הדברים הבאים נכתבו בנובמבר 2022, לפני שהתברר כי המצב הנורא בו נמצאת המדינה עומד להחריף מעבר לנבואות השחורות ביותר, שכבר הושמעו בזמנו וגם בעבר. אני מוצא אותם רלוונטיים עדיין.

בתקופה הנשכחת ההיא רווחה בחוגים הנוטים לשמאל האשמה של חלקים מהשמאל הישראלי ו/או של החברה הפלסטינית בכישלון בבחירות. החלק הראשון במאמר המקורי נועד להפריך את ההאשמה הבלתי הוגנת הזו ולהצביע על הכתובת אליה יש לכוון את עיקר הביקורת.

עודד גולדרייך הוא פרופסור בפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן למדע. חתן פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב לשנת תשפא וחבר האקדמיה הישראלית למדעים. חובב מחול מודרני, סרטים דוקומנטריים וספרות עיון. מתגורר בתל אביב עם זוגתו דנה.

נראה שבשבועות האחרונים הציבור בישראל מוכן לשמוע קולות הקוראים באופן מפורש להפסקת המלחמה על עזה, לא רק לשם הצלת החטופים – מטרה ראויה בפני עצמה – אלא ממגוון של שיקולים.

בפרט, ברור לכל בר דעת שהמלחמה על עזה אינה משרתת את ישראל מבחינה אסטרטגית, אלא מחבלת באופן אנוש בעתידה של המדינה – הן מהבחינה המדינית והן מהבחינות הכלכלית והחברתית.

מיכאל בן-יאיר הוא יליד שייח' ג'ראח, ירושלים המזרחית, 1942. גמלאי. בעבר, משפטן בשרות הציבור. בעד חלוקה צודקת של הארץ.

עודד גולדרייך הוא פרופסור בפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן למדע. חתן פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב לשנת תשפא וחבר האקדמיה הישראלית למדעים. חובב מחול מודרני, סרטים דוקומנטריים וספרות עיון. מתגורר בתל אביב עם זוגתו דנה.

נגה וולף היא ד"ר למדעי המדינה, מתמחה בהיסטוריה של הרעיון המדיני. חוקרת את הפרשנויות ההיסטוריוגרפיות לאנטישמיות והשלכתן על עמדות פוליטיות ותפישת העצמי והקולקטיב.

הפסדנו את המלחמה ב-7.10 ב-6.29 בבוקר, כשמאות טילים נורו בבת אחת בתזמון מדויק על רוב מדינת ישראל.

הפסדנו ב-7.10 בבוקר כשירדן ביבס, יהודי בן 33 שלא עשה דבר רע לאיש מימיו, נחטף ממיטתו, עם אשתו ושני ילדיו הפעוטים ואיש לא בא לסייע לו.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.

כבר שנה שלמה של ימים נוראים. שנה של מורא גדול, משתק. לא פחד מבית דין של מעלה שמטיל מורא, אלא אימה מזדונם של בני האדם, בעיקר מנהיגים שטופי קנאה, משיחיות, נקמה וזילות בחיי בני האדם כאן ועכשיו.

בשנה הזו בה נטבחנו וטבחנו, התאבלנו, היינו קורבנות ובעיקר הקרבנו (את יישובי הדרום, את החטופים, את החיילים, ועשרות אלפי אזרחים פלסטיניים) – בשנה הזו, אלו מאתנו שעובדים שנים רבות למען קיום הוגן ומשותף במרחב שבין הירדן לים, נדרשנו לשכוח את ההיסטוריה כדי להיכלל בשבט החילוני, ובעיני עצמו גם ליברלי.

דורית נעמן היא במאית סרטים תיעודיים וחוקרת קולנוע ותרבות מירושלים, ומלמדת קולנוע ולימודי תרבות באוניברסיטת קווינס בקנדה. דורית היא הבמאית של הפרוייקט האינטראקטיבי התיעודי ״ירושלים, אנחנו כאן״ ומובילה שותפה של פרוייקט בקנדה The Belle Park Project. בשני הפרויקטים היא עובדת בצורה שיתופית עם קהילות שונות, וביחד מנסים לייצג היסטוריות נשכחות ומושכחות (בירושלים ההיסטוריה הפלסטינית של קטמון, ובקינגסטון היסטוריה ילידית ואלימות סביבתית), כדי לחשוב על עתידים טובים יותר. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן: https://www.queensu.ca/filmandmedia/people-search/dorit-naaman

אילו הייתי היועץ לתקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הייתי מייעץ לו שלא להיחפז ולטפוח לעצמו על השכם. המלחמה עדיין לא הסתיימה ולמרבה הצער מדי יום עדיין נהרגים חיילים ואזרחים.

ראש הממשלה עושה לעצמו מזה חודשים ארוכים נוהג לפרסם הודעות לתקשורת בכתב ובע"פ בכל פעם שיש הצלחה בפעילות של צה"ל, ומצפה לזכות בדיווידנדים מאותן הצלחות. הוא מעדיף לעשות זאת בדרך זו, כי אין לו עניין להשיב על שאלות מביכות של כלי התקשורת.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.