משפט השחיתות של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתנהל על אש קטנה, ובכל זאת ממשיך לתפוס מקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית: הדלפות קבועות לתקשורת, עימותים בין ראש הממשלה לעיתונאים מובילים, וההשפעה המתמדת על שיקוליו הפוליטיים של נתניהו כמעט בכל צעד שהוא עושה.

הוא גם מושא תאוריית הקונספירציה הגדולה והפופולרית ביותר בחיים הציבוריים בישראל, שראש הממשלה מקדם אותה בעצמו.

התאוריה אומרת פחות או יותר כך: נתניהו לא עשה כל רע, אך הוא נרדף על ידי חוקרי המשטרה והפרקליטות, בכללם יועץ משפטי לממשלה ומפכ"ל משטרה שהוא מינה, והתקשורת השמאלנית מעודדת את כל זה כשמטרתה העליונה היא להדיח אותו לטובת השמאל, או לפחות ימני חלש אופי שימלא אחר רצון השמאל.

זוהי טענה עקומה, ומעט מאוד ישראלים שאינם מזדהים עם עמדותיו הפוליטיות של נתניהו מתייחסים אליה ברצינות. יותר מדי אנשים וארגונים היו צריכים להצטרף לקנוניה נגדו כדי שהיא תעבוד.

אפשר לטעון שתובע כלשהו שמתבקש להכריע בתיק חשוב עלול להסתנוור מכוחו. או אפילו שתרבות ארגונית בעייתית במשטרה הניעה שרשרת חוקרים להתנהגות לא אתית ומתואמת. או שנטיות שמאליות במערכת המשפט עשויות להכריע את הכף נגד ראש ממשלה ימני. טענות כאלה – נכונות או לא – הן לפחות סבירות. בסופו של דבר, שוטרים, תובעים, יועמ"שים ושופטים הם בני אדם.

אבל הטענה של נתניהו רחבה יותר. "אזרחי ישראל", הוא הכריז בשידור טלוויזיוני זמן קצר לפני פתיחת משפטו ב-24 במאי, "מה שעומד היום למשפט זה הניסיון לסכל את רצון העם – הניסיון להפיל אותי ואת מחנה הימין… גורמים במשטרה ובפרקליטות חברו יחד לעיתוני השמאל – אני קורא להם חבורת 'רק לא ביבי' – כדי לתפור לי תיקים מופרכים והזויים. המטרה היא להפיל ראש ממשלה חזק מהימין ובכך להרחיק את המחנה הלאומי מהנהגת המדינה לשנים רבות".

רוני אלשיך (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

קנה המידה העצום של הטענה מתגלה בפרטים. נתניהו טוען כי מפכ"ל המשטרה הקודם, רוני אלשיך, אדם דתי ושמרן ששימש בעבר כסגן ראש השב"כ ומונה על ידי נתניהו עצמו – ובחודש שעבר כונה "עבריין" על ידי ראש הממשלה – דרבן את חוקרי המשטרה לרדוף את ראש הממשלה אף על פי שידע שאין כל עילה לכך. חוקרי המשטרה כולם שיתפו פעולה, ואיש מהארגון, הידוע בנטייתו להדלפות, לא הדליף לתקשורת שום חשדות או ספקות לגבי התנהלות שכזו.

אז נכנסו לתמונה פרקליטות המדינה, שהצטרפו, שוב, כולם לקנוניה; פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, הידוע כמי שהוביל קו תקיף בתיקי שחיתות, לרבות אלה של נתניהו, הצליח אז, באמצעות כוחות מסתוריים, לגרום ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט – דתי שמרן נוסף ששירת פעם כעוזרו הראשי של נתניהו כמזכיר ממשלה והיה המועמד המועדף עליו לתפקיד היועמ"ש – לצאת נגד הבוס שלו ולפעול להעמדתו לדין של רה"מ, למרות שהוא יודע שהאשמות אינן הוגנות.

כמה שופטים, עורכי דין ועדי מדינה מתווספים לקנוניה העצומה – כשכולם, בכל שלב, יודעים היטב שהכול שקר שנועד להפיל אדם חף מפשע, אבל אף אחד לא אומר על כך מילה, אפילו באיזו הדלפה אנונימית לערוצי תקשורת ימניים.

תיאורית הקונספירציה של נתניהו כוללת יותר מדי שותפים וטוענת ליכולת לא-ישראלית בעליל לשמור על קשר של שתיקה מצדם של יותר מדי שחקנים כדי להתייחס אליה כאל טיעון רציני לגבי עובדות המקרה.

תיאורית הקונספירציה של נתניהו כוללת יותר מדי שותפים וטוענת ליכולת לא-ישראלית בעליל לשמור על קשר של שתיקה מצדם של יותר מדי שחקנים כדי להתייחס אליה כאל טיעון רציני לגבי עובדות המקרה

כמובן שזו לא המטרה. הסקרים מראים שוב ושוב שאמונה בקונספירציה הולכת יד ביד עם תמיכה פוליטית בנתניהו, שמקורה אינו בתמימות אלא בזהות פוליטית. נתניהו איננו טיפש, ויועציו הפוליטיים אינם רשלנים כשמדובר בסקרים. טענת הקונספירציה לא נועדה לאולם בית המשפט או ליריביו הפוליטיים. מטרתה לתת לבסיס הבוחרים שלו תחושה של חפות סבירה, לגדוע באיבם כל ספקות לגבי כשירותו לשבת על כיסא ראש הממשלה.

אבל האם זה כול הסיפור? האם העובדה שקו ההגנה שלו נראה מכוון רק לחסידיו הנאמנים פירושה שאין ברשותו טיעון עמוק או אמין יותר כנגד חוקריו ותובעיו?

למחרת פתיחת משפטו של נתניהו, אחד הפרשנים המשפטיים החריפים ביותר של הימין הראה שהשטיקים וההאשמות המחושבים של נתניהו אינם מייצגים במלואה את הביקורת של הימין על משפטו.

שאול אלוביץ' בבית המשפט העליון, ב-1 באוגוסט 2018 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

יש בימין דאגה אמיתית בנוגע למשפט. יש לו טיעון נגד חקירות השחיתות של נתניהו שאינו מצריך תאוריית קונספירציה כדי להסביר איך כל חלקיהן של מערכות אכיפת החוק והמשפט יכולים לבנות יחד כתב אישום בלתי מוצדק. זאת ועוד, הטיעון שאינו מזכה את נתניהו גם כשהוא בא להגן עליו.

"דייק אתמול בנימין נתניהו כשטען בנאומו… כי לא הוא שיעמוד עוד רגע לדין", כתב עו"ד גיל ברינגר, יועצה לשעבר של שרת המשפטים דאז איילת שקד ומרצה בקריה האקדמית אונו, ב-25 במאי בגלובס.

"אלא שבאותה נשימה ממש גם טעה לחלוטין. למרות ניסיונו העז לשכנע בכך – אין לקבל את טענתו של נתניהו לפיה המחנה הלאומי כולו הוא שהצטופף אתמול על ספסל הנאשמים הצר בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא".

ברינגר כתב בנימה קצת מזלזלת: "לא רצון הבוחר (כלשונו של נתניהו), לא הימין (כלשונו של השר אמיר אוחנה), לא הליכוד (כלשונו של ח"כ מיקי זוהר) ולא ישראל השנייה (כלשונו של אבישי בן-חיים) הם שעמדו אתמול למשפט. רצון הבוחר לא שתה את השמפניה וישראל השנייה לא עישנה את הסיגרים".

"בכל הנוגע לתיק 1000 נתניהו עומד למשפטו לבדו", כתב.

למחרת פתיחת משפטו של נתניהו, אחד הפרשנים המשפטיים החריפים ביותר של הימין הראה שהשטיקים וההאשמות המחושבים של נתניהו אינם מייצגים במלואה את הביקורת של הימין על משפטו

אבל ישנם שני תיקים נוספים, שחוקרי המשטרה העניקו להם את השמות 2000 ו-4000, ובהם מונח על הכף הרבה יותר מאשר גורלו האישי של ראש הממשלה, לטענת ברינגר.

לא הימין הוא שחולק עם נתניהו את ספסל הנאשמים, הוא כתב, אלא "גבולותיה הלגיטימיים של הפוליטיקה הישראלית… תיקי נתניהו הם התיקים בהם מבקשת מערכת המשפט לאלף את הפוליטיקה. לא בהכרח את הימין".

בריאיון השבוע, שאלתי את ברינגר למה הוא התכוון ב"אילוף" הפוליטיקה ומדוע הוא מאמין שגם אם ההאשמות נגד ראש הממשלה יתבררו כולן כנכונות, המשפט עדיין איננו הוגן.

ברינגר התחיל את דבריו בטענה שתיק 1000, שבו נחשד נתניהו בקבלת מתנות יקרות מנדבנים עשירים – התיק שבדרך כלל נחשב לפחות חמור מבין שלושת תיקי השחיתות שלו – הוא למעשה היחיד שבו שאלת העבריינות של ראש הממשלה ראויה לעמוד להכרעת בית המשפט.

"יש חוקים שמפרטים מה עובד ציבור יכול לקבל כמתנות. כשעבדתי בשביל איילת (שקד, מ-2015 עד 2019), הייתה לי פגישה עם גוגל. אחר כך הם שלחו לי מתנה. זה היה מחזיק עטים וטושים מפלסטיק. זה היה שווה אולי עשרה שקלים. רציתי לתת את זה לאחייניות שלי".

אבל ככל שניסה, הוא לא הצליח למצוא דרך לעשות את זה.

"הלכתי ליועצת המשפטית. היא אמרה, 'אתה צריך ללכת לוועדת המתנות'" – גוף מיוחד במשרד עם הסמכות לאשר מתנות הניתנות לעובדי ציבור בעת מילוי תפקידם.

"אמרתי, 'אני לא הולך לבזות את עצמי בהליכה לוועדה בשביל עשרה שקלים'. אז היא אמרה, 'אז תשמיד אותו'. אמרתי, 'אני יהודי דתי, בל תשחית, אני לא יכול להשמיד'. אז היא אמרה, 'אז תחזיר'.

"אז החזרתי את זה. החזרתי מתנה בשווי של עשרה שקלים. פוליטיקאי שמקבל מתנות בשווי של 700 אלף שקלים", כפי שנטען בכתב האישום של תיק 1000, "זה בפירוש יכול להיות מצב פלילי שצריך להיבדק בבית המשפט".

הסיפור על מחזיק העטים לא נועד רק להמחיש את תקפותו של כתב האישום בתיק 1000, אלא להבהיר משהו חשוב בטיעון של ברינגר לגבי שני התיקים האחרים.

"כשאני אומר שתיקים 2000 ו-4000 הם לא תיקים פליליים, זה לא בגלל ניהיליזם מוסרי. אני טיפוס שמחזיר מתנה ששווה עשרה שקלים". ההתנגדות לתיקים הללו בא "מפני שצריך להתגונן בפני האימפריאליזם של הפרקליטות".

עו"ד גיל ברינגר (צילום: באדיבות המצולם)

הפרקליטות האימפריאליסטית

בתיק 2000, נתניהו מואשם בקשירת קשר עם מו"ל ידיעות אחרונות, ארנון מוזס, להעברת חוק שיחליש את היומון המתחרה ישראל היום בתמורה לסיקור חיובי יותר בידיעות. בתיק 4000, התיק היחיד שכולל אשמת שוחד, ראש הממשלה מואשם כי קידם הטבות רגולטוריות עבור בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ', בתמורה לסיקור חיובי באתר וואלה שבבעלותו של אלוביץ'.

בשני התיקים נתניהו ניסה לכאורה (ובתיק 4000 הצליח לכאורה) להשיג סיקור תקשורתי חיובי בתמורה להפעלת השפעתו כראש ממשלה לטובתם של אילי תקשורת.

אבל שלא כמו בתיק 1000, שבו קל לעקוב אחר המסלול שעשה תכשיט או בקבוק שמפניה אל הנמען, מיהו הנהנה מכיסוי תקשורתי חיובי?

"נתניהו הוא מנהיג הימין", אומר ברינגר. "איפה עובר הגבול בין פעולה למען עצמו לבין פעולה למען המחנה הפוליטי שלו?".

בתיק 2000, למשל, נתניהו רק דן עם מוזס ברעיון של קידום חוק בתמורה לסיקור חיובי. אף אחד מהצדדים לא המשיך משם למעשים.

"גם אם אני חושב שההתנהלות (של נתניהו) בתיק 2000 מריחה לא טוב, אני לא יכול לטעון שזו עבירה. אני לא מכיר אף אחד מחוץ לפרקליטות שחושב שתיק 2000 הוא תיק רציני", אומר ברינגר.

אבל בתיק 4000 האישומים מרחיקים לכת הרבה מעבר לדיונים תאורטיים של תן וקח. על פי כתב האישום, נתניהו לכאורה תפר החלטה רגולטורית בשווי של מעל מיליארד שקלים לפי צרכיו של אלוביץ', החלטה שלכאורה העדיפה את צרכיו של אלוביץ' – או ליתר דיוק את צורכי הכיסוי התקשורתי של נתניהו עצמו – על פני אלה של הציבור שהעניק לנתניהו את אותה סמכות רגולטורית על מנת שיפעל לטובתו.

"אני מסכים שתיקי 2000 ו-4000 הם לא אותו הדבר. תיק 4000 הוא יותר רציני," מסכים ברינגר. "אבל הבעיה היא אותה בעיה: הקושי למצוא את העבירה עצמה. קשה מאוד לנהל משא ומתן בסביבה רגולטורית" – כמו בין חברות טלקום למשרד התקשורת שנתניהו עמד בראשו באותן שנים – "בו התן וקח בין הדרג הפוליטי למגזר העסקי הוא מאוד מתוחכם ומאוד מורכב. עצם הרעיון שהפרקליטות מסוגלת לשרטט קו אדום ברור ולומר, 'עד כאן זה משא ומתן חוקי, אבל מכאן זו עבירה' – אני פשוט לא מאמין שזה אפשרי. אני מכיר כל כך הרבה מצבים שבהם הפוליטי והמקצועי מתערבבים".

כשהרגולטור הוא פוליטיקאי נבחר, "זה כמעט בלתי אפשרי שלא יערבב את הפוליטי והמקצועי במצבים האלה", הוא אומר.

הבעיה בשני התיקים טמון באופן חסר התקדים שבו הפרקליטות החליטה לייחס מימד פלילי להתנהגותו של נתניהו.

ארנון מוזס (צילום: עמית שאבי – פול, מתוך פלאש 90)

"אין שום מדינה בעולם ושום דוגמה שבה סיקור אוהד נחשב לשוחד. סיקור חיובי בתמורה ל'איקס' – בעולם הפוליטי זה כמו אהבה ונישואים; זה הולך ביחד, זה לא משהו שאפשר להפריד. הרעיון שאתה יכול להפריד הצעה לסיקור חיובי מהחלטות פוליטיות הוא ניסיון לאלף את הפוליטיקה, למשפט אותה", לפי ברינגר.

"עבדתי עם הרבה פוליטיקאים במשך עשר שנים בכנסת. אם הבטחה לסיקור חיובי נחשבת ניסיון לשוחד, אז הייתי עד לעשרות עבירות. ולא הייתי עד לעשרות עבירות", הוא אומר. "אם החוק לא יכול להגדיר מראש מה מותר ומה אסור, אז הפתרון הוא לא להפוך פוליטיקאים לעבריינים. הפתרון הוא לקחת צעד אחורה, לנסח מחדש את החוק ולהתמקד במה בדיוק צריך להיות מותר ומה לא".

"אם החוק לא יכול להגדיר מראש מה מותר ומה אסור, אז הפתרון הוא לא להפוך פוליטיקאים לעבריינים. הפתרון הוא לקחת צעד אחורה, לנסח מחדש את החוק ולהתמקד במה בדיוק צריך להיות מותר ומה לא"

ה"משפוט" של הפוליטיקה

המשפט של נתניהו, טוען ברינגר, "הוא שיאו של תהליך ארוך שנים שבו מבקשות רשויות החוק למשפט את הפוליטיקה. לשעבד אותה. להפוך אותה לכזו הפועלת תחת כללים והנחיות משפטיים. להפוך את יחסי התן וקח הלגיטימיים שיש בה, שהם ליבתה, לכאלה האמורים להיבחן תחת עדשת המיקרוסקופ המשפטי".

וזה לא מקרי שפרקליטות המדינה, יחד עם חוקרי המשטרה, מפכ"ל המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה וכל שאר הדמויות בדרמה הזאת שיתפו פעולה עם החידוש הזה. זהו תהליך שנמשך ארבעה עשורים, שינוי תרבותי ותפיסתי רחב שמתרחש בכל מערכת בכללותה.

הטור של ברינגר מ-25 במאי משרטט בהרחבה את האופן שבו מבקרים מהימין רואים את התפשטותה של מערכת המשפט אל תחום קבלת ההחלטות של הרשות המבצעת.

"זה התחיל בסירוסה של הפוליטיקה בהקשרה המנהלי בשנות השמונים", כשיועצים משפטיים החלו להכתיב חוקים נוקשים סביב מינויים פוליטיים ועניינים אחרים, הוא כותב. "החוק עמד אז לצד הפוליטיקאים, אך הסבירות נפלה בשבי הפקידות המשפטית", והפכה למבחן שהגביל מבחינה משפטית אינספור מעשים של מנהיגים פוליטיים.

"זה המשיך בסירוסה החוקתי של הפוליטיקה במחצית שנות התשעים, כשחלק מהחוקים הפכו ללא לגיטימיים בשל המהפכה החוקתית אותה הנהיג נשיא העליון לשעבר, השופט אהרן ברק", ממשיך ברינגר.

"וזה מגיע לשיאו כעת כשהפוליטיקה עצמה הופכת לעניין שאינו לגיטימי."

"זהו מדרון חלקלק", הוא מסביר לזמן ישראל, "עד שהיועצים המשפטיים ינהלו את המדיניות".

אביחי מנדלבליט מודיע על הגשת כתב אישום נגד בנימין נתניהו. 21 בנובמבר 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

טענת הימין שלפיה "סיקור חיובי מעולם לא נתפס כעבירת שוחד" היא לא רק עניין טכני, על פי ברינגר. "היא אומרת משהו מאוד עמוק על יחסי פוליטיקה ומשפט. היא מבהירה שמעולם לא נכנס המשפט הפלילי לתוככי ההליך הפוליטי ובחן את צורת התנהלותו לפי קריטריונים המתאימים לזירות עברייניות. זו בדיוק הסיבה שהתקדימים המשפטיים אינם קיימים" לעבירות שנתניהו מואשם בהן.

"זו כנראה הפעם הראשונה, ברמה עולמית, שהפוליטיקה מתחילה להיבחן באופן הזה", הוא כותב.

הטענה של נתניהו לקונספירציה של השמאל היא מגוחכת, טוען ברינגר, גם מפני שעברו של נתניהו מוכיח כי הוא איננו מופת של איש ימין קשוח כפי שהוא מנסה להציג את עצמו לפעמים. וישנה גם העובדה שבמשך שני עשורים וחצי, "כל ראש ממשלה שכיהן כאן 'זכה' לטעום מנחת זרוען של רשויות התביעה", כדבריו.

לשיטתו של ברינגר, "נתניהו אינו נאשם כי הוא מנהיג הימין. הוא נאשם כי הוא מנהיג. כי הוא עוסק בפוליטיקה ברמה הכי גבוהה שלה, על ההיבטים הנעימים שלה ועל אלה שפחות".

הפרקליטות לא נדרשה לקשור קשר כדי לקבוע את אישומי הפרת האמונים המעורפלים נגד נתניהו בתיק 2000 בשל העבירה לכאורה של הצעה לקדם שינוי מדיניות בתמורה לסיקור תקשורתי חיובי. די היה בתהליך השינוי האיטי, שנמשך על פני עשורים, בתפיסתה של מערכת המשפט את תפקידה כדי להוביל יחד את כל חלקי המערכת אל המסקנה הזאת.

מבקריו של השינוי הזה מחוגי השמרנים לא תמיד ששים להגן על נתניהו עצמו. רבים, ובכללם ברינגר, חשים תסכול מהעובדה שמאבקם מגיע לשיאו כשנתניהו הוא האיש שמייצג את המטרה.

"נתניהו הוא הדוגמן הכי פחות מוצלח למאבק הזה. העירוב של פרשת 1000 האישית, שעניינה נהנתנותו האישית של נתניהו, יחד עם פרשות 2000 ו-4000, שעניינן גבולה הלגיטימי של הפוליטיקה, מזהם את המאבק"

"נתניהו הוא הדוגמן הכי פחות מוצלח למאבק הזה", כותב ברינגר. "העירוב של פרשת 1000 האישית, שעניינה נהנתנותו האישית של נתניהו, יחד עם פרשות 2000 ו-4000, שעניינן גבולה הלגיטימי של הפוליטיקה, מזהם את המאבק".

אף על פי כן, המאבק הוא חיוני. אחרת, "כשהפרקליטות תסיים לטפל בנתניהו תהפוך הפוליטיקה באופן סופי לשדה הנשלט בידי יועצים משפטיים…. נבחרי הציבור ישמשו כמעין פרוקסי של מוסד היועץ המשפטי לממשלה ולא יוכלו עוד לשאת ולתת, באופן חופשי, במשאבים הפוליטיים שבידם".