנשים ידעו תמיד שיש להם גב בטוח
קיבוצניקים נראים לאורחים לרגע צוננים ומרוחקים למדי. הם לא באמת כאלו. אלא שבקהילה הצפופה, המגוננת על בניה ומספקת להם חום, רצוי לתפוס קצת "מרחק ביטחון" מאחרים כדי להישמר מקוצי הזולת. וכבר היה מי שדימה את הקיבוצניקים לקיפודים בחורף. הם אמנם מתקרבים קצת לקיפודים הסמוכים כדי ליהנות מחום גופם, אך גם נזהרים לא להתקרב יותר מדי. עמוס עוז, אקס קיבוץ חולדה, אפיין את הסיטואציה בחמש מילים. הוא אמר: "מרוב פחד לפגוע חדלנו לנגוע".
אני כבר לא מכירה כמעט את הקהילה הקיבוצית של עידן ההפרטה. מושגיי עליה מתבססים בעיקר על דיווחים של חברים וקרובי משפחה וכן גם על קריאה מועטה של קטעי עיתונות קיבוצית שמתפרסמים ברשת. אני שומעת שהקהילה הנוכחית יותר פתוחה, "מאווררת" וליברלית מהקהילה שהכרתי לפני עשרות שנים.
מדי פעם נשמעים קיטורים על התרופפות הסולידריות שאפיינה בעבר את הקהילה הקיבוצית. אנשים מתלוננים שבעקבות ההפרטה כבר קשה להסתמך על הגב של הקהילה. מדברים על ניכור מסוים ועל תחושה שאיש לנפשו.
ולמרות זאת אני מניחה שהקהילה של קיבוצי העוטף, או ליתר דיוק ניצוליה ששרדו את התופת, עדיין מתגלה בגדולתה ותומכת כמיטב יכולתה באלה מאנשיה שמצוקתם קשה במיוחד.
קיבוצניקים נראים לאורחים לרגע צוננים ומרוחקים למדי. הם לא באמת כאלו. אלא שבקהילה הצפופה, המגוננת על בניה ומספקת להם חום, רצוי לתפוס קצת "מרחק ביטחון" מאחרים כדי להישמר מקוצי הזולת
עדות על תחושת הביטחון שהקיבוץ מקנה לזקניו מצאתי בכתבה שפרסמה לאחרונה אריאלה רינגל-הופמן ב"ידיעות אחרונות". גיבורת הכתבה היא אביבה סלע, בת 97 (!), ממייסדי קיבוץ בארי. בכתבה העכשווית מצוטטים בין השאר דברים שהיא אמרה בראיון לפני כתשע שנים:
"לא מזמן חגגנו את יום הולדתי ה-88 יחד עם הנכדים והנינים. בירכתי ביום ההולדת ואמרתי: אושרינו שזכינו להיות ביחד כל השנים. אנחנו מעריכים את היש שיצרנו. זוכרים להודות לקיבוץ שנותן לנו גב ומעניק ביטחון סוציאלי ויודעים שזה לא ברור מאליו. כעת אנחנו מזדקנים ביחד, כל אחד עם הבעיות שלו, אבל אנחנו לא לבד. יחסית לבני גילנו הצרות שלנו נסבלות".
* * *
העיתונאית האיכותית סיוון קלינגבייל, ילידת קיבוץ ניר-עוז, פרסמה כתבת שער במוסף סוף שבוע של העיתון הכלכלי "דה מרקר". הכתבה ממחישה בעוצמה את כוחה של קהילה קיבוצית ואת זיקתם החזקה של עוזבי קיבוץ אל בית גידולם.
קבוצת בני גילה של סיוון – קבוצת "עופרים" – מנתה 13 ילדים. הם גדלו יחד מגיל אפס בבית הילדים הקיבוצי, עדיין בשיטת הלינה המשותפת. רק אחד מהם נשאר בניר עוז ושם בנה את משפחתו. הוא נרצח בשבת השחורה.
שאר בוגרי "עופרים", כיום בני חמישים ומשהו, העדיפו לעזוב ולמצוא בעצמם את דרכם בחיים. "חיפשנו את הלבד שלנו, להיות סובייקט ולא קולקטיב", כותבת סיוון, "אלא שהשבר הקולקטיבי, הטבח של ה-7 באוקטובר, ריסק אותנו אבל גם הפך אותנו שוב למולקולה אחת, מנע מאיתנו להיות אטומים נפרדים".
קבוצת בני גילה של סיוון – קבוצת "עופרים" – מנתה 13 ילדים. הם גדלו יחד מגיל אפס בבית הילדים הקיבוצי, עדיין בשיטת הלינה המשותפת. רק אחד מהם נשאר בניר עוז ושם בנה את משפחתו. הוא נרצח בשבת השחורה
הוריה של סיוון קלינגבייל שרדו את התופת. אבל מניין הנפגעים במשפחותיהם של שאר חבריה לקבוצת "עופרים" מבהיל, לא נתפס, קורע לב. שמונה מהם מתמודדים עם שכול: עם רצח של אחד או יותר מבני משפחתם ו/או עם חטיפתם של בני משפחה. "שיאנית השכול" מהקבוצה היא רנה שאיבדה אח, גיסה ושלושה אחיינים פעוטים.
היינו 13 ילדים. גדלנו בניר עוז. הפחד הכי גדול שלנו היה מחדירה של 2-3 מחבלים. בשום תסריט לא דמיינו את שקרה ב-7/10/2023.
השבת המדממת ריסקה את חברי לקבוצת "עופרים" וגייסה אותנו בעל כורחנו למאבק להחזיר את החטופים – חברינו ובני משפחותינו. את כולם.@TheMarker https://t.co/oOPBCoOx9v pic.twitter.com/I9oQfEbcJY— sivan klingbail סיון קלינגבייל (@sivan_kli) November 16, 2023
בהמשך הכתבה סיוון מספרת על התייצבותם של בוגרי "עופרים" בראש המאבק להחזרת החטופים, על אלו מחבריה שמיהרו להתייצב במלון באילת, להיות לצידם של המפונים מניר-עוז שהפכו לפליטים בארצם. אחדים חזרו למלא במלון תפקידים שבהם התמחו לפני עשרות שנים, לפני שהם עזבו את הקיבוץ. וכך למשל, בוגרת "עופרים" שוב הייתה לאחראית על הבידור.
התקשורת מלאה סיפורים דומים על יוצאי קיבוצי העוטף שנחלצו לעזרת קיבוציהם בעקבות השבת השחורה. מקימים מחדש כיתת כוננות, מנסים להציל ענפי חקלאות, ועוד ועוד.
"בשבועות האחרונים", כותבת סיוון, "היינו ביותר הלוויות מאשר לב אנוש מסוגל להכיל". היא מספרת בין השאר על רנה, שאיבדה כאמור את אימה ואת אחיה יחד עם אשתו ושלושת ילדיו הרכים:
"לרנה לא היה מפלט מהכאב הבלתי נסבל. היא סחבה אותו בחוסן שלא ברור מהיכן הגיע, עד שהגוף בגד והיא נפלה למשכב. גם אז זה לא מנע ממנה להמשיך לפזר תקווה ולהתעניין בחברינו לקבוצה".
והמשפט החותם את הכתבה של סיוון: "דבר אחד ברור – הבית של כולנו היה ונשאר קיבוץ ניר עוז".
מניין הנפגעים במשפחות חבריה לקבוצת "עופרים" מבהיל, לא נתפס, קורע לב. 8 מתמודדים עם שכול: רצח או חטיפת אחד או יותר ממשפחתם. "שיאנית השכול" מהקבוצה איבדה אח, גיסה ו-3 אחיינים פעוטים
הזמר, מלחין ופזמונאי עילי בוטנר, יוצא קיבוץ עין-כרמל, כתב לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" על הייחוד וסימני ההיכר המאפיינים ילידי קיבוצים. הם מזהים זה את זה כבר במבט ראשון, אפילו בעת מפגש מקרי ברחוב.
כותרת רשימתו של בוטנר: "קיבוצניק נשאר קיבוצניק". האמירה המוכרת הזאת אכן משקפת אמת בסיסית. מי שנולד וגדל בקיבוץ מתקשה להתנתק מהמקום שבו עוצבו עולמו וערכיו.
"איך תעבור את חותמה שבלב" כתב המשורר עלי אלון ז"ל מקיבוץ עין-שמר על "חצר הראשונים" שהקימו מייסדי הקיבוץ עם עלייתם להתיישבות. שמו הספרותי של המשורר – ע. אלי. הוא מבכורי בני הדור השני של קיבוצו. ב"חצר" בוצעו שחזורים ושיפוצים והיא הייתה לאתר תיירות משגשג, עם חדר האוכל הראשון שנבנה לפני יותר מתשעים שנה, הבאר, מגדל המים ועוד. יוזמי האתר, בני הדור השני של עין שמר, ביקשו לעשות מחווה להוריהם, החלוצים.
השיר המצוטט כאן כלול בספר שיריו של א. עלי "מדרש הקרפדים":
"מעל מגדל בית הביטחון
פרוז'קטור, קרן אור תרה חסרת שלווה,
סביב לגדר במעגלים:
ליד חדר האוכל
בחומה העתיקה מימי "השומר" השער
הגדול משני צדדיו שני זקיפים
טאטרים, מחופשים כדקלים:
אלה שלטי חייך, כך סומנו בברזל מלובן
עבד או פרדה: לשער הגדול כבר נשרו
השנים, אתה יכול לעבור בקפיצה את
החומה, אבל איך תעבור את חותמה שבלב".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנובתור חברה בקיבוץ שיתופי – קהילה מחבקת ותומכת – לא יכולה להגדיר את הכתבה הזאת אחרת אלא דקלום חסר תועלת של קלישאות ריקות מתוכן. אולי זאת קנאה? הרי כל הצרות של ארבעת השנים האחרונות – גם קורונה, וגם התרגדיה הנוראה שפקדה אותנו עכשיו – הוכיחו לכולם, שדווקא הקהילות הקיבוציות הן אלה שספקו וממשיכות לספק לחבריהם ולנזקקים אחרים רשת ביטחון ומקום מקלט אדיב. טוב, תקנאו. חלק מהמשפחות המפונות ששוהות אצלנו מזה כמעט חודשיים, כבר פנו עם בקשה לבדוק אפשרות קליטה.
מסתובב בינינו אחד אבישי בן חיים ואחד שלמה מעוז ועוד אחד אמסלם דוד … אני שואל עצמי לנוכח הגדולה ואצילות הנפש של הקיבוצניקים האומץ והגבורה שלהם איך צמחו בתוכנו עשבים שוטים כמה אלה שהזכרתי עכשיו את שמותיהם