נאום אחד של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי גרם למדענים, חוקרים וחברות מסחריות להשלים את המשימה ולהנחית אדם על הירח לפני 50 שנה ● ישראל נמצאת היום, מבחינת הגנה על הסביבה, היכן שארה"ב הייתה קודם לכן ביחס למסע בחלל ● ראש הממשלה הבא צריך לנהוג כמו קנדי ולהכריז על העשור הבא "העשור של הסביבה"

* * *

אנחנו רגילים לחשוב על הנחיתה ההיסטורית על הירח, השבוע לפני 50 שנה, כהישג מדהים, שבראשו עמדו באופן סמלי שני האסטרונאוטים שהלכו על הירח, ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין.

באופן אינסטינקטיבי אנחנו גם נותנים קרדיט על ההישג לאלפי הגברים והנשים שעבדו בנאס"א באותו זמן. אבל ספר חדש, One Giant Leap, מאת צ'רלס פישמן, המרפרר למשפט הידוע של ארמסטרונג כשהניח את רגלו על הירח, מגלה עד כמה המאמץ להשיג את ההישג הבלתי נתפס הזה בשעתו, הקיף את ארה"ב כולה, דרך תעשיות רבות ומגוונות.

למעלה מ-400,000 איש ואישה, ב-20,000 חברות, עבדו על הצלחת הפרויקט הזה שהיה המאמץ האנושי הלא-מלחמתי הרחב ביותר שנעשה אי פעם. המספר הזה כולל אנשים בכל התעשיות הנלוות שנדרשו להצלחת המשימה, כולל עשרות נשים שתפרו ביד מצנחים, חליפות חלל ואפילו את החיווט של המחשבים.

היה דרוש כזה מאמץ קולקטיבי עצום, מפני שכשהנשיא קנדי הכריז במאי 1961 שעד סוף העשור ארה"ב תציב אדם על הירח, ארה"ב הייתה רחוקה מרחק שנות אור מהשלמת המשימה הזאת. מדעני נאס"א לא ידעו איך לבנות טיל או חללית חזקים מספיק כדי להגיע לירח, או מחשב קטן וחזק מספיק כדי לשלוט בנסיעה לשם. אמריקה צברה בסך הכול 15 דקות בחלל, כשרק חמש מתוכן היו מחוץ לאטמוספירה.

יותר מזה, ארה"ב הייתה בעיצומו של הפסד מתמשך לברית המועצות במרוץ לחלל. הסובייטים כבר שלחו אדם לחלל והחזירו אותו בשלום, ואף הצליחו לצלם תמונות של הצד האפל של הירח. אבל הנאום של נשיא ארה"ב דאז ג'ון קנדי, והכספים שהגיעו בעקבותיו, דרבנו מדענים, חוקרים וחברות מסחריות לנסות לפתור את הבעיות הבלתי נגמרות בדרך להשלמת המשימה – 10,000 לפי הספר של פישמן – בדרך להישג ההיסטורי.

היום, מדינות ברחבי העולם, מאירופה, דרך סין ועד לאמריקה הלטינית, מתייחסים לאתגרי הגנת כדור הארץ העומדים בפני האנושות באותה דרגה של רצינות ודחיפות שבה ארה"ב התייחסה למרוץ לחלל בשנות ה-60. הן הכירו מזמן בבעיות כמו החרפת שינוי האקלים הגלובליים, משבר הפסולת הגובר, והאיומים על בתי גידול ומינים שבסכנת הכחדה.

כדי להילחם באתגרים אלה ואחרים, מדינות ברחבי העולם נוקטות בצעדים דרסטיים. אצל חלק יש הפחתות משמעותיות מחייבות בפליטת גזי חממה, שהן עומדות בהן בין השאר על ידי שיטות ייצור אנרגיה נקיות יותר. אחרות אסרו על שימוש בפלסטיק חד פעמי החל מ-2021, ולאחרות יש חוקים נוקשים נגד זיהום אוויר המציבים סטנדרטים גבוהים יותר למכוניות ומפעלים.

ממשלות בעולם גם משתמשות במגוון של כלים לקדם התנהגות ידידותית לסביבה של האזרחים, מסובסידיות, דרך קנסות ועד חינוך מתמשך לילדים ומבוגרים להגנה על הסביבה.

ישראל, לעומת זאת, נמצאת מבחינת הגנה על הסביבה בערך היכן שארה"ב הייתה במאי 1961 ביחס למסע בחלל. הרחק מאחור.

בין השאר, אנחנו רחוקים מלעמוד ביעדים הצנועים שהצבנו לעצמנו ביחס להפחתת פליטות גזי חממה וייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים. אנחנו מייצרים יותר פסולת מעבר, במיוחד של פלסטיק לשימוש חד-פעמי, בזמן ששיעור השימוש החוזר והמיחזור לא גדלים.

איכות האוויר באזור חיפה, ביתם של מאות אלפי תושבים, לא עומדת בתקנים בריאותיים בשל זיהום אוויר של מפעלים, למרות שנים של דרישות תושבים והתרעות של משרד הבריאות בנושא. למשרד להגנת הסביבה אחד התקציבים הנמוכים מבין כל משרדי הממשלה, והוא בקושי יכול למלא את משימותיו.

על ישראל להתעשת, לשנות כיוון, ולהפוך את העשור הבא ל"עשור של הסביבה". זמן קצר לאחר הקמת הממשלה החדשה בסתיו, צריך ראש הממשלה הבא, מי שלא יהיה, להכריז על דרכים אמיצות לעמידה באתגרים הסביבתיים העומדים בפני ישראל, הן אלה הייחודיים לה והן אלה שהיא חולקת עם שאר העולם. עליו להכריז על מטרות שאפתניות בכמה תחומים סביבתיים, ולהתחייב לתמיכה ממשלתית אמיתית ביזמים ובחברות שיתגייסו לקדם אותן.

הארץ לא חסרה מומחים באקדמיה ובשרות המדינה שיסבירו לראש הממשלה בדיוק מה נדרש. זה לא רק נכון לבריאות התושבים והטבע אלא גם חכם כלכלית, מכיוון שמשרות ה"כלכלה הירוקה" הן כאלה שיהיו פה גם בעתיד והן יכולות להחליף את משרות התעשייה המתמעטות בארץ.

אם ארה"ב הצליחה לעבור מכישלונות מביכים בתחום חקר החלל, לשליחת אדם לירח, בתוך פחות מעשור, תוך התגייסות לאומית כוללת, גם ישראל יכולה בזמן כזה להתאפס על כיוון סביבתי חדש, לטפח את המוחות המדעיים והיזמיים הרבים שיש לה בתחום, לשים את הגנת הסביבה כאתגר לאומי ולהוות מגדלור ואור לגויים בנושא.

ניר שוהם הוא יועץ בנושאי אחריות חברתית וסביבתית וניהול סיכוני סביבה. בנוסף, הוא עוסק בפיתוח וכתיבת תוכן לחברות וארגונים שונים וחובב היסטוריה מושבע.

במלחמות מודרניות כמעט אין עוד מנהיגים המודים שהם יוצאים לקרב בגלל אינטרסים, כוח או שליטה. במקום זאת הם מציגים את המלחמה כחובה מוסרית. לא מלחמה למען המדינה בלבד, אלא מלחמה למען האנושות. לא מאבק על גבולות, אלא מאבק על ערכים.

כאשר מנהיגים מדברים על "הגנה על העולם החופשי", "מאבק בברבריות" או "הצלת אוכלוסיות מדיכוי", הם פועלים בתוך שדה לשוני שנוצר בעידן ה"נאורות". הנאורות היא תנועה אינטלקטואלית ותרבותית, שהתפתחה במאות ה-17 וה-18, המדגישה את עליונות התבונה ככלי לשחרור האדם מבורות, סמכות מסורתית ודעות קדומות, ולביסוס ידע, מוסר, וסדר חברתי – על עקרונות רציונליים ואוניברסליים.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.

בזמן שישראל ממשיכה להתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת, הכנסת אישרה את תקציב 2026 כאילו מדובר בתקופה של שגרה. במקום לבנות מסגרת כלכלית שמתאימה למלחמה ממושכת וצורך בשיקום, הממשלה מציגה תקציב המבוסס על הנחות ישנות ומקווה שהמספרים יסתדרו בהמשך.

תקציב המדינה לשנת 2026 עומד על כ־700 מיליארד ש"ח הוצאה ממשלתית (לא כולל החזר חובות), עם יעד גירעון של כ-5.1% מהתוצר עם צפי שיעלה אף מעבר לכך.

ד"ר יעל בנבנישתי היא דוקטור לבריאות ורווחה ומשנה למנכ"ל אינשורטק ישראל. מומחית לחדשנות פיננסית וטכנולוגית בצומת שבין בריאות, פנסיה, רווחה ושינויים דמוגרפיים.

במהלך שלוש השנים האחרונות, תשומת הלב הופנתה לעזה, לבנון, איראן ובמידה מסוימת גם לסוריה ותימן. מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לגדה המערבית.

אף שאיש בממשלת ישראל לא תכנן מצב זה, מעטפת המלחמה היוותה יתרון עבור גורמים במשטר הישראלי הנוכחי, הרואים כמשימתם להבטיח ששטח C, כ-65% מהגדה המערבית הנתונים לשליטה צבאית ואזרחית ישראלית, יהיה נקי מפלסטינים ובסופו של דבר יסופח.

ד"ר דוד לרר מחזיק בדוקטורט מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר שני משותף במדעי הניהול מאוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת בן-גוריון. ד"ר לרר שימש כמנכ"ל מכון הערבה ללימודי הסביבה משנת 2001 ועד אוגוסט 2021, וכעת מכהן כמנהל המרכז לדיפלומטיה סביבתית יישומית. ד"ר לרר הוא חבר קיבוץ קטורה מאז 1981.