הנקישות הנוראות בדלת נשמעו בשבת השחורה האחרונה ב-11 בתים בישראל, ו"בהשראתן" אני כותבת הפעם פוסט מורבידי. נושאו: שירים על הנופלים במלחמות.

איני מכירה שיר כלשהו על אימת הנקישה בדלת, באמצע הלילה, וההודעה המרסקת חיי משפחות ומבשרת להן: אתם מצטרפות ל"משפחת השכול". לעומת זאת אני זוכרת היטב את שירו של אברהם חלפי על ישיבת "שבעה" בעקבות נפילת הבן.

איני מכירה שיר על אימת הנקישה בדלת, באמצע הלילה, וההודעה המרסקת חיי משפחות: אתם מצטרפות ל"משפחת השכול". אך אני זוכרת היטב את שירו של חלפי על ישיבת "שבעה" בעקבות נפילת הבן

אותו שיר נכלל בחוברות רבות שהוקדשו לנופלים במלחמות. נדמה לי שבעבר הוא נהיה כמעט ויראלי. הנה נוסח השיר:

תחילה בוכים

"תחילה בוכים
אחר כך הבכי מתאבן.
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:
את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר
או מדברים על גשם ועל מה נשמע.
ועוד משהו, ועוד על משהו
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכסא. ויושבים.
וקמים ושוב.
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב".

על מרקע הטלוויזיה רצים מראות מפחידים. לוחמינו מפלסים את דרכם בסמטאות עשנות ובין בניינים שקרסו. ואני חושבת על הורי הלוחמים, על נשותיהן, על הסבים והסבתות שלהם, על האחים והאחיות. איך אפשר, אני תוהה, לשאת לאורך זמן חרדות כל כך קשות, ממש מטריפות את הדעת?

אימא עלומת שם של לוחם כתבה בעיתון "הארץ" על קנאתה "במי שהילד שלו לא בתופת, במי שהחיים שלו לא נעצרו ב-7 באוקטובר…עם הזמן את מתרחקת מחברות ומבני משפחה כי הם לא מבינים אותך. הם ממשיכים לטוס לחו"ל, לשבת במסעדות, לצאת להופעות ובעיקר לחיות, בזמן שאת גוררת את עצמך בקושי בבוקר, לא מצליחה להתרכז בעבודה ולוקחת תרופות הרגעה כדי להעביר את הזמן עד שהסיוט הזה ייגמר".

על המרקע רצים מראות מפחידים. לוחמינו מפלסים דרכם בסמטאות עשנות ובין בניינים שקרסו. ואני חושבת על משפחותיהם. איך אפשר, אני תוהה, לשאת לאורך זמן חרדות כל כך קשות, ממש מטריפות את הדעת?

אותה אימא של לוחם נשחקת, כדבריה, עם כל סיבוב לחימה נוסף של בנה. "הגוף שלך מספר את הסיפור", היא כותבת, "ואת רואה את זה על עצמך במראה: את העיגולים השחורים, את המשקל שיורד כי אין תיאבון. כי את עייפה בימים וערה בלילות במשך חודשים ארוכים. באחד הלילות הייתה שמועה על אירוע בגדוד שלו. אבא שלו קם בלילה ופתח את הדלת מדי שעה לוודא שאין קצינים בחוץ. הפעם הבשורה פסחה עלינו".

*  *  *

אנשים מנסים למצוא משמעות במותם של לוחמים. להיאחז באמונה שמותם לא היה לשווא. הנה שירו של ארצ'יבלד מקליש "החיילים הצעירים שמתו". מחברו נחשב לאחד מגדולי המשוררים של מלחמת העולם הראשונה. כל-כך אקטואליות ורלוונטיות נשמעות עכשיו מילות השיר. חיים חפר תרגם לעברית:

החיילים הצעירים שמתו

"החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,
ובכל זאת יישמע קולם
בחלל הבתים שהדמימו:
יש להם דומיה המדברת בעדם בלילות,
ובהכות האורלוגין.

הם אומרים:
עשינו כל אשר יכולנו,
אך אם לא יושלם המעשה
והיה כלא עשינו.

הם אומרים:
מיתותינו לא שלנו הן.
כי אם שלכם
ואשר תעשו מהן –
רק הוא יהיה משמען.

או חלילה היה לשווא –
לא נוכל עוד לומר
אתם החייבים לומר זאת!

הם אומרים:
הנה ציווינו לכם את מיתותינו,
תנו להן את משמען.
תנו להן קץ למלחמות ושלום אמת
תנו להן ניצחון הגומר מלחמות
ועושה שלום.
תנו להם את משמען,
כי צעירים היינו,
אומרים הם.

מתנו – זיכרונו אתם החיים!"

ועל כך כבר נאמר: "במותם ציוו לנו את החיים".

*  *  *

שירו של נתן יונתן "אבל קברי הנערים יהיו תמיד רעננים", נשמע היום כשיר נבואי. הוא נכתב לפני מלחמת יום הכיפורים ונפילת בנו בכורו של המשורר, ליאור, באותה מלחמה איומה. עכשיו השיר הזה מתחבר אל הלוחמים הצעירים שנפלו בעזה, בחאן-יונס וברפיח:

אבל קברי הנערים יהיו תמיד רעננים

"היה הנער אור חתום עיניו יפות ושואלות,
ומאירות את אור חייו כליל ירח בחולות.
עם החגור והעופרת אל הדיונות בא קולו,
שתקו רעיו ככוכבים בכבות חייו הרוננים.

אבל קברי הנערים יהיו תמיד רעננים.

האוהבים אל עפרו כאילני בכות שחים.
אל ציפורי השיר שותקות בין ענפיהם הנמוכים.

ישנם שירים שעם הזמן הופכים לאט לאט לבכי
הולך יגע אל הים מסע עצוב של עננים.

אבל קברי הנערים יהיו תמיד רעננים".

*  *  *

"לכל איש יש שם" כתבה זלדה מישקובסקי, המשוררת הירושלמית הדתייה. שירה הכה מוכר ששרה חוה אלברשטיין נטען עכשיו במשמעויות נוספות. הוא נראה רלוונטי במיוחד מאז השבת השחורה. אפשר לקרוא אותו גם כתזכורת: "אין לנו חיילים אלמונים", כביטויו של יהודה עמיחי. ביום מר וארור אחד אבדו המון עולמות מלאים.

"לכל איש יש שם" נראה רלוונטי במיוחד מאז השבת השחורה. אפשר לקרוא אותו גם כתזכורת: "אין לנו חיילים אלמונים", כביטויו של עמיחי. ביום מר וארור אחד אבדו המון עולמות מלאים

לכל איש יש שם

"לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתנו לא אביו ואימו

לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו.
ונתן לו האריג

לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו.

לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו מותו".

המשורר עלי אלון מקיבוץ עין-שמר (שמו הספרותי ע. אלי) פרסם את ספר שיריו "בהר המנוחות" ב-1969, בעקבות מלחמת ששת הימים. השירים כולם מבטאים התרסה ומחאה על מות צעירים במלחמה.

"בהר המנוחות אין מנוחות" נאמר בשיר הנושא את שמו של הספר. כי אדמת ירושלים הקשה, הנאמנה, האוהבת, אינה יכולה לקבל את החיילים הצעירים.

בהר המנוחות אין מנוחות

"הם אינם עשויים מוות,
הם אינם שלה
שוקקים, צעירים לעד, הם צוחקים ורועשים
ומותם עליהם כמסכה.
ואיך תקבלם, איך תערם במחזור דמה –
זקנת אורן, חיוורון אבן,
דממת הרים.
נציב זיכרונות קופאים
בחומות הנצח של ירושלים".

השיר העז, המצמרר, נחתם בתחינתם לאדמה של החיילים הצעירים:

"קבלי אותנו הו אימא
אספי אותנו,
כי קורענו מתוך החיים
ואל המוות איננו יכולים לבוא".

המשורר עלי אלון מקיבוץ עין-שמר (שמו הספרותי ע. אלי) פרסם את ספר שיריו "בהר המנוחות" ב-1969, בעקבות מלחמת ששת הימים. השירים כולם מבטאים התרסה ומחאה על מות צעירים במלחמה

והנה השיר "בשדה", האחרון בספרו של ע. אלי. זהו שיר על זעקתו האילמת של ילד יתום מלחמה ועל געגועים הדדיים אינסופיים של הילד הקטן ואביו:

"ברגליים יחפות עומד בשדה ילד קטן,
אביב עכשיו ואביו החלל
מעלה עשב
לחבוק את רגלי בנו.

האב צובט ומדגדג,
הוא רוצה שהילד יצחק
והילד רוצה לצחוק בכל כוחו –
ואינו יכול.

אבא! – צועק ילד קטן באמצע השדה
והצעקה ממלאה את כולו
ונשארת תקועה בגרונו
ולעולם לא יוכל אותה להגיד".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.