שירו הנודע, האייקוני של חיים גורי – "תפילה" – המצוטט להלן, מתייחס כידוע לנערים הלוחמים במלחמת תש"ח. עכשיו, עם כניסת כוחותינו ללוחמה קרקעית בלבנון, השיר שב ונהיה אקטואלי ורלוונטי. וזאת – בלי להתייחס לוויכוחים הפוליטיים והאסטרטגיים שקדמו לצעד זה ולדיבורים על סכנתה של שקיעה חוזרת בבוץ הלבנוני ועל החשש מהתדרדרות למלחמת לבנון שלישית.

הם כל כך נוגעים ללב, אותם לוחמים צעירים. אכן זאת העת לברכם ולהתפלל לשובם בשלום. הנה השיר.

"תפילה"

"הבא ברכה לבחורים כי באה עת.
ראה אותם שותקים ונכונים ועיניהם דולקות,
ראה יורד הערב.
רוח בצמרת האורן מרטט
קרב יהי הלילה והמה מעטים מאד
ברכם כי באה עת.
כוכבים הוצתו ומחנות רבים נאספים מעבר
כי מי יראה אור יום ומי נפל ומת?
הניצחון יושג או אם תבוסה וקבר?

ברכם אלי, ברך יוצאי למלחמה.
ברך נשקם לבל יחטיא, ברך ביתם,
ברך את לב העם, את נעריו ולוחמיו
עד קרב ייתם.
עד קרב ייתם.
הנה יצאו שקטים וצעדם אובד
ועלטה כבדה ורוח בהרים,
ברכם, כי באה עת
הבא ברכה לבחורים".

הם נצפו על מרקע הטלוויזיה נערכים לקראת היציאה לקרב, מתקהלים סביב מפקד המבקש לדרבן אותם ומשמיע דברי עידוד לחיזוק המורל והמוטיבציה. מדבר על המשימה הגדולה שבפניהם ועל אמונתו בכוחם. תווי פניהם נראו מטושטשים תחת הקסדות. דימיתי שהם משדרים תום נעורים ואופטימיות מכמירת לב. ש"הם שותקים ונכונים ועיניהם דולקות" כמאמר המשורר.

הם נצפו על מרקע הטלוויזיה נערכים ליציאה לקרב. תווי פניהם נראו מטושטשים תחת הקסדות. דימיתי שהם משדרים תום נעורים ואופטימיות מכמירת לב. ש"הם שותקים ונכונים ועיניהם דולקות", כמאמר המשורר

ואז נזכרתי בעדויות של לוחמים למודי קרבות שקראתי או שמעתי. הם דיברו על ששון הקרב שחשים צעירים רבים לקראת היציאה למלחמתם הראשונה ועל תחושות שונות מאוד של ותיקים, בעלי ניסיון קרבי. הפחדים מעמיקים, אמרו הוותיקים, לאחר שהתבגרנו וכבר נהיינו אבות לילדים, אז משמעות המלחמה נתפסת באופן שונה.

אני חוזרת אל עדויות שתועדו ופורסמו. אבישי גרוסמן ז"ל מקיבוץ עין שמר. שהלך לעולמו אשתקד בגיל 86, סיפר על חברו לקיבוץ אמנון חרודי אשר נפל ב"ששת הימים". הוא לחם עם הצנחנים בירושלים, בן 30 הוא היה במותו. ב-1977, במלאות עשור למלחמה ההיא, גרוסמן כתב במוסף "חותם" של עיתון "על המשמר" המנוח שאמנון חרודי ביטא תחושות החמצה וחלל ריק של דור חסר אתגרים. זמן קצר לפני נפילתו הוא אמר:

"אנחנו דור דפוק. במלחמת השחרור היינו ילדים. למלחמת סיני, ב-1956, גויסנו רק בסוף הקרבות. מה שנשאר לנו זה לחיות, להתקיים. אנחנו כבר לא נילחם יותר".

חרף הדיבורים על "הסיבוב הבא", עד 1967 לא נראתה באופק מלחמה גדולה. צעירים רבים בני דור המדינה חוו תחושת החמצה של "משק כנפי ההיסטוריה". חשו נחיתות בהשוואה לקודמיהם ולעומת המיתוסים הגדולים.

ההיסטוריון ד"ר שאול פז ציטט בספרו (שערכתי) "פנינו אל השמש העולה" את ההיסטוריון פרופסור אלי צור מקיבוץ זיקים. וכך אמר צור, יליד 1943:

"הגעתי לזיקים ב-1962, עם גרעין של בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר, עם סיום התיכון ולפני הגיוס לצבא. פגשנו שם חברי קיבוץ בוגרים מאיתנו שלחמו במבצע סיני. כולם. חמישה מהם נהרגו בפעולות צבאיות. רבים נפצעו…כנערים צעירים אנחנו שמענו בשקיקה סיפורים על מעלליהם. וחשבתי לעצמי: לעזאזל, הם לקחו את כל המלחמות עם כל התהילה הנלווית לכך. ומה לנו יישאר? חשבתי אז שאנחנו, אני ובני דורי, נידונים לחיות בתקופה משעממת".

לוחמים למודי קרבות דיברו על ששון הקרב שחשים צעירים רבים לקראת היציאה למלחמתם הראשונה, ועל תחושות שונות מאוד של ותיקים, בעלי ניסיון קרבי, שפחדיהם מעמיקים לאחר שהתבגרו והפכו אבות

והנה מה ששמעתי מלוחמים צעירים בוגרי "ששת הימים" מקיבוץ משמר השרון, בני 22-23. שיחתי איתם התקיימה כחודשיים אחרי המלחמה ופורסמה בקובץ הנודע "שיח לוחמים", המכיל שיחות של כ-140 לוחמים קיבוצניקים לצד הגיגים, רשימות ושירים שחוברו בעקבות המלחמה.

יצחק, שלחם עם הנח"ל המוצנח, אמר שיש להבדיל בין גישותיהם של לוחמים אנשי מילואים לגישות של אנשי צבא סדיר:

"המילואימניקים שהם יותר מבוגרים ובעלי משפחות לא ששים אלי קרב. צעירים כמונו חשים אפילו שמחה מסוימת לקראת הקרב…היה רע לצבא שלנו בלעדיה…כשאני אומר 'שש אלי קרב' איני מתכוון לכך שהלוחם שש להרוג ולרצוח".

יוני, קצין קרבי בצבא קבע, אמר באותו שיח:

"כאנשים שהצבא הוא מקצועם רצינו קרב. מלחמה – לא ידענו מה זה. רצינו שתהיה תכלית לכל מה שאנחנו עושים במשך השנה. שנוכל לבחון את עצמנו…תמיד העסיקה אותי המחשבה: אם אני פייטר כזה באימונים, האם אהיה כזה גם במלחמה?".

לפי אבינועם, לוחם בסיירת מטכ"ל:

"אף פעם לא תפסנו את הלחימה באופן כל כך רחב. תמיד דיברנו על פעולות תגמול. אבל המלחמה נראתה באמת דבר רחוק. בפעולות התגמול היה מין שוויץ כזה. אני לא מסתיר, זה שוויץ לחזור מפעולת תגמול…זה דבר יפה…זבנג וגמרנו…נכנסים לפנות בוקר, כעבור שלוש שעות בחוץ…ביצענו את המשימה במלואה. חזרנו. וזו הרגשה מצוינת: נתנו להם!. עכשיו, אחרי המלחמה אני אומר: מלחמה זה דבר מחורבן…זה לא פעולת תגמול".

"כאנשים שהצבא הוא מקצועם רצינו קרב", אמר יוני, קצין בקבע, "מלחמה – לא ידענו מה זה. רצינו שתהיה תכלית למה שאנחנו עושים במשך השנה. שנוכל לבחון את עצמנו"

ושוב ללוחמים הצעירים של שנת 2024, אלה שמתמודדים עכשיו עם לחימה קשה בלבנון. חלקם אולי פוגשים לראשונה את אימי המלחמה. מתנהלים בשטח בנוי, סבוך, משמידים תשתיות תת קרקעיות ואמצעי לחימה, מנהלים קרבות פנים אל פנים עם מחבלים שלא ברחו. והמחיר, כבר בהתחלה, כבד. בעת כתיבת שורות אלה נפלו תשעה לוחמים.

"הבא ברכה לבחורים", כמאמר חיים גורי. "ברכם כי באה עת…עד קרב ייתם. עד קרב ייתם".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.