ורד גולדמן
הזמן של
ורד גולדמן

יועצת לניהול משא-ומתן ולתקשורת עסקית אפקטיבית.
מלמדת חשיבת משא ומתן ומאמינה שאמנות המשא-ומתן היא משחק החיים.
בחיים כמו גם בעסקים, לא תמיד נקבל את כל מה שמגיע לנו, אך אולי נוכל להשיג את מה שננהל עליו משא-ומתן מוצלח. כמו כל משחק, נוכל לשלוט טוב יותר בתהליך ולהשפיע על התוצאה אם נשקיע בשכלול המודעות, הידע ויכולת הביצוע מול יתר השחקנים על המגרש.
ועכשיו בואו ספרו לי: איך אתם משחקים את משחק המשא ומתן?

מה השתבש | מה האימפקט | למה זה מרגיש awkward*

כולנו מנהלים בכל עת קשרים אישיים או עסקיים אשר נעים על ציר מתוח: בקצה האחד אמון ושיתוף פעולה ובקצה הנגדי קונפליקט ומשבר. ציר המתח הזה עומד בימי קורונה במבחן דרמטי ומייצר אימפקט משמעותי על יחסים ועל תהליכים. איזה טריגר גורם לשינוי כיוון על הציר? ומה יכול כל אדם וכל ארגון לעשות כדי לזהות אותו בזמן ולמנוע נזק בלתי-הפיך?

*   *   *

ימי קורונה. בהתחלה זה הרגיש כמו לעמוד במים רדודים, רואים קצת גלים באופק הרחוק. לא משהו מדאיג במיוחד. ואז פתאום מגיע גל גדול שהופך אותך. בולעים קצת מים. מאבדים אוריינטציה לכמה שניות. קמים. מסתכלים סביב לבדוק אם מישהו ראה, וזהו. נגמר האירוע. אבל במגה-אירוע הזה כולם התהפכו ביחד, בלעו הרבה מים ואיבדו אוריינטציה לזמן די ארוך – אז ברור שמשהו פה לא לגמרי מצליח להתרומם.

סיפור אישי. רגעים ספורים ממש לפני שקורונה התפרצה בשאון לחיי כולנו, אבא שלי היקר הלך לעולמו לאחר מחלה קשה. אבל כבד, עדין ושברירי, נמחץ תחת רעש גלובלי בלתי נסבל, שניפץ לרסיסים כל ציפייה לריטואל המסורתי המתבקש והמנחם: קבורה, שבעה וניחום אבלים.

חוץ מההיבט הדתי, טקסים מסוג זה הם התגלמות של דפוס אנושי ותרבותי איתן, הקובע מסגרת התייחסות יוצאת דופן לרגע בודד בחיים. רגע חד-פעמי, המאיר בזרקור חד את כל מערכות-היחסים שלוקטו בעבר מקרוב ומרחוק, קשרים בינאישיים על כל רבדיהם ושבריריותם. יותר מכל, מקופלת בתוך הרגע הזה הזדמנות בלתי חוזרת להתקרבות ולתשומת לב אינטימית. כל זה כמובן לא קרה, והריטואל הטריוויאלי, הנחוץ כל-כך לנפש האדם, התאדה לבלי שוב.

גל גדול. התהפכות. איבוד אוריינטציה. מדוע הקימה ממנו שונה מתמיד? אז זהו. דברים חשובים מקבלים משמעות גם בהיעדרם: בהיעדר טקסי האבלות נמנעה הפצת הידיעה בכל המעגלים, ומצידם, נעדרה ההזדמנות להעניק את תשומת הלב ה'נכונה'. כי כאשר כולם מכירים את צעדי הריקוד ולוקחים בו חלק ביחד, זהו אחד הקסמים היפים ביותר של ריטואלים חברתיים.

אך בלעדי הריטואל הקבוע להיאחז בו – משהו מתפרק, ומרביתנו מתקשים להמציא התנהגות חלופית הולמת, שתצליח לתת מענה לציפיות. בתוך הריק הזה, עלול להתרחש פיחות מסוים במערכת היחסים והיא נותרת תלויה באוויר, עם פער ממשי שמתקשה להיסגר, כל עוד הצורך הרגשי והאנושי – לא בא על סיפוקו.

באופן דומה, כך גם לא מעט היבטים רגשיים ואנושיים של כולנו לא באו על סיפוקם בחודשיים האחרונים, עם היעדרם של אינסוף ריטואלים ומחוות באינטראקציה בינאישית. משהו מהותי הולך לאיבוד בהיעדר מגע פיזי, בהיעדר קשר-עין ממשי ב-zoom, בצורך לנחש מימיקות מבעד למסכה, והצונאמי הכלכלי סוחף איתו חלקיקים גם מהדימוי והערך העצמי של רבים.

מקופלת בתוך הרגע הזה של הקבורה, השבעה וניחום האבלים הזדמנות בלתי חוזרת להתקרבות ולתשומת לב אינטימית. כל זה כמובן לא קרה, והריטואל הטריוויאלי, הנחוץ כל-כך לנפש האדם, התאדה לבלי שוב

כל הפערים הללו, החסך, התסכול, מצטברים ומתגבשים אט אט לכדי ריחוק רגשי לא לגמרי ברור, מרחב של אי-נוחות, תחושה מעורפלת של כבדות, סרבול ומבוכה חברתית. גם אם רוב העניינים כבר חוזרים למסלולם – לאוריינטציה הבינאישית לוקח זמן להשתקם, ובינתיים זה מרגיש מוזר. באנגלית יש מילה מדויקת יותר: awkward. השיבוש הזה משפיע עלינו בכל רמה אפשרית – אישית, עסקית ולאומית – והוא נפיץ עוד יותר כשכולם חווים אותו בו-זמנית.

מה אפשר לעשות כדי לצמצם אימפקט לא רצוי על יחסים או תהליכים?
משא-ומתן במאה ה-21 הוא מקצוע רב-תחומי: אסטרטגיה, ניהול, תקשורת ועוד. אך זירת הפעולה – בין אם אישית, עסקית, ארגונית, פוליטית או דיפלומטית – היא תמיד זירה אנושית מורכבת: מרובת שחקנים ואינטראקציות, בעלת שלל זיקות והקשרים, וחשופה כל העת לתנאים לא יציבים, חוסר-וודאות ומעורבות רגשית גבוהה. בסופו של דבר, כולנו קשורים זה בזה בטוויה עדינה של קורי-עכביש. או בביטוי פחות פואטי: מערכות-יחסים. זהו העיסוק היומיומי העיקרי של כל אחד: ניהול קשרים מורכבים עם קולגות, עובדים, לקוחות, שותפים, משפחה וחברים.

בפועל, אלו תהליכי משא-ומתן בלתי-פוסקים עם כל 'בעלי העניין' בחיינו, הנעים בקביעות על ציר מתוח: בקצהו האחד אמון, הסכמה ושיתוף-פעולה, ובקצהו הנגדי אי-נוחות, תסכול, קונפליקט, משבר ופוטנציאל לנזק. ציר המתח הזה עומד בימי קורונה במבחן דרמטי, עם תחושת אי-נוחות מתמדת, תסכול ופערים בציפיות, אשר עלולים לייצר אימפקט משמעותי על יחסים ועל תהליכים.

כל מערכת-יחסים ששיבוש מפעיל בה פער כלשהו בציפיות – תתחיל לשנות כיוון על הציר: החל בתחושת awkward מתסכלת ועד לתוקפנות או נזק בלתי-הפיך ליחסים. לא פעם הפער נובע פשוט מנקודות-מבט שונות, אך אי-זיהוי של הפער בזמן-אמת או התעלמות מכוונת ממנו – הם אלו שיכריעו.

כל מערכת-יחסים ששיבוש מפעיל בה פער כלשהו בציפיות – תתחיל לשנות כיוון על הציר: החל בתחושת awkward מתסכלת ועד לתוקפנות או נזק בלתי-הפיך ליחסים

שיבושים שמובילים לפערים בציפיות עלולים להיות הרסניים ברמה הבינאישית, אך גם ברמה ארגונית או לאומית: מחאת הגולשים אל מול מסוקי המשטרה, הטרפת סביב מתווה החזרה לבתי הספר, או הזעם על ראש ממשלה שמדגים ערכים שנסוגים לאחור בקלות – כל אלו הם דוגמאות לפערים בלתי-נסבלים שנפערים כשהריטואל נפרם או כשצעדי הריקוד המוכרים לכולם משתבשים. זו הכוריאוגרפיה של ההתפרקות. הריק המתסכל, שאין במה להיאחז בו. אין פלא שהאימפקט הציבורי עוצמתי ודרמטי כל כך, ומשאיר טעם רע לאורך זמן.

כדאי ללמוד מזה: גופים עסקיים שפועלים כעת לצמצום נזקים חייבים לשכלל את פרקטיקות הניהול שלהם ולהיזהר מטעויות דומות. כדי למנוע קונפליקט ונזק שדוהר בעקבותיו, חשוב לפתח מודעות ורגישות לפערים, גם ברמה בינאישית וגם ברמה ארגונית או עסקית, לגלות ערנות ויוזמה כבר בשלב התסכול, ולתת תשומת לב לחומרים שמתדלקים אותו.

אלו תמיד אותם החומרים, והם נוצרים בהיעדרם הבולט של אלמנטים רגשיים מהותיים, וצרכים אנושיים שאינם באים על סיפוקם: העדר ריטואל קבוע, העדר תשומת לב, העדר דוגמא אישית, העדר כנות או שקיפות, העדר שיתוף, העדר ביטחון, העדר אמון בקשר וכדומה. לפיכך חשוב לנהל תקשורת בינאישית פרו-אקטיבית, לא להמעיט בערך של דוגמא אישית, לשתף בעלי עניין בתהליכי קבלת החלטות, להקפיד לנהוג בענווה ולהעניק ריספקט לצד השני.

בהתאמה, אין ספק שלא מעט עובדים בארגונים חווים כעת תסכול גדול וסובלים מפער דרמטי בציפיות והעדרם של אלמנטים רגשיים ביחסים עם הארגון. כדאי שישאלו את עצמם, האם זו התפרקות זמנית ושווה להציף ולתקשר פערים בטרם ייווצר נזק, או שאולי המשבר מגלה דווקא את אופיו האמיתי של הארגון? לא פעם מצבי משבר נוטים לחשוף את פניהם האמיתיות של יחסים, ולפעמים עדיף סוף רע – מרע בלי סוף.

לעיתים הריטואל נפרם או צעדי הריקוד המוכרים משתבשים. זו הכוריאוגרפיה של ההתפרקות. הריק המתסכל, שאין במה להיאחז בו. אין פלא שהאימפקט הציבורי עוצמתי ודרמטי, ומשאיר טעם רע לאורך זמן

אנו חיים בעידן של מערכות מורכבות, בהן המרכיב האנושי הוא קריטי ורגיש. שיתוף וחתירה לשימור האמון והביטחון במערכות-יחסים אינם רק עניין של גישה או סגנון. במיוחד במצבי משבר, בהם המעורבות הרגשית שוברת שיאים – אלו פרקטיקות אשר הופכות הכרחיות יותר ויותר לניהול אפקטיבי, לחיסכון במשאבים ולשימור המוניטין האישי והעסקי ביום שאחרי.

* awkward (אנגלית): מוזר, מביך, מסורבל, מגושם, גמלוני, כבד, הכל ביחד

יועצת לניהול משא-ומתן ולתקשורת עסקית אפקטיבית. מלמדת חשיבת משא ומתן ומאמינה שאמנות המשא-ומתן היא משחק החיים. בחיים כמו גם בעסקים, לא תמיד נקבל את כל מה שמגיע לנו, אך אולי נוכל להשיג את מה שננהל עליו משא-ומתן מוצלח. כמו כל משחק, נוכל לשלוט טוב יותר בתהליך ולהשפיע על התוצאה אם נשקיע בשכלול המודעות, הידע ויכולת הביצוע מול יתר השחקנים על המגרש. ועכשיו בואו ספרו לי: איך אתם משחקים את משחק המשא ומתן?

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,018 מילים

ורד גולדמן: R-E-S-P-E-C-T - על ריספקט ואסרטיביות

ימי קורונה הם תקופה מאתגרת. ומה אנחנו מבקשים בסך הכל? קצת ריספקט: למרחב הבריאותי, לביטחון הכלכלי או לרגישות החברתית. מה עושים כאשר הצד השני לא מעניק ריספקט מיוזמתו? זה קורה כל הזמן. ברמה האישית, העסקית והקולגיאלית, ובמיוחד בעתות משבר. אפשר להתמרמר ואפשר לנסות להשפיע.

*  *  *

למשבר הקורונה יש היבטים מרתקים מבחינה חברתית, ולא רק עבור פסיכולוגים. כל מי שעוסק בניהול תהליכי משא-ומתן מכיר את השפעתם הדרמטית של ניואנסים באינטראקציה בינאישית על איכות היחסים, התקשורת והתהליך כולו. אין ספק שהריחוק החברתי הכתיב שינויים בכללי-המשחק ומארג הסיגנלים החברתיים מסתגל אליהם תוך כדי תנועה. עדיין לא ברור לאן בדיוק ייקחו אותנו הכאוס הרגשי, אי-הוודאות ומשברי האמון, אך נדמה שהולך ומתעצב הצורך ללמוד להתמודד טוב יותר עם מורכבות רגשית וחברתית מסוג חדש.

תרגילים בתורת המשחקים

כבר בתחילת המשבר השתתפנו בתרגיל קלאסי בתורת המשחקים: 'דילמת האסיר'. נכון, כולנו הרגשנו קצת כמו אסירים בגלל הסגר אבל זה רק חלק מהפואנטה. הדילמה מדגימה כיצד נדרשת התנהגות של סולידריות חברתית מכלל הפרטים בקבוצה, בעוד שמנקודת מבטו הרציונאלית של הפרט – היא אינה אופטימאלית ואינה רצויה. וכאן המלכוד: אם כל אחד יחליט לנהוג כרצונו – כולם יפסידו, ואם כולם ישתפו פעולה בו-זמנית כאיש-אחד – ישמר האינטרס החברתי של כלל הקבוצה.

בשלב הבא, התחיל משחק חדש ואתגר חדש ביחסי הפרט עם הקבוצה: האחריות עברה אלינו וכל אחד התבקש לקבוע לעצמו את גבולות הזהירות. זה לא עניין של מה בכך. יש ילדים שלא חוזרים ללימודים כי אח שלהם מדוכא-חיסון, ויש אנשים שיסרבו עוד זמן רב לחיבוקים כי יש להם מה להפסיד. לעומתם, יש את אלו שחשבו מלכתחילה שריחוק זה טיפשי, שחסינות עדר היא הפתרון, ובכלל, כל הקשקוש הקורונאי הזה נראה עליך מגוחך. איש באמונתו יחיה? לא בטוח. הקלפים מתערבבים וכעת עולה השאלה, איזה תווית מודבקת לנו עכשיו על המצח: ההיסטרי או הריאלי? הפחדן או השאנן? הזהיר או הנועז? ועוד לא אמרנו מילה על מגדר, אפליה גילאית או תיאוריות קונספירציה.

זה אף פעם לא נחמד ללעוג או להמעיט בערך שעשוי להיות קריטי עבור אחד ושולי עבור אחר, אך כולם עושים זאת כל הזמן – ברמה האישית, העסקית והקולגיאלית, ובמיוחד בעתות משבר. מבחינה התנהגותית, מדובר במוטיבציה להעניק או לדרוש ריספקט, וכעת, כמו התנהגויות חברתיות רבות אחרות, יש הזדמנות לבחון זאת מקרוב ואולי גם ללמוד מזה משהו.

ההבדל בין כבוד לריספקט

מתן ריספקט הוא אחד מאבני היסוד בעולמות המשא ומתן. הדגש הוא על המונח הלועזי 'ריספקט' (Respect) בשונה מהמונח 'כבוד' (Honor) כי בשפה המו"מית יש הבדל בין השניים: 'כבוד' הוא אקט התנהגותי מצופה, הנגזר מתוקף יחסי-כוחות, היררכיה, מרות, תדמית או מעמד של הצד השני. אנשים עשויים לתבוע את הכבוד המגיע להם וגם לקבל אותו כמובן מאליו, כסימון טריטוריה או להדגשת פער ביחסים. לעומת זאת, 'ריספקט' הוא אקט התנהגותי וולונטרי, שמתקיים לרוב במרחב ללא פערים ונשען על ערכים כמו סובלנות, הוקרה והערכה אישית. ריספקט מוענק ללא התניה קונקרטית, כאקט של רצון טוב, או איתות לשיתוף פעולה, המזמין להדדיות ולענווה.

ימי קורונה הם תקופה מאתגרת לכולם, ומה אנחנו מבקשים בסך הכל? קצת ריספקט: למרחב הבריאותי, לביטחון הכלכלי או לרגישות החברתית. כאשר הצד השני לא מעניק ריספקט מיוזמתו, אפשר להתמרמר או לחוש חווית דחייה, שלבטח יכבידו על מערכת היחסים, או שאפשר לנסות לשנות ולהשפיע. כדי לעשות זאת ביעילות ובמינימום נזק למוניטין האישי כדאי לאמץ את הגישה האסרטיבית, המבטאת אינטרסים באופן בהיר, ענייני ונחוש.

ועוד כמה מילים על עקרון הריספקט ברמה ארגונית / ציבורית:
האם יש הבדל בין המיקרו (בינאישי, מול קולגה או מנהל ישיר) למאקרו – יחסים בין הנהלה לעובדים? – לא. אין הבדל בכלל. זה בדיוק אותו הדבר. כנ"ל גם בין ממשלה לאזרחים: הנהלה (או ממשלה) מצפה שהעובדים (או האזרחים) יכבדו אותה ואת הארגון (או החוק) וישתפו פעולה באופן מובהק ומובן מאליו. אבל באווירה שבה העובדים (או האזרחים) מרגישים ששם למעלה אף אחד לא סופר אותם או חושב שמגיע להם ריספקט בחזרה – מופר הבאלאנס, ויאללה בלגן. כל המחאות הציבוריות מבטאות בדיוק את זה: דרישה נחרצת לריספקט.

לגבי הממשלה – כולנו רואים את התוצאה. לגבי ארגונים – טוב יעשו אם במיוחד בעת משבר יקפידו על אתיקה ופרקטיקה של ריספקט, ועדיף פרו-אקטיבי. זה לא ממש קשה, זה עובד בשני הכיוונים, וזה טוב גם לעסקים וגם למוניטין.

איך לתקשר ציפייה לריספקט

בשיר "Respect" קוראת ארתה פרנקלין קריאה פמיניסטית נואשת, המייחלת להכרה והוקרה מהפרטנר שלה, ואפילו מאיימת לעזוב. לא כדאי לאיים בלי לקיים. אפשר להגיע לתוצאות אפקטיביות ולמנוע תסכול ופגיעה בדימוי ובערך העצמי, אם מאמצים כמה כללים פשוטים:

ראשית, יש לחשוב היטב ולהחליט באופן ברור: מה בדיוק נחוץ לנו, איזה סיבות אובייקטיביות תומכות בכך, מה המטרה שהן באות להשיג ואיזה מחיר נצטרך לשלם באלטרנטיבות פחות רצויות. זו הכנה פשוטה אך חיונית בכל אינטראקציה מאתגרת, וחשיבה על כל היבט תקבע במידה רבה הן את הביטחון ביכולת לתקף את הטענות והן את עוצמת האפקטיביות שלהן.

שנית, התקשורת תהיה אפקטיבית יותר אם נניח את האגו בצד ונחיל על עצמנו שיח של ריספקט כלפי הצד השני, המאותת על כנות וסובלנות גם לצרכיו שלו. זה חיוני הן לצורך 'מודלינג' – הדגמת האופן בו אנו מעוניינים לתקשר באופן הדדי – והן על מנת לאפשר אווירה ותנאים של קשב, במקום ויכוח והתנצחות.

לעיתים מספיק פשוט לבקש – מה שעשוי לייתר את כל הדיון. בקשה זו הדרך הזולה ביותר להשגת מטרות וחבל לבזבז משאבים ללא צורך. בקשה היא מחווה עם ריספקט בילד-אין, ומאפשרת לצד השני לבחור להיענות או לא. אם יסרב, עדיף להימנע מהשאלה 'למה?', שיש בה סאב-טקסט שיפוטי ופוטנציאל לדרדור המצב.

לסיום, הגישה האסרטיבית תהיה יעילה יותר כאשר מנהלים את הדיון באופן ענייני וללא ביטוי רגשי. אל תטעו: בתקשורת אסרטיבית נכונה אין לחשוש מעימות הודות להכנה וליכולת לתקף ולהסביר את המניעים בבהירות, באופן ממוקד והחלטי. אך ללא הכנה מספקת, ישתלטו רגשות על השיח ואלמנטים של נחיתות, חולשה או תוקפנות יובילו לשיח אגרסיבי ולעומתי ולאיבוד שליטה בתהליך ובתוצאה.

אין ספק שהביטוי 'חיה ותן לחיות' מקבל כעת משמעות חדשה וכמו בכל אמונה, יש הבדל כאשר אתה פועל ממניע קונספטואלי או שהדבר בנפשך. דרישה לריספקט נשמעת כמו דבר פשוט, אך כל קונפליקט עלול לשבש מערכות יחסים והיום במיוחד שווה להתאמץ מעט כדי לשמר אותן. ניתוח מקדים של הצורך, הכנה נכונה ומיקוד יאפשרו לכוון בדיוק רב יותר את התדר שלנו החוצה, לשדר בביטחון, בעוצמה מדודה ובווליום הנכון, ולהשמיע מסרים עקרוניים בקול חד ברור ויציב.

יועצת לניהול משא-ומתן ולתקשורת עסקית אפקטיבית. מלמדת חשיבת משא ומתן ומאמינה שאמנות המשא-ומתן היא משחק החיים. בחיים כמו גם בעסקים, לא תמיד נקבל את כל מה שמגיע לנו, אך אולי נוכל להשיג את מה שננהל עליו משא-ומתן מוצלח. כמו כל משחק, נוכל לשלוט טוב יותר בתהליך ולהשפיע על התוצאה אם נשקיע בשכלול המודעות, הידע ויכולת הביצוע מול יתר השחקנים על המגרש. ועכשיו בואו ספרו לי: איך אתם משחקים את משחק המשא ומתן?

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 957 מילים
כל הזמן // יום שישי, 5 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

תיעוד מיוחד הסינים מראים לזרים את הדרך החוצה

בתי עסק ומקומות ציבוריים מגרשים אותי בזה אחר זה ● במקביל, הסינים מתקרבים לדת אחרי שנים של התרחקות כפויה, ומתחילים להבין שהנזק האמיתי והעמוק לכלכלה עוד לפניהם ● ואני מתחילה להתכונן לפרידה שלי משגנחאי ● הפרק הרביעי ביומנה של יפעת פרופר, המתעדת את עידן הקורונה בסין

עוד 3,460 מילים

לדאוג ליהדות התפוצות גם ביום שאחרי הקורונה

בשיא משבר הקורונה נחשף הציבור הישראלי לפגיעה הקשה שספגה יהדות התפוצות. ההתעניינות הישראלית בנעשה בתפוצות בחודשים האחרונים היתה מפגן יוצא דופן של עניין ואיכפתיות מצד הישראלים כלפי הקהילות היהודיות בחו"ל. כעת, עם שוך המגפה, אנחנו שבים להתכנס בבעיות שלנו מבית, מה שעלול להוביל אותנו לדחוק שוב את יהודי התפוצות אל מחוץ לתודעה שלנו, דווקא ברגעים בהם הם זקוקים לקשר איתנו.

המספרים מדברים בעד עצמם. בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ.

בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ

בדומה לישראל, גם בניו יורק, בוסטון ומקומות נוספים ההשפעות של הנגיף אינן רק בריאותיות: הקהילות היהודיות חוות משבר כלכלי עמוק, עם פגיעה קשה בתשתיות החברתיות והקהילתיות שעליהן נשענת הזהות היהודית של מיליוני יהודים בעולם. כתוצאה מכך, חלה גם עלייה משמעותית בסיקור שהעניקה התקשורת הישראלית להשפעת הקורונה בתפוצות – נושא שלרוב נדחק לשוליים לטובת נושאים פנים-ישראליים.

העלייה בסיקור ביטאה גם את הרצון של הציבור הישראלי לדעת עוד על יהודי התפוצות בימים של משבר. סקר שנערך בחודש אפריל ביוזמת קרן משפחת רודרמן מצא כי 52% אחוז מהציבור היהודי בישראל עוקבים אחר ההתמודדות של הקהילות היהודיות בארצות הברית ובמדינות נוספות עם משבר הקורונה. 15% בלבד השיבו כי אינם מתעניינים במצב הקהילות בתפוצות.

כעת, כשאנחנו נכנסים לשגרת הקורונה, אסור שיתפוגג העניין שלנו, הישראלים, בקהילות היהודיות בחו"ל. למרות שיהודי התפוצות נוטים להיות רחוקים מהעין, אסור להם להיות רחוקים מהלב. מדינת ישראל היא פרויקט של העם היהודי אשר התגייס להקים אותה, ולאחר מכן לחזק ולפתח אותה. בשנות ה-50, לדוגמא, עשרות אחוזים מתקציב הליבה הממשלתי הגיעו מתרומות שהועברו לישראל. אך המציאות השתנתה. ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית וכלכלית, והשינויים ביחסי הכוחות בין ישראל לתפוצות לא מסתכמות רק בעולם הכלכלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במאי 1948 חיו בעולם 11.5 מיליון יהודים, ורק 6% מהם בישראל. לעומת זאת ב-2014 חיו בעולם 14.3 מיליון יהודים: 43% מהם היו בארץ.

התמורות שעברו על מדינת ישראל, כמו גם על העולם היהודי, מחייבות דיון מחודש במבנה מערכת היחסים שבין הצדדים. אל מול השינויים שהתרחשו מאז קום המדינה, אי אפשר להמשיך ולהתנהל כאילו כלום לא קרה. ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה. דוגמא חריגה לכך ראינו בשנת 2017, כאשר משרד התפוצות העביר כספי שיקום לקהילה בטקסס לאחר שזו נפגעה אנושות בהוריקן הארווי.

ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה

משבר הקורונה מגביר את התובנה הזאת, גם בקרב ההנהגה היהודית בחו"ל וגם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. אחריות מסוג זה לא חייבת לבוא לידי ביטוי בתמיכה כלכלית. דוגמא ראשונה ראינו לפני שבועיים, כאשר משרד התפוצות והסוכנות היהודית כינסו שולחן עגול של ארגונים יהודים במטרה לדון על דרכים שבהן ישראל יכולה לסייע לקהילות בחו"ל.

פורום מעין זה צריך להמשיך ולהתקיים גם בימי שגרה, כמנגנון היוועצות בשלל נושאים הרלוונטיים לשני הצדדים, כגון גיורים או מאבק באנטישמיות. דוגמא נוספת ניתן לראות בשיתוף הידע על התנהלות במצבי חירום של ארגוני חברה אזרחית ורשויות שונות בישראל עם הקהילות בתפוצות.

משבר הקורונה הראה לנו כי הציבור הישראלי שותף לצורך בדיאלוג ובקרבה לקהילות היהודיות בעולם. בין ההצמדויות למסך כדי להתעדכן בהנחיות החדשות של משרד הבריאות, התרגלנו גם להתעדכן בשלום אחינו ואחיותינו בתפוצות. זה חידוש מרענן שצריך להמשיך גם מחר וגם בעוד שנה. אסור שהיחסים עם יהודי התפוצות יהיו ארעיים, כאילו היו חלק מהתקנות לשעת חירום. הם חייבים להיות חלק משגרת החיים שלנו.

אהרון קלמן, ירושלמי מלידה ומבחירה, שתמיד שמח לשחק כדורסל או לשתות כוסית וויסקי טובה. בין לבין עובד כמנהל תכניות יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית בקרן משפחת רודרמן.(צילום: פיני סילוק)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 578 מילים

גנץ: "נשמור על חירות הפרט והדמוקרטיה גם בזמן חירום"

השר רפי פרץ: יש בתוכנית הסיפוח סעיפים שלא נוכל לקבל ● מנדלבליט: ישנה דחיפות לחוקק את חוק הקורונה, כי תקנות החירום יפקעו בקרוב ● נציבות שירות המדינה אישרה את מינוי פרופסור חזי לוי לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות ● ועד רשות שדות התעופה הפסיק את שביתת הפתע בנמל התעופה בן-גוריון, לאחר שנקבעה פגישה בעניינו בין שרת התחבורה רגב ושר האוצר כ"ץ

עוד 19 עדכונים

למקרה שפיספסת

שר האנרגיה יובל שטייניץ כינס השבוע את התקשורת כדי להציג את היעדים האנרגטיים של ישראל לעשור הקרוב ● היעד: 30% אנרגיות מתחדשות בישראל ב-2030 ● אפשר להיות חמוצים ולומר שזה לא מספיק, ואפשר להטיל ספק אם זה יתממש, אך עצם העובדה ששטייניץ מדבר על 2030 במדינה שהפכה את החלטורה וחוסר התכנון למקצוע, ראויה להערכה ● פרשנות

עוד 739 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
זַעַם

הזעם מורגש בכל פינה. גולמי, מופרז, רושף. רותח ועולה על גדותיו. רגש ראשוני, קדום, לא מעובד, לא מרוסן, לא מעודן. מעורר חרדה לא פחות משהוא מספק פורקן ● יכול להיות שהצלחנו לשטח את עקומת התפשטות הקורונה; ספק רב אם נצליח לחמוק מגלי הזעם שעוד יגאו בעקבותיה

עוד 1,065 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

על מלכים ועל הדמוקרטיה בישראל

האכזבה והייאוש ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית מייצרים אמירות שנשמעות בלחש ובקול, על כך שצריך לשנות את שיטת המשטר. אמרנו תחושות קשות, אך דומה שהתחושות הללו נוכחות בעיקר אצל אלה שרוצים בכל מאודם שבנימין נתניהו יברך את עמו ויפרוש לחיים פרטיים טובים ונעימים. מקצתם זועמים וכועסים ורוצים לראותו מאחורי סורג ובריח.

הקולות לשינוי המשטר מגיעים משם, ממחצית הבוחרות והבוחרים שחשים מיאוס. הם מאמינים ששינוי השיטה יביא את הבשורה. אז כדי להרגיע, בישראל הנושא הזה עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו כאן על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, ואפילו עשו ניסוי בשידור חי של "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע.

נושא שינוי שיטת המשטר עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, וניסו "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע

במדע המדינה יש תיאורים אינספור לשיטות ניהול משטר דמוקרטי. מדינות העולם מתחבטות בסוגיה הזו לא אחת. לכל המדינות הדמוקרטיות יש תחושת פספוס, שמשהו לא עובד. העקרון הדמוקרטי נראה אידיאלי, צודק ושוויוני, אך בפועל הוא לא אחת כסות למאוויי שלטון חסרי רסן של בודדים, שמכירים את הכללים היטב ויודעים לסחוט את המיץ גם מקליפת הלימון. גם כשנדמה שלא נותרו בו נוזלים.

דוגמאות לכך לא חסרות ולא נתעמק כאן במהלכים הדמוקרטיים לכינון המשטר בגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה, אלא ננסה להתעמק בעקרון אחד ויחיד שמהווה מכשול במשטרים דמוקרטיים ונגדיר אותו באופן כללי – תרבות פוליטית.

בין הטוטליטריזם לבין הדמוקרטיה יש מצוק ענק, שבר טקטוני שמסמן את המעבר החד בין דיכוי לבין חירות, בין משטור לבין חופש לבחור. אם נעשה משאל בין אזרחי העולם, מה הם היו רוצים שיהיה, אני מאמין שיש עדיין רבים מאוד שרוצים שמישהו יקבל עבורם החלטות. שהם ישלמו מיסים והמדינה תיתן להם שירותים. אל תהיו מופתעים ממה שכתבתי, קחו למשל את וועד הבית שבו אתם גרים, אף אחד לא רוצה לקחת את המשימה, ולצד עובדה זו, כולם רוצים שהבית יהיה נקי וכשמשהו מתקלקל במעלית, שיהיה מי שידאג לזה, בכספי המיסים.

הדוגמא הזאת של וועד הבית היא לא ייחודית, אפילו בבחירות ללשכת עורכי הדין אחוזי ההשתתפות הם מהנמוכים המוכרים במקומותינו. התכונה האנושית הזאת מלווה אותנו במהלכים רבים בחיינו, כשמעלים ומורידים את מחירי הבנזין, כשמשנים את תעריפי הגז והחשמל ועוד ועוד.

יש המכנים זאת אדישות אזרחית ויש בכך המון ויש שיאמרו, זו דרכו של המין האנושי. יצורים חופשיים שרוצים רועה שינהל אותם.

יש מצוק ענק המסמן את המעבר בין דיכוי ומשטור לבין חירות וחופש בחירה. במשאל בין אזרחי העולם – אני מאמין שרבים ירצו שמישהו יקבל עבורם החלטות. קחו את וועד הבית שלכם למשל

אנחנו קוראים גם את ההיסטוריה של העם היהודי ונזכרים בעם שבא אל שמואל וביקש להמליך מלך שינהל אותם. שמואל ענה:

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.  וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.  וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.  צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים."

הסיפור הזה מופיע בספר שמואל א פרק ח' ומלווה אותנו מאז ועד היום. רבים מאיתנו רוצים שמישהו יחליט עבורם מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. אם אומר שבעצם כולם רוצים את זה תאמרו, ואולי בצדק, שירדתי מדעתי. אולי. אבל גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור.

אכן, זה אולי לא היה צריך להיות כך, אך הלכה ולמעשה כשנבחר מישהו, הוא חש בגופו את זרמי המלוכה: "אני אחליט, אני אנווט".

ובכל זאת, אמרנו שבין המשטר הטוטליטרי לבין המשטר הדמוקרטי פעורה תהום. כן פעורה תהום, אם כי נבחרי הציבור הדמוקרטים מקפידים לכסות את התהום בערמות של חוקים שנועדו לתת להם עוד ועוד עוצמה למשול ולמלוך.

במהלך השנים, אולי מתחילת הדרך של הדמוקרטיה הישראלית, אנחנו בוחרים אמנם במפלגות, אך חושבים בעיקר על המנהיגים, כשהבולטים שבהם הם דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. אלה מנהיגים שהצליחו לבסס את מעמדם ולהפוך לכמעין מלכים דמוקרטיים בדיוק כפי ש"העם רוצה". היו עוד ראשי ממשלות, אך הם היו אפיזודה חולפת וקשה להיזכר שהיו שם, אלא אם כן היו מעורבים באירועים משמעותיים כמו לוי אשכול במלחמת ששת הימים וגולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים.

גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור

הדמוקרטיה הישראלית צעירה ומהוססת, אך גם דמוקרטיות וותיקות כמו בצרפת ובארצות הברית מתנדנדות כמו כאן אצלנו וניכר שהנשיא הנבחר הוא לא פחות ולא יותר מאשר המלך הדמוקרט. השוני העיקרי והחשוב הוא שלמלך הזה יש תאריך תפוגה, שתי קדנציות כמו בארצות הברית. תאריך תפוגה שלא קיים כאן אצלנו במדינת ישראל הדמוקרטית, שבה יש מלך דמוקרט, נערץ, שיכול להמשיך למלוך גם עם כתבי אישום על שחיתות והפרת אמונים.

כאמור לרבים מאוד מאיתנו זה מצב נוח, כי יש מישהו שמחליט עבורנו כמו בהרבה תחומים אחרים.

ומה לגבי האחרים, אלה שרוצים לשנות את השיטה? התשובה שלי פשוטה, אם תשנו תקבלו את אותה התוצאה. הבעיה בישראל וכנראה במקומות נוספים בעולם, שהמונח נבחר ציבור התעוות.

המילה בחירה מסחררת את בני האדם ומטעה אותם לחשוב שמרגע שנבחרו הם למעשה מלך כל יכול. הנקודה הזאת היא קריטית. נבחרי ציבור, מרגע בחירתם מקבלים חסינות, מתוך התפישה שצריך לאפשר להם לעבוד. זו גישה שגויה, שכן בזמן הזה הם מחוקקים גם חוקים לא אתיים ולא מוסריים שמטרתם לשמר את הכוח שלהם.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו.

מציע לנו לחשוב, איך יכול להיות שיש לא מעט נבחרי ציבור שפוקדים את חדרי החקירות של המשטרה. איך יכול להיות שראש ממשלה, נשיא ועוד כמה שרים בילו מאחורי סורג ובריח. איך יכול להיות שראש ממשלה עם כתב אישום נבחר לקדנציה נוספת וכעת יחלק את זמנו המוגבל בישיבה עם השרים על עתידנו ובישיבה בבית המשפט כדי לדון בעתידו האישי.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו

הבעיה היא לא השיטה, הבעיה היא נבחרי הציבור שלנו, האם אנחנו יודעים באמת עבור מי ומה אנחנו מצביעים. התשובה היא שאנחנו מצביעים למי שימשול בנו ולא מוטרדים מערכיו האישיים, למרות שהכל גלוי לפנינו. מלכים דמוקרטיים, בעלי נכסים, שאינם חתומים על קוד אתי כלשהו וזוכים להערצה ואהדה גם ביום הבחירות. היום שבו אנו הולכים בהמונינו, גם אם זה נעשה שלוש פעמים בשנה, מצקצקים בלשון ומצביעים באדיקות לכל אותם אלה שרוצים רק למשול.

לסיכום: נשנה את התרבות הפוליטית שלנו, נצפה ונתבע מנבחרי הציבור להיות נקיי כפיים, שליחים שלנו שפועלים על פי קוד אתי ברור. נציב בפני המפלגות את הדרישות שלנו ונתבע מהם הגבלת קדנציות, שתיים ולא יותר.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
הבעיה בהנחה כי דרישה להגינות ויושר מנהיגותי צריכה להתבטא על ידי הבוחר היא תמימות. יש כן צורך להיסמך על קדנציות חברי כנסת ישרי דרך אחת לפחות כדי לעגן חוקים דמוקרטיים המעמידים את ראש המפל... המשך קריאה

הבעיה בהנחה כי דרישה להגינות ויושר מנהיגותי צריכה להתבטא על ידי הבוחר היא תמימות. יש כן צורך להיסמך על קדנציות חברי כנסת ישרי דרך אחת לפחות כדי לעגן חוקים דמוקרטיים המעמידים את ראש המפלגה במבחן מוסרי , נקיון כפיים ובעיקר בקיצוב כהונה .

עוד 1,086 מילים ו-1 תגובות
עודכן לפני שעה
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

ישראלים ששוהים בארה"ב ללא ויזה חוששים לקבל סיוע בקורונה

מהגרים ישראלים בקליפורניה שאיבדו את עבודתם במשבר הקורונה, חוששים לבקש סיוע ממשלתי שעשוי לסכן את זכאותם לגרין קארד ● "אחרי שהחברה שבה אני עובד נסגרה לפרק זמן בלתי ידוע, רעדתי מפחד. אני דואג למצבי הפיננסי, דואג לבריאות, אבל בעיקר לכסף", מספר גיא, שחי בארה"ב עם משפחתו ● אך הוא מסרב לבקש עזרה

עוד 1,139 מילים

"נתניהו מנתק את ארץ ישראל מהיהודים"

ראיון הקרע במחנה הימין סביב החלת הריבונות רק הולך ומחמיר ● בראיון לזמן ישראל, אומר עירא רפפורט, מי שהיה חבר במחתרת היהודית: "צריך להילחם בזה בצורה חריפה מאד" ● כמו רבים מחבריו ביו"ש, הוא תוקף בחריפות את טראמפ ונתניהו ● "כשאתה מוסר את ארץ ישראל לאויבים, זה החטא הגדול ביותר. אבל כשאתה גם מנתק את היישובים - זה עוון לא פחות גדול" ● אבל, הוא מרגיע, זה לא יזלוג לאלימות: "מה שהיה טוב בזמנו, לא נכון להיום"

עוד 987 מילים

פטר אקשטיין קובקס הגן על מיעוטים ברומניה במשך עשרות שנים ● וגם הוביל את מאבק הלהט"ב שם ● למרות שאביו היה יהודי, הוא מעולם לא שקל לעלות לארץ ● האם המורשת הליברלית שלו תשרוד שלו את גל הלאומנות באזור, שאותו מוביל השכן מהונגריה, ויקטור אורבן? ● ראיון

עוד 1,244 מילים

ציוץ אחד יכול לעצור את הדהירה לסיפוח חד-צדדי

פרשנות לפני כארבעה חודשים הציג נשיא ארה"ב את תוכנית המאה - "משלום לשגשוג: חזון לשיפור חייהם של הפלסטינים והישראלים" ● משפט אחד שאמר טראמפ בנאומו באותו יום, אשר עומד בניגוד גמור לתוכנית הכתובה והמושקעת, איפשר לנתניהו לחתור תחת התוכנית ולהפוך אותה למסך עשן עבור פעולת הונאה חד-צדדית - שתפגע קשות במרקם היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ● האם טראמפ יתערב לפני שיהיה מאוחר מדי?

עוד 3,152 מילים

רוב הישראלים ציפו מבג"ץ לפסול את נתניהו

סקר מדד השלום מעלה כי רק 35% מהישראלים תומכים בפסיקת בג"ץ שאיפשרה לנתניהו לכהן כראש ממשלה, לעומת 51.5% שציפו מבג"ץ לפסול אותו ● לתמיכה הרחבה באקטיביזם שיפוטי במקרה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים שותפים מצביעי ימין רבים ● קמפיין הליכוד להחרבת שלטון החוק פוגע אנושות גם בבני גנץ, העלול להיפלט מהפוליטיקה מוקדם מהצפוי ● פרשנות

עוד 854 מילים ו-1 תגובות

פייק ניוז תוצרת יולי אדלשטיין: הכריז על מהפכה שהתרחשה כבר

הביקורת על מיעוט בדיקות הקורונה, גרמה לשר הבריאות להכריז כי יאפשר גם לאנשים ללא סימפטומים להיבדק ● אבל בדיקת זמן ישראל מגלה: בדיקות כאלה נערכו כבר לפני ההכרזה ● אפידמיולוג בכיר: "אדלשטיין רק התאים את ההודעות הרשמיות למדיניות במציאות"

עוד 851 מילים

איימן עודה: "ההפגנה תתקיים על אפם וחמתם של ממשלת הימין והמשטרה"

אריה דרעי תועד נוסע באין כניסה בדרכו לראיון בבני ברק ● פטין מולא על ההדבקות של ח"כ אבו שחאדה: פיגוע של המשותפת בכנסת ● משרד רה"מ מסיים התקשרות עם חברת ניקיון בצל חשד לתצהיר שקרי של עובדות במעון ● ליברמן: "לא יהיה סיפוח, נתניהו בדרך למדינה פלסטינית" ● רגב ואדלשטיין הודיעו: הרכבות יחזרו לפעול ביום שני הקרוב

עוד 61 עדכונים

תביעת פעילי כחול-לבן נגד גנץ נוגעת ללב אך חסרת סיכוי

446 פעילים ומתנדבים של כחול-לבן הגישו אתמול תביעה אזרחית נגד יו"ר המפלגה בני גנץ, בטענה כי החלטתו לחבור אל בנימין נתניהו, בניגוד להבטחתו במהלך הבחירות, מהווה הפרת חוזה עמם ● אולם, ככל שקל לחוש בכאבם האותנטי של התובעים, כך גם קל להפריך את הקונסטרוקציה המשפטית שעליה העמידו את תביעתם ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
גנץ גם הבטיח ישראל לפני הכל,כלומר לפני ההבטחה לא לשבת עם נתניהו,אנשי יש עתיד בכיינים,שלא יודעים איך לאכול את המהלך של גנץ,לכן הם משתוללים כמו מטומטמים,מעליבים,משמיצים,וגם תובעים.במקום ל... המשך קריאה

גנץ גם הבטיח ישראל לפני הכל,כלומר לפני ההבטחה לא לשבת עם נתניהו,אנשי יש עתיד בכיינים,שלא יודעים איך לאכול את המהלך של גנץ,לכן הם משתוללים כמו מטומטמים,מעליבים,משמיצים,וגם תובעים.במקום לשבת בשקט,לתת לזמן לעשות את שלו.

אכן הגיע הזמן להתקדם אך בפעם הבאה יש לדרוש מהמועמדים להגיש כתב התחייבות מחייב למצביעו שקיים הבטחותיו העקרוניות . יש לעגן את הצבעתם של האזרחים בהתאם להתחייבות המועמדים. ניתוק מוחלט של הח... המשך קריאה

אכן הגיע הזמן להתקדם אך בפעם הבאה יש לדרוש מהמועמדים להגיש כתב התחייבות מחייב למצביעו שקיים הבטחותיו העקרוניות . יש לעגן את הצבעתם של האזרחים בהתאם להתחייבות המועמדים. ניתוק מוחלט של החלטתו של מועמד לאחר בחירתו מאפשרת את בגידתו שוב ושוב ומציבה את קו השבר בשיטה הדמוקרטית הנהוגה .

עוד 886 מילים ו-2 תגובות

נ' עברה בדיקת קורונה ונשלחה לבידוד ביתי עד לקבלת התוצאות, אבל לא היה לה בית מתאים להתבודד בו ● כשפנתה לקופת החולים עם הבעיה, היא הופנתה למשרד הבריאות, שהפנה אותה לעירייה, משם הופנתה לפיקוד העורף וחוזר חלילה ● לבסוף היא נאלצה לשכור דירה זמנית על חשבונה - ולא בפעם הראשונה ● בפיקוד העורף אומרים בתגובה שהמלוניות עדיין פעילות, אך הם לא אחראים לשיכון המבודדים

עוד 627 מילים

הזהב השחור של ד"ר זיו

פרק 9כמעט בלתי נמנע שעיתונאי מתל אביב יגיע להתנחלות בגדה המערבית עם סטיגמות בתא המטען, ולכן זה תמיד משמח כשהסטיגמות האלה חוטפות כאפה ● אמיר בן-דוד פוגש במסעו דוקטור למדעי המוח ומנסה לדבר איתו על הסיפוח, על פוליטיקה ועל יחסי המתנחלים והפלסטינים ● את ד"ר נדב זיו הרבה יותר מעניין לדבר על תשוקתו הגדולה: ייצור ביו-פחם ● בסוף הם התפשרו - ויצא ראיון מעניין במיוחד

עוד 2,087 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה