שאלת הזהות מלווה את מצרים מראשית קיומה. לאורך השנים זהויות שונות סיפקו את הדבק שליכד את התושבים מסביב לטריטוריה הקרויה מצרים: פרעונית, אסלאמית, ערבית, אפריקנית וים תיכונית.

בתקופות מסוימות זהות אחת הייתה דומיננטית יותר מהשאר, אולם בתקופות אחרות היו הזהויות משולבות זו בזו. מאז עלייתו של סיסי לשלטון ב-2013, ניכר כי הפרעוניות הפכה לרכיב חשוב – אם כי לא בלעדי – של הזהות המצרית, כפי שגם הוכיח הטקס לחנוכת התעלה השנייה של סואץ שנערך באוגוסט 2015.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד"ר אלעד גלעדי הוא חוקר היסטוריה תרבותית וחברתית בסעודיה וכן ספרות סעודית מודרנית.

הדגל, ההמנון והסמל של המדינה הם הסמלים הלאומיים החשובים ביותר כיום בכל מדינה. כישראלים אנחנו מורגלים בקדושתם של סמלים אלה. כאשר דורכים על דגלים או מעלים אותם באש, או כאשר לא נעמדים בזמן שירת ההמנון, התנהגות זו נתפסת כפעולת מחאה וביזוי, שבמדינות מסוימות גוררת אף עונשים חמורים. בישראל קובע החוק שמי שפוגע בדגל או בסמל עונשו קנס או מאסר עד שלוש שנים.

הדגל, ההמנון וסמל המדינה הם הסמלים הלאומיים החשובים ביותר בכל מדינה. כישראלים אנחנו מורגלים בקדושתם. דריכה על דגלים, העלאתם באש או אי עמידה בשירת ההמנון – נתפסים כפעולות מחאה וביזוי

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד"ר אלעד גלעדי הוא חוקר היסטוריה תרבותית וחברתית בסעודיה וכן ספרות סעודית מודרנית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

בשבוע שעבר, השרה לשוויון חברתי מאי גולן עלתה לנאום במליאת הכנסת והטיחה בחבר הכנסת גלעד קריב ממפלגת הדמוקרטים שהוא "מחתן כלבים בבתי הכנסת ההזויים שלך".

כידוע, גלעד קריב אינו מפקד פלגה ביחידת עוקץ הצה"לית ולא אחראי על צוותי כלבנים, אלא אחד ממנהיגי היהדות הרפורמית בישראל.

צח בורוביץ' הוא מנכ"ל חברת "הקבינט" קשרי ממשל ולובינג, ובעברו איש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה.

בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".

מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע. 

עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.