התגובות השונות למועמדות של זוהרן ממדאני לראש עיריית ניו יורק – העיר בעלת האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם, מעלות שוב את השאלה: האם אנטי ציונות היא אנטישמיות?

למותר לציין שאין בדיון הזה כל ניסיון להצדיק את האמירות הפוגעניות של ממדאני. אלו אמירות קשות לכל מי שמדינת ישראל והציונות חשובות לו ויש רבים כאלו בניו יורק. אבל ראשית, יש לקחת בחשבון שמדובר בבחירות לראש עיר ולא לנשיא (ממדאני לא יוכל להיות נשיא מכיוון שלא נולד בארה"ב) והסוגיות הרלוונטיות במערכת הבחירות הזו הן בעיקר יוקר המחיה והביטחון האישי. צריך לזכור שכמו בכל מערכת בחירות, בסופו של דבר הבחירה היא בין אלטרנטיבות, ובמערכת הזו שני המועמדים האחרים מאוד לא אטרקטיביים, בלשון המעטה.

באשר לסוגית האבחנה בין אנטי ציונות לאנטישמיות – העמדה של הממסד היהודי בארה"ב וממשלת ישראל, לפיה אי אפשר להפריד בין שתי הרעות החולות הללו, עושה נזק חמור למאבק באנטישמיות וגם למאבק באנטי ציונות. טעות בהבנת האתגר (דיאגנוזה) מובילה לטעות בגיבוש תגובה אפקטיבית (פרוגנוזה).

עמדת הממסד היהודי בארה"ב וממשלת ישראל, לפיה אי אפשר להפריד בין שתי הרעות החולות של אנטישמיות ואנטי ציונות, עושה נזק חמור למאבק באנטישמיות וגם למאבק באנטי ציונות

כמובן שיש כאלו שהם גם אנטישמים וגם אנטי ציוניים, וישנם כאלה שמסווים את האנטישמיות שלהם באמירות אנטי ציוניות. ישנם בספקטרום הזה גם את המקרים ההפוכים, של אנטישמים שהם ציוניים, לא מאהבת היהודים אלה מסיבות הפוכות. חלקם רוצים שהיהודים כולם יחיו בישראל ולא יפגעו באקסקלוסיביות של לבנים נוצרים בארצותיהם, וחלקם רואים בממשלות הימין בישראל דוגמה ומופת לאתנוקרטיה ושנאת מוסלמים המאפיינת אותם.

יש ביניהם גם אלו שרואים בנו את "חמורו של המשיח" – ישוע הנוצרי, שייעודנו מבחינתם הוא שנילחם וניהרג בארמגדון כדי שישוע יחזור. יש גם כאלו שמצדיקים את ציוניותם בברית יודאו-נוצרית. אבל מאחורי מליצות אלה עומדת התפיסה, שמבחינתם יותר דחוף להם כיום להיות אנטי מוסלמים מאשר לשנוא יהודים, זאת כיוון שרוב המהגרים למדינות המערב בעת הזאת הם מוסלמים.

הברית היודאו-נוצרית היא גזענית בעיניי משום שהיא לא רק מדירה מוסלמים, אלא גם מתעלמת מהעובדה ההיסטורית, שרוב הקורבנות היהודים במאות השנים האחרונות נרצחו על ידי נוצרים, בזמן האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה.

אנטישמיות היא גזענות נגד יהודים. הדרך הנכונה, המוסרית והמעשית הטובה ביותר להתמודד איתה היא להיאבק בגזענות לכל צורותיה, ולא רק  בזאת שמופנית נגדנו, ולשלב ידיים במאבק הזה עם מיעוטים ועם גורמים ליברלים כדי לייצר קואליציה אפקטיבית. הבסיס לכך נשען על תפיסה גלובלית, לפיה כולנו נבראנו בצלם וכולנו זכאים ליחס שווה ולא מתוך ייחודיות יהודית. הניסיון להציג את האנטישמיות כתופעה גזענית ייחודית ולהתעקש על המלחמה בה בלי להביע התנגדות לגזענות כלפי אחרים, כמו למשל אסלאמופוביה – פגום מוסרית ונועד לכישלון.

אנטישמיות היא גזענות נגד יהודים. הדרך הנכונה, המוסרית והמעשית להתמודד איתה היא להיאבק בגזענות לכל צורותיה, ולא רק  בזאת שמופנית נגדנו, ולשלב ידיים במאבק הזה עם מיעוטים ועם גורמים ליברלים

לעומת זאת, ההתמודדות האפקטיבית עם אנטי ציונות מאוד שונה ודורשת כלים אחרים לחלוטין.

אנטי ציונות היא עמדה נגד התביעה היהודית לבית לאומי בארץ ישראל. לאנטי ציונות יש מספר סיבות. אחת מהן היא חוסר ההכרה בקשר בין העם היהודי לארץ ישראל. מעמדה זו, שבטעות יסודה, נובעת תפיסת הציונות כתנועה קולוניאליסטית.

התחזקות לתפיסת האנטי ציונות והתגברותה לאחרונה נובעת מהחיבור שרבים בעולם עושים בין המושג ציונות לבין המדיניות הלאומנית של ממשלות הימין בישראל ובעיקר מאז שגזענים תומכי עליונות יהודית הם שרים בממשל, והיא התעצמה עוד יותר בשל הזוועות בעזה.

סיבה נוספת לאנטי ציונות היא חוסר הבנה של מהות הזהות היהודית. רבים בעולם אינם מבינים מדוע צריך מדינה לדת כלשהי. אבל היהדות של הוגי הציונות היא בראש ובראשונה זהות לאומית ותרבותית.

מדינת הלאום נולדה כחלק מהתנועה הליברלית לאחר המהפכה הצרפתית וכמו שצרפת היא מדינה לצרפתים ולא לקתולים, גם ליהודים, כלאום, יש צורך בבית לאומי ריבוני ויש להם זכות לכך ככל העמים. על הצורך הזה ועל הזכות הזו בנויה הציונות.

יש אכן יהודים שרואים ביהדות את דתם בלי שנלווה לה ממד לאומי, אבל לרוב רובם של היהודים, היהדות היא עם ולאום שיש בתוכה זרמים שונים של אמונה דתית. לאום בעל זיקות היסטוריות, תרבותיות ולשוניות ותודעת גורל משותף שמבקש לעצמו גם עתיד משותף. הקולקטיב הלאומי והדתי מכיל כמובן גם חילונים, כולל חילוניים על מלא כמוני שמאד מחוברים ליהדותם.

אנטי ציונות היא עמדה נגד התביעה היהודית לבית לאומי בישראל. בין סיבותיה – חוסר ההכרה בקשר בין העם היהודי לארץ ישראל. מעמדה זו, שבטעות יסודה, נובעת תפיסת הציונות כתנועה קולוניאליסטית

אנטי ציונות קיימת מאז ומתמיד גם בקרב היהודים. חלקם מסיבות תאולוגיות כמו נטורי קרתא, וחלקם מסיבות אחרות, כמו התנועה הרפורמית שהייתה אנטי ציונית בתחילת דרכה, משום שראתה את הציונות כשלילת ההשתלבות של יהודים במדינות בהם חיו. גם בשמאל היהודי ישנם ארגונים כמו Jewish Voices for Peace שהם אנטי ציוניים דווקא מתוך ערכיהם היהודיים. קיומם של יהודים אנטי ציונים היא ההדגמה המובהקת לכך שאנטי ציונות אינה אנטישמיות ושונה ממנה במהותה.

הציונות, מראשיתה, עסקה בלאומיות היהודית ולא בדת היהודית. הציונות עסקה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולא בהקמת מדינה דתית. כשם שהעם הצרפתי שרובו נוצרי-קתולי מממש ריבונות במדינת לאום חילונית שאינה "קתולית", כך תכליתה של הציונות הייתה לממש ריבונות יהודית במדינה בעלת מאפיינים חילוניים ולא במדינת הלכה.

ראשית הציונות היה התנערות מהפסיביות הדתית לגאולה שמיימית ולביאת המשיח אלא חלף זאת להקים תנועה לאומית שהגיונה מבוסס על מדינת לאום, כמו תנועות לאומיות אחרות שקמו באותה עת והביאו להגדרה עצמית וריבונות של עמים רבים. רבים מהפוליטיקאים הישראלים כיום אינם מבינים זאת ורואים בישראל מדינה יהודית בעיקר מבחינה דתית ובכך פועלים לשינוי אופייה ומהותה בניגוד למגילת העצמאות שלנו.

עקרון הצורך בריבונות לאומית עלה כבר בקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), שם נוסחה "תכנית בזל" להבטחת "בית מולדת בארץ ישראל", כשההקשר ההיסטורי היה קריסת אשליית האמנציפציה היהודית באירופה. פרשות כמו משפט דרייפוס המחישו כי יהודים נותרים חשופים ופגיעים לאנטישמיות גם במדינות לאום מתקדמות. מכאן נבעה התובנה שהמענה הנכון לרדיפות ולאפליה, הוא מימוש ריבונות לאומית. אותו עיקרון שמכוחו קמו מדינות אירופה המודרניות.

בשלבים הבאים קיבלה התנועה הציונית לגיטימציה בינלאומית: הצהרת בלפור (1917), כתב המנדט (1922) שהכיר ב"בית לאומי לעם היהודי", והחלטת החלוקה של האו"ם (1947) שקבעה עקרונית כי יש לתת מענה של הגדרה עצמית לשתי התנועות הלאומיות בארץ ישראל. אבל ההיגיון היה אחד: כשיש קהילה לאומית בעלת מאפיינים מובהקים וזיקה טריטוריאלית היסטורית, יש לה זכות להגדרה עצמית. בדיוק כפי שלא היינו מקבלים תביעה לבטל את צרפתיותה של צרפת או את ספרדיותה של ספרד, כך אין לקבל תביעה "לבטל את הציונות" כמסווה למניעת מימוש הלאומיות היהודית.

אין ספק שהמציאות שנוצרה בישראל שבה אין הפרדה בין דת למדינה פוגעת בעקרון של בית לאומי לעם היהודי ומטשטשת את ההבחנה בין הלאום היהודי והדת היהודית. הבעיה הזאת פוגעת בנו מהותית וגם באופן שבו אנחנו נתפסים על ידי אחרים.

המציאות שנוצרה בישראל, בה אין הפרדה בין דת למדינה, פוגעת בעקרון של בית לאומי לעם היהודי ומטשטשת את ההבחנה בין הלאום היהודי והדת היהודית. זה פוגע בנו מהותית וגם באופן שבו אנו נתפסים על ידי אחרים

ממדאני הוא אנטי ציוני. על כך צריך להתווכח איתו, אולם לא נכון לחבר לוויכוח טענות לפיהן אנטי הציונות שלו משמעותה אנטישמיות. עדיף שנקשיב ליהודי ניו יורק שמנסים לקרב את ממדאני, ולהבהיר לו מדוע מדינת הלאום של העם היהודי חשובה להם. מי שמנסה לחבר לכך אנטישמיות דוחף אותו לזרועותיהם של האנטישמים.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.