אני מנסה להיזכר מתי עלה בראשי הרעיון, והתמונה שקופצת לי מול העיניים היא "הרדיו של נמרוד", בני. תיבה צהובה מלבנית לפעוטות מפלסטיק בלתי שביר, שכשמפעילים את הכפתור רצה עלילה קטנה מצוירת בליווי מוסיקה. לא זוכרת איזו בדיוק, אבל מהסוג של דיסני, משהו כמו Small Small World. חינני לגמרי ובטח לא מזיק.
וככה יצא שבאחת הפעמים שהזדמנתי להלוויה או אזכרה, בעודי צועדת במשעולים, צץ לי רעיון מול המצבות של יוצאי גרוזיה והסביבה, שנוהגים לחרוט תמונה יפה של יקירם על השיש השחור וסביבה תכתובת ארוכה ככל שניתן על אישיותו של המנוח. ומה, חשבתי לעצמי, האם לא הגיע הזמן לשכלל זאת למשהו הרבה יותר ממשי?
ילידת תל אביב (1947), למדה קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת ת"א. היתה כתבת צלמת ועורכת ב"חדשות" ו"הארץ" וכתבת ב"מוניטין". כדוקומנטריסטית יצרה את הסרט "בעיני רוחן" (ערוץ 8, 2000) שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים הבי"ל בחיפה, ואת "נפש צ'רקסי הומייה" (ערוץ 10, 2005). לימדה עיתונאות ב"כותרת" וב"מכללה למינהל", ולמדה צילום בניו יורק ובת"א. תערוכת צילומיה "מישירה מבט לשקיעה" (2017) הוזמנה והופקה על ידי עיריית ת"א. כתבה ופרסמה את הרומן "כשנגמרו לה המילים" (יולי 2019). אמא של נמרוד
הלב השבור של חוף זיקים
בהרצאה מעניינת שנשא לאחרונה פרופ' משה הלברטל, הוא דן בנושא האמון. הוא מנה מספר תנאים הנדרשים למתן אמון: מקצועיות, אמפתיה, קשב. לשם המחשה שוו בנפשכם בחירת מומחה רפואי שיזכה באמון החולה.
קיימת קטגוריה רביעית המתייחסת למצבים החורגים מהאינטרסים האישיים של הפרט.
ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ד"ר שידלובסקי – בהחלט נשכחה. כל סקרי דעת הקהל שנערכו מאז שואת ה-7 באוקטובר מוכיחים שרוב מוחלט בקרב המגזרים החרדי והציוני דתי מתנגדים לעסקת לשחרור החטופים. הסיבות הן פשוטות – החטופים והחטופות הם עבורם לא יהודים. הקיבוצניקים שביניהם הם "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" כלשונו של "הרב" שך ומשתתפי מסיבות הנובה והפיין שביניהם הם עובדי אלילים ועבודה זרה. ועבור פדיונו משבי של מי שאיננו יהודי, אין לסיים את מלחמת המצווה.
מחאת הסטודנטים עשויה להחזיר את טראמפ לבית הלבן
בערב ליל הסדר הלכנו לכיכר החטופים. זו הייתה חוויה מצמררת, כמעט דתית. הקהל הגדול שנאסף סביב המאהל הגדול בו התכנסו המשפחות היה חרישי מאוד וענן עצב עמד מעל רחבת המוזיאון. ידעת שכל מי שהיה שם שאל את עצמו איפה הם, מה הם עושים עכשיו, קר להם, על מה הם חושבים, איך הופקרו ככה.
מתוך המאהל הגדול בקעה שירה והקהל בחוץ הצטרף אליה כמו בתפילה, שיר אחר שיר, ולא יכולת שלא להפוך בשורה "שלח את עמי" ולשיר עם כולם "דומם שטה תיבה קטנה" בעצב עמוק ובלי אבק ציניות לשם שינוי.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם