מאז 7 באוקטובר ומלחמת עזה, ישראל שקועה במשבר פוליטי עמוק. שבר האמון בין הציבור למוסדות השלטון מורגש בכל שכבות החברה, אך בחברה הערבית הפער הזה הפך לתהום של ניכור, הדרה ואובדן אמונה.

בתוך שיח רווי הסתה וערעור על אזרחות הערבים, גובר הדיבור על חרם בחירות, עזיבת הזירה הממוסדת וחיפוש חלופות אזרחיות. דווקא כעת, כשיש קיטוב עמוק, יש הרואים בקול הערבי גורם מכריע.

בתוך שיח רווי הסתה וערעור על אזרחות הערבים, גובר הדיבור על חרם בחירות, עזיבת הזירה הממוסדת וחיפוש חלופות אזרחיות. דווקא כעת, כשיש קיטוב עמוק, יש הרואים בקול הערבי גורם מכריע

במרכז המאמר, שתי שאלות יסוד: האם ההשתתפות הפוליטית של הערבים משרתת את צורכיהם וזהותם? והאם היא מבטאת את מי שהם, או את מה שמצפים מהם להיות?

השאלות נטועות בניסיון ההיסטורי המורכב של החברה הערבית בישראל, בין התנגדות אזרחית לפרגמטיזם, חרם והשתתפות, ייצוג זהותי ואזרחי. כל אלה מחזירים לשאלה: מהו ייצוג פוליטי אמיתי? והאם עצם ההשתתפות כמו המהלך של רע"ם ב־2021, היא הצלחה או רק נוכחות סמלית שלא חוללה שינוי עומק?

ממודל ההתנגדות לפרגמטיזם פוליטי

המסורת הפוליטית של החברה הערבית בישראל התנהלה לאורך השנים במתח בין שלוש דרכי פעולה עיקריות: זהירות פוליטית ונאמנות אזרחית שהתבטאה בתמיכה עקיפה במפלגות ציוניות; התנגדות אזרחית־לאומית שהתגלמה בחד"ש, בל"ד וגורמים חוץ־פרלמנטריים; וניסיון להשתלבות מושכלת מתוך נאמנות לזהות הקולקטיבית, כפי שניסו מד"ע, ולימים רע"ם של מנסור עבאס.

הצטרפותו של עבאס לקואליציית בנט־לפיד ב־2021 סימנה את שיאו של מודל "המיעוט האסטרטגי", מיעוט קטן שממנף את כוחו באמצעות איזון פוליטי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מפלגה ערבית נטלה חלק רשמי בשלטון. אך מעבר לסמליות, נותרה השאלה: האם השותפות שינתה את כללי המשחק, או רק את הקוסמטיקה?

הצטרפות עבאס לקואליציית בנט־לפיד ב־2021 הייתה הפעם הראשונה שבה מפלגה ערבית נטלה חלק רשמי בשלטון. אך מעבר לסמליות, נותרה השאלה: האם השותפות שינתה את כללי המשחק, או רק את הקוסמטיקה?

עבאס השיג תוצאות מוחשיות, בעיקר תקציביות, אך קריסת הממשלה הביאה גם לקריסת ההבטחות. רע"ם אמנם שמרה על כוחה, אך לא הצליחה להפוך את הרגע ההיסטורי למודל יציב. והציבור? נותר מבולבל, מסויג, ובעיקר מאוכזב.

הציבור מדבר – ולא מקשיבים לו

סקר עומק שערכו קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה הפתוחה בינואר 2025 בקרב כ־1,000 משתתפים מהחברה הערבית בישראל ממחיש עד כמה גוברת תחושת הניכור. 62% מהמשיבים ציינו כי המפלגות הערביות אינן מייצגות את צורכיהם. רק 8.8% הביעו שביעות רצון מהן. הפער הזה אינו מקרי. הוא משקף שחיקה מתמשכת של ההבטחות מול המציאות, של רטוריקה גדולה מול תוצאות דלות.

כאשר שאלנו את משתתפי הסקר מהם הנושאים המרכזיים שמשפיעים על הצבעתם, הפתיעו התשובות: לא הזהות הלאומית, לא הסוגיה הפלסטינית, אלא הביטחון האישי, הדיור, הרווחה והתעסוקה. הציבור הערבי, כך מסתמן, עייף מהבטחות גדולות ומהצהרות לאומיות ריקות. הוא מחפש מנהיגות שמבינה את המורכבות: זו שמצליחה לשלב בין אחריות אזרחית לבין זהות לאומית, בין שייכות לישראל לבין סולידריות עם העם הפלסטיני.

יתרה מזו: למעלה ממחצית מהנשאלים (51%) הביעו תמיכה בהקמת מפלגה ערבית חדשה. אך הרוב דווקא לא דרש מהפכה טוטלית. 39% ביקשו לשלב בין דמויות ותיקות לבעלות ניסיון לבין כוחות חדשים ורעננים. כלומר, הציבור אינו דורש לזרוק את הכול ולבנות מחדש – אלא לערוך "חשיבה מחודשת" עמוקה, מוסרית ומעשית, על אופייה של ההנהגה.

מסתמן שהציבור הערבי עייף מהבטחות גדולות ומהצהרות לאומיות ריקות. הוא מחפש מנהיגות שמבינה את המורכבות: שילוב בין אחריות אזרחית לבין זהות לאומית, בין שייכות לישראל לבין סולידריות עם העם הפלסטיני

עבאס כיזם מוסרי – או קול בודד במדבר?

מנסור עבאס הצליח לפרוץ את מה שכונה במשך שנים "הטאבו הלאומי" – הסירוב להשתלב בשלטון הישראלי, ובמיוחד בממשלות ימין. הוא לא רק שבר מוסכמה פוליטית, אלא ניסה לעצב תודעה אזרחית חדשה: כזו הרואה בשותפות, גם אם מוגבלת, כלי לצמצום פערים ולשיפור חיי היומיום של האזרחים הערבים.

עבאס מגלם את דמותו של "יזם מוסרי" – פוליטיקאי המזהה סדקים במבנה הכוח ופועל בתוכם באסטרטגיה מתונה לשינוי. מאז נפילת ממשלת בנט־לפיד, הוא ממשיך לקדם קו פרגמטי ויוזמות של פיוס אזרחי, גם מול הקצנה ביטחונית ורטוריקה גזענית. עבאס קורא לשיח יהודי־ערבי רחב, גם כשהרווח הפוליטי אינו מיידי.

אולם גישה מוסרית לבדה אינה מספיקה. כדי שתתקיים, היא זקוקה לתמיכה ציבורית ולתשתית פוליטית רחבה. עבאס שינה את כללי המשחק, אך נותר כמעט לבדו בזירה. יוזמותיו טרם זכו לקונצנזוס, לא בציבור הערבי, ולעיתים אף לא במפלגתו.

במובן זה, עבאס לא נכשל, אך גם לא ניצח. הוא סלל שביל בתוך שדה מוקשים פוליטי, אך הדרך נותרה צרה. יוזמותיו הן אמירה מוסרית נועזת, אך כל עוד לא יתלוו אליו קולות נוספים, הן יישמעו כחריגות, לא כתקווה.

בין פרגמטיזם לערכים: אין פתרונות קסם

השיח הפוליטי בחברה הערבית עובר שינוי: לא עוד "מי יציל אותנו?", אלא "כיצד נחלץ מהייאוש?". זהו שיח חי ודינמי המתקיים באקדמיה, כנסים, בתי קפה וברשתות החברתיות – ומצביע על פער הולך וגדל בין הציבור להנהגה, ובעיקר בין דור ותיק המחפש יציבות, לדור צעיר הדורש שינוי עומק.

עבאס לא נכשל, אך גם לא ניצח. הוא סלל שביל בתוך שדה מוקשים פוליטי, אך הדרך נותרה צרה. יוזמותיו הן אמירה מוסרית נועזת, אך כל עוד לא יתלוו אליו קולות נוספים, הן יישמעו כחריגות, לא כתקווה

את השיח מובילים משכילים צעירים, אנשי חינוך ואקדמיה – רבים מחוץ למערכת הפוליטית. הם מעלים מחדש נושאים כמו ביטחון אישי, צדק חלוקתי וזכויות אדם, ושואלים כיצד ניתן לבנות תודעה אזרחית חדשה, מלמטה.

בציבור הערבי עולים קולות סותרים: קריאות לחרם, יוזמות למפלגה אזרחית־מקצועית חדשה, ותשוקה לתנועת שותפות רחבה. אך כל כיוון מחייב הכרה במגבלות המציאות. האם אפשר לשתף פעולה עם ממשלה ציונית מבלי לוותר על הזהות הלאומית? האם ניתן לנסח קול פוליטי משותף לחברה כה מקוטבת?

הפילוג אינו רק אידאולוגי, הוא חברתי, גיאוגרפי, אתני ודורי. אין מסגרת אחת שיכולה לשאת את המורכבות הזו. ייצוג פוליטי אמיתי חייב להכיר בפערים, ולנהל אותם.

ובצד השני: האם החברה היהודית מוכנה לשותפות אמיתית, לא סמלית? שותפות של השפעה שווה, תקצוב שוויוני והכרה בזהות הערבית?

כל עוד לא מתקיימת שותפות אמיתית, פנימית וחיצונית, הייצוג הפוליטי הערבי יישאר ריק. אחוזי הצבעה יצנחו, תקציבים יתפוגגו, והציבור ייוותר מאחור.

בציבור הערבי עולים קולות סותרים, אך כל כיוון מחייב הכרה במגבלות המציאות. האם אפשר לשתף פעולה עם ממשלה ציונית ללא ויתור על הזהות הלאומית? לנסח קול פוליטי משותף לחברה כה מקוטבת?

החברה הערבית אינה זקוקה רק למפלגה חדשה, אלא לתפיסת ייצוג חדשה. החלום על שותפות יהודית־ערבית עדיין חי, אך מימושו דורש אומץ מוסרי, מחויבות לשוויון, והכרה בכך שהחיים כאן משותפים – גם אם מורכבים. כל עוד לא נבין זאת, תקרת הזכוכית לא תישבר.

ד"ר מייסון ארשיד שחאדה היא חוקרת ומרצה בבר אילן, מנהלת היחידה לכניסה להוראה במכללה האקדמית סכנין, ראש מחקר תכנית "אמל".