הרעיון לבנות תעלה בין הים השחור לים המרמרה, כנתיב תחבורה מקביל למצר הבוספורוס, מקודם באסרטיביות על ידי הנשיא הטורקי ארדואן מזה כעשור. לא מדובר אמנם ברעיון חדש, ולאורך מאות שנים הועלה מדי פעם, אולם כעת נראה שארדואן נחוש לקדם את הפרויקט.

רעיון התעלה בין הים השחור לים המרמרה, כנתיב תחבורה מקביל למצר הבוספורוס, מקודם באסרטיביות ע"י הנשיא הטורקי ארדואן מזה כעשור, וקיים כבר מאות שנים. כעת נראה שארדואן נחוש לקדמו

מדובר במעבר מים חדש, שאורכו אמור להיות כ–45 ק"מ, רוחבו כ–275 מ', ועומקו כ – 21 מ'. עלות ההקמה מוערכת בין 10 ל – 20 מיליארד דולר. המעבר מכונה כאמור – תעלת איסטנבול.

התעלה אמורה לתפקד כנתיב מעבר מקביל למצר הבוספורוס, שכבר כיום חווה עומס רב. עוברות דרכו יותר מ–40,000 ספינות בשנה (יותר מהתעבורה בתעלות סואץ ופנמה יחד!). במילים אחרות: הצורך במעבר נוסף נתפס כחיוני, לפחות לכאורה, ולבטח מבחינתו של הנשיא הטורקי. מנגד, הפרויקט זוכה לביקורת רחבה וחריפה, מבית ומחוץ.

מאליו ברור, שפרויקט בסדר גודל מעין זה מחייב בחינת ההשלכות הסביבתיות, הן לעיר איסטנבול ולאזורים הסמוכים לה, והן לים השחור מן העבר האחד, והים האגאי מן העבר השני (ואולי אף הלאה לעבר הים התיכון). כמו לגבי כל פרויקט עצום ויומרני מעין זה הדעות חלוקות, וכל צד מצטייד במחקרים סביבתיים שמגבים את עמדתו.

פרויקט בסדר גודל כזה מחייב בחינת ההשלכות הסביבתיות, הן לאיסטנבול ולאזורים הסמוכים לה, והן לים השחור מן העבר האחד, והים האגאי מן העבר השני (ואולי אף הלאה לעבר הים התיכון)

היבט נוסף נוגע למחיר הכלכלי האדיר, ולסימני השאלה האם טורקיה, ועל אחת כמה וכמה במצבה הכלכלי הנוכחי (שאינו מזהיר, בלשון המעטה), תוכל לעמוד בכך. סביר כי ארדואן מטיל את יהבו על השקעות חיצוניות משמעותיות ביותר, כמו גם התרומה שבנייתה של התעלה תעניק לכלכלה המקומית.

ראוי לבחון במקביל מספר היבטים חשובים ביותר, הממחישים עד כמה מדובר בפרויקט בעל השלכות בינלאומיות – מדיניות, כלכליות ומשפטיות כאחד.

מבחינה בינלאומית ראוי לבחון מספר היבטים מרכזיים:

אמנת מונטרה

אמנת מונטרה מ–1936 הינה אמנה רב-צדדית, המסדירה את המעבר הימי במצרי הבוספורוס, הדרדנלים וים מרמרה. היא קובעת, בין השאר, את המעבר החופשי ללא תשלום, כמו גם את התנאים למעברם של כלי שייט צבאיים לים השחור של מדינות שאינן שוכנות לחופיו.

הפרויקט של תעלת איסטנבול יעלה, לכאורה, את השאלה האם הוא "מכוסה" על ידי אמנה זו, או שמא יהיה צורך (או רצון) בשינוים. רק להזכיר, כי בכלל הרטוריקה של ארדואן בנדון מוזכרת האפשרות לגבות דמי מעבר בתעלה החדשה. בהצהרה מה–18.12.2019 אמר:

"לא ניתנו לנו זכויות באמנת מונטרה. ספינות עוברות במצר כפי שהן רוצות. תעלת איסטנבול לא תהיה כך. יהיה לה משטר משפטי חדש, כמו תעלת סואץ ותעלות אחרות".

ברור שהצהרות מעין אלו לא נתפסות באופן חיובי, בלשון המעטה, בזירה הבינלאומית.

עפ"י ארדואן "לא ניתנו לנו זכויות באמנת מונטרה. ספינות עוברות במצר כרצונן. לתעלת איסטנבול יהיה משטר משפטי חדש, כמו תעלת סואץ ואחרות". הצהרות כאלו לא נתפסות באופן חיובי בזירה הבינלאומית

רוסיה

רוסיה הינה אחד השחקנים המרכזיים ביותר בהקשר זה. יש להניח כי לא תתלהב מפרויקט, שייקר את הוצאות המעבר של סחורות, ובעיקר נפט וגז (למרות מערך הצינורות המפותח הקיים להעברת גז לאירופה). לא פחות חשוב מכך ההיבט המדיני-אסטרטגי מבחינתה.

מוסקבה כבר הבהירה, כי מבחינתה לא תסכים לשינוי במתכונת הקיימת הנוגעת לאמנת מונטרה. אולם ככלל אין התייחסויות פומביות מרובות מדי, אולי מתוך הערכה שהפרויקט לא ייצא לפועל, ושהוא נועד בעיקר לצרכי הפנים של ארדואן.

ארה"ב (וברית נאט"ו)

עוקבים בעניין רב כולל סביב ההשלכות האפשריות על הגישה לים השחור של מדינות שאינן שוכנות לחופו. מאליו מובן, שעיקר העניין (או הדאגה) האמריקאיים נוגעים להשפעות על מעמדן של יריבות כרוסיה וסין.

סין

מהווה שחקן מרכזי ומשמעותי ביותר לבטח מבחינתה של טורקיה. ענינה של סין במעורבות בפרויקט מעין זה מובנת, לבטח סביב תוכנית ה–BELT AND ROAD INITIATIVE. בשנים האחרונות דווח על הבטחות סיניות להשקעות בסדר גודל עצום, מעבר למעורבות שכבר קיימת במסילת הרכבת מתחת לגשר על הבוספורוס, כמו גם גשר "סולטן סלים", גם-כן על הבוספורוס.

הזירה הפנים-טורקית

מבחינות רבות, נראה שהזירה הפנים-טורקית זו אולי הזירה העיקרית עבור ארדואן. שאיפתו לאורך השנים להטביע את חותמו בטורקיה, באופן שישווה ואף יעמעם את מורשת אתא-טורק, באה לידי ביטוי, יומרני ו"משוגע" כפי שהפרויקט מכונה בטורקיה, בתעלת איסטנבול.

שאיפת ארדואן להטביע חותם בטורקיה, באופן שישווה ואף יעמעם את מורשת אתא-טורק, באה לידי ביטוי, יומרני ו"משוגע" כפי שהפרויקט מכונה בטורקיה, בתעלת איסטנבול

כבר עתה רבים הדיווחים וההאשמות על שחיתות בהיקף נרחב סביב הפרויקט המדובר (עסקאות נדל"ן באזור המיועד לתעלה ועוד כהנה וכהנה). ארדואן איננו שבע רצון כמובן מקולות הביקורת.

כך, למשל, מכתב פתוח שפורסם ב–31.1.2020 על ידי 126 שגרירים בדימוס, ונוסף ב–3.4.2020 על ידי 104 גנרלים בדימוס, הזהירו מפני ניסיון לשנות את אמנת מונטרה, והדגישו את ההשלכות השליליות עקב כך לטורקיה. המשטר כינה את מכתב הגנרלים "איום בהפיכה" (!) ואיים לפתוח בהליכים משפטיים נגד כותביו.

אולם בעקבות המכתב ארדואן ניסה לצנן את האווירה באומרו:

"אין לנו כל כוונה לסגת מאמנת מונטרה, אולם לא נהסס לבחון הסכם טוב יותר לטורקיה אם יהיה בכך צורך בעתיד".

בשורה התחתונה, מובן שהפרויקט מעורר שיח ער משני צידי המפה הפוליטית, והשאלה עד כמה ארדואן יראה בכך כלי המשרת את האינטרסים שלו כעת נותרת בעינה.

אגן מזרח הים-התיכון וישראל

מבחינתה של ישראל וחברותיה לארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות – ההשלכות אינן ברורות, אולם בוודאי מחייבות תשומת לב רבה. ההשפעות הסביבתיות לפרויקט ישליכו, קרוב לוודאי, גם על הים האגאי ואולי גם על הים התיכון.

מעבר לכך, קיים כמובן ההיבט המדיני-אסטרטגי וההשלכות על מעמדה של טורקיה ומערכת היחסים שלה עם שורה של שחקנים מרכזיים – יוון, מצרים, קפריסין – וכאמור ישראל. טורקיה איננה שבעת רצון מן הבידוד האזורי בו היא נמצאת, ופרויקט עצום מעין זה עשוי בראייתה לסייע לה לשנות את כללי המשחק.

אולם בשורה התחתונה סימני השאלה לגבי מעשיותו של הפרויקט מרובים מאד. מחד גיסא, ניתן לצייר אותו כעוד ניסיון מגלומני ויומרני של ארדואן לעצב את טורקיה בצלמו ובדמותו, ובכך לערער עוד יותר את מורשת אתא-טורק, ו"להשיב עטרה לקדמותה" מבחינתו. מאידך גיסא, כל פרויקט בסדר גודל מעין זה נתקל בסקפטיות עמוקה ובביקורת רבה, ועל אחת כמה וכמה לנוכח התחושות המורכבות שמעוררת מנהיגות מסוגו של ארדואן. ימים יגידו אם מדובר אכן ב"פרויקט משוגע" או ב"ראייה מרשימה ואמיצה קדימה".

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מאמינה ביזמות כמנוף לצמיחה. יזמות ללא גבולות ומגבלות. אני לא מתכוון לעסוק כעת במשמעות הכלכלית של אותם מפעלי יזמות והאם זה הביא או מביא צמיחה כלכלית ולמי. אגע בסוגיה אחרת, כואבת ונעלמת מהעין, זיהום הקרקע. קרקע שספגה וסופגת במשך השנים, באין מפריע, כמויות כימיקלים אדירות.

לא אעסוק במשמעות הכלכלית של מפעלי היזמות, או האם הולידו צמיחה כלכלית ולמי. אגע בסוגיה כואבת, נעלמת מהעין, זיהום הקרקע. קרקע שספגה וסופגת במשך השנים, באין מפריע, כמויות כימיקלים אדירות

אכן, התודעה של זיהום הסביבה התפתחה בעשורים האחרונים, עשורים שבהם אנחנו מתחילים להבין את הנזקים לנחלי החוף בישראל, אפילו לנחלים הנשפכים אל הכנרת ואל ים המלח.

מפעלי תעשיה עשו את מה שהיה מקובל בעולם, להוביל את הביוב הישר אל המים הזורמים בנחלים ובים. כשנחלים לא היו בנמצא – לא מעט מפעלים בנו לעצמם בריכות, לשם הובלו השפכים, בתקווה שהמים המזוהמים יחלחלו אל תת הקרקע, אל אקוויפרים בחוף ובהר. בקיצור, השאיפה של היזמים היתה שהזיהום יעלם במעבה האדמה.

ועוד הסתבכות של עיריית חיפה עם המשרד להגנת הסביבה (ע״ע אסבסט בליאו בק, הזנחת תל שקמונה, חזירי העיר ועוד). בעקבות זיהום נחל סעדיה בשפכים המשרד מורה לה לנקוט בכל האמצעים להפסקה מיידית של הזרמת השפכים ממערכת הניקוז שלה לנחל. pic.twitter.com/2WWuIYXrKv

— יואב איתיאל מדווח כי (@yoavetiel) August 23, 2021

המפעלים שגשגו, נשאו רווחים נאים ואף יותר מכך, סיפקו פרנסה לעובדים ובעיקר לבעלים, וגם מיסים למדינת ישראל. מדובר במפעלים שמקצתם ממשלתיים, כמו התעשיה הצבאית שמפעליה היו ברמת השרון, נוף ים וירושלים, והיו מפעלי טקסטיל מצליחים, שפעלו למשל בצפון הארץ סמוך לחוף אכזיב. שם פעל גם המפעל הגדול לייצור אסבסט. אלה גם אלה, לבד מהנזקים הבריאותיים הישירים לעובדות ולעובדים, זיהמו את הקרקע ואת סביבת המפעל בכמויות בלתי נתפשות של חומרים מסוכנים לבריאות.

כמו שנאמר, הסכנות והנזקים התגלו רק בעשורים האחרונים. מקצת המפעלים החליפו בעלים או נסגרו. מפעלי הטקסטיל נדדו למדינות שבהן יש כוח עבודה זול, ואיתן נדד גם זיהום הקרקע והמים. מפעלים אחרים נאלצו לשנות כיוון.

בלחץ אזרחי כבד מנשא הוקם אזור התעשייה נאות חובב, אזור שנקרא בעבר רמת חובב וידע זיהום אינסופי. ריחותיו הנוראים נדדו ברחבי הנגב והעידו עד כמה קשים הם נזקי הזיהום. בשנים האחרונות השפכים מטופלים. מה קורה בתת הקרקע, אפשר רק לשער.

הסכנות והנזקים התגלו רק בעשורים האחרונים. מקצת המפעלים החליפו בעלים או נסגרו. בשנים האחרונות השפכים מטופלים. מה קורה בתת הקרקע, אפשר רק לשער

במפרץ חיפה, איזור מתועש למשעי, סובלים התושבים מזיהום אוויר, והקישון הוא עדות קשה לשפכים התעשיתיים. גם שם הלחץ האזרחי מתחיל להניב הישגים בקצב איטי.

מדינת ישראל היא מדינה שמאמינה ביזמים, מודעת לנזקים אך מעדיפה לעצום עיניים לרווחה. יש פיקוח של המשרד להגנת הסביבה, אך כוחו הפוליטי דל לעומת ההון שמאותת וקורץ למנהיגי המדינה, ככלי להנעת הכלכלה.

בנקודה זו חייבים להבין שזיהום קרקע מטריד מדינות רבות בעולם, שבמקרים רבים גידרו וסגרו אזורים ענקיים לכניסת בני אדם ובעלי חיים. אך החומות הללו לא פותרות את הבעיה, כי המים המזוהמים נעים בתת הקרקע בלי בקרה. זה מה שקרה ברמת השרון ובשל כך נסגרו קידוחי מים. זה קורה בעוד מקומות רבים שבהם היו מפעלים מזהמים.

ההחלטה לגדר את השטחים היא כלכלית, שכן לנקות זיהום קרקע עולה הון עתק והתלבטויות ממשלתיות לא מעטות. כך למשל קרה כשמפעל ייצור האסבסט בצפון נהריה נסגר ומדינת ישראל החליטה לנקות את השטח. משימה שנמשכת כבר עשר שנים עם הצלחה לא מועטה, אך עדיין יש במקומות רבים בגליל המערבי אסבסט פריך. ולא דיברנו על האסבסט צמנט שמשמש מבנים רבים מאוד ברחבי ישראל.

התחקיר שלנו חושף שחיתות, סכנות בריאות וזלזול באזרח. נהריה מוצפת אסבסט, חומר מסוכן ומסרטן אשר רובו טמון באדמה. כשנחשף צריך לטפל בו. איך מטפלים? קבלן מקושר רווי עבירות רשלנות מקבל את העבודה וחוגג: פינוי והטמנה פסולים, עובדים ללא מיגון, טיוח ובזבוז….2/https://t.co/ruY12u53UJ

— אבנר הופשטיין (@AvnerHofstein) March 18, 2021

הניקוי עולה הון. למרות זאת הקרקעות הללו קורצות לרשויות המקומיות, שמבקשות לבנות עליהן יחידות דיור וכמובן לוחצות על יזמים שרוצים לבנות שם, למרות שעלויות ניקוי השטח יכבידו בעיקר עליהם. במילים אחרות מדינת ישראל נכנעת לאט לאט ללחצים של יזמים, ומשחררת טיפין טיפין קרקעות מזוהמות או חשודות בזיהום, בתקווה שהשוק הפרטי יעשה את המלאכה תחת עינם הפקוחה של מפקחים מיוחדים.

כמובן שזו אשליה, שיזם פרטי ישקיע את כל הנדרש. מה עוד שכבר אמרנו שהזיהום מתפשט מעבר לגבולות המיזמים. פרט לכך צריך לזכור שגם פיקוח דורש מימון ציבורי שלא תמיד זמין.

זיהום קרקע מטריד מדינות רבות בעולם, שבמקרים רבים גידרו וסגרו אזורים ענקיים לכניסת בני אדם ובעלי חיים. אך החומות הללו לא פותרות את הבעיה, כי המים המזוהמים נעים בתת הקרקע בלי בקרה

בואו ניקח למשל דוגמה של הזיהום בנהריה, עם האסבסט שנמצא מפוזר במקומות רבים. בואו נצא מהנחה שהיזמים אכן מוציאים מיליוני שקלים לניקוי הקרקע. בואו נצא מהנחה שהפקחים מספיקים לבדוק ולאשר. השאלה שנשארת פתוחה היא מה קורה בשולי המיזם, שהוא בדרך כלל שכונת מגורים.

התשובה היא שבשולי השכונות החדשות בנהריה ובעיקר באלה הסמוכות למפעל האסבסט הסגור, בשולי השכונות הללו יש אסבסט גלוי או מכוסה, כך שבגשם הראשון או השני יתגלה.

ערמות של אסבסט פריך, מסוכן לבריאות, ליד אצטדיון הכדורגל בנהריה, כפי שתעד כעת משה דב פעיל סביבה מנהריה…הודעה נמסרה לעיריית נהריה ולמשרד להגנת הסביבה@SvivaMinistry
אני מקווה שהעיתונות תעסוק במפגע הזה
@ShaniAshkenazi pic.twitter.com/km1UfjfluG

— מיכאל מירו Michael Mero PhD (@meroy91) November 21, 2021

העובדות הללו לא מפריעות לוועדות התכנון להמשיך ולדון בפיתוח של עוד שכונות מגורים באזור ואפילו לא בפיתוח מרינה בחוף בסמוך למפעל האסבסט.

חברי הוועדות מפרסמים הודעות לציבור להתנגד, הודעות שמתפרסמות על עמודים וקירות באזורים המיועדים לבניה. פרסום שאני מעדיף לכנותו "מראית עין". לבד מהדרך עתיקת היומין, להודיע לנו במודעת רחוב על נייר על התכנון, גם הניסוח מובן רק לבעלי מקצוע ולא לאלה שיאלצו להמשיך ולחיות באזור.

המזל של התושבים הוא שיש אזרחים ועמותות שאכפת להם ולהן, ומצליחות לא פעם לפענח את התכנית, להגיש התנגדות ולעצור את התכנון ההרסני והפוגעני.

השאלה מה עושים? מתריעים, מגישים התנגדויות ומפעילים לחץ אזרחי על מקבלי ההחלטות לקבל אחריות על זיהום הקרקע. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שהטיפול בזיהום הקרקע חייב להיות כמו הטיפול במגפת הקורונה.

המדינה חייבת להשקיע בניקוי הקרקעות לפני שהיא מתירה שימוש בהן. יש לעשות סקרי קרקע רחבי היקף במימון ציבורי. אגב, בנושא האסבסט יש חקיקה שמחייבת את המדינה לנקות, אך התהליך לא מצליח להדביק את הלחצים של רשויות מקומיות, כמו בנהריה למשל, להמשיך בתנופת הפיתוח במקביל לניקוי.

זו עובדה שמחייבת את תושבי האזור להתעורר וללחוץ על הפוליטיקאים המקומיים, לעצור ולפעול על פי הסדר הנכון. קודם לנקות ורק לאחר מכן להחליט מה לעשות עם השטחים המזוהמים.

המדינה חייבת להשקיע בניקוי הקרקעות לפני התרת השימוש בהן, ולעשות סקרי קרקע במימון ציבורי. בנושא האסבסט יש חקיקה שמחייבת את המדינה לנקות, אך התהליך לא מדביק את לחצי הרשויות המקומיות

אני באופן אישי, עברתי לגור באזור זה וכשהבנתי את ממדי הבעיה הצטרפתי לאזרחים פעילים שמבקשים לעצור את גלגלי הפיתוח המואץ ולנקות את השטח בדרך מקצועית הנדרשת על פי חוק, שאוכף המשרד להגנת הסביבה.

זיהום הקרקע ברחבי הארץ הוא הסרטן המתפשט בתת הקרקע ועלול לפגוע בבריאותם של אלה הגרים שם.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.