בחדשות דיווחו שגוייסו 3 יחידות מילואים למבצע, בנוסף על 3000 שוטרים ועוד כמה אלפים שיתפזרו בעיר לקראת יום ראשון הקרוב. ריח מלחמה באוויר, אבל אפשר לצאת מהמקלטים, לא פרצה מלחמה, זה רק סינדרום ירושלים.

בחדשות דווח שגוייסו 3 יחידות מילואים, בנוסף על 3000 שוטרים ועוד כמה אלפים שיתפזרו בעיר לקראת יום ראשון הקרוב. ריח מלחמה באוויר, אבל אפשר לצאת מהמקלטים, לא פרצה מלחמה, זה רק סינדרום ירושלים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כלומר יום ירושלים, העיר שתמיד אפשר לסמוך עליה שתכניס את כל מי שרוצה בה לצרות. מאז ולתמיד, כמו שאומרים. בואו נאמר שיש יותר אנשים שקבורים תחתיה מאשר כאלה שניסו לחיות מעליה. ככה יצא. דם ואש ותמרות עשן-תמיד. ירושלים של זהב זה שקר גס. אולי עמוד האש.

הייתי בכיתה ז' כשירושלים המזרחית נכבשה במלחמת ששת הימים. עלינו מהמקלט וישבנו במרפסת עם אמא, והקשבנו לרדיו שהעביר בשידור חי את כיבוש הכותל. וכשהרב גורן תקע בשופר חשבתי שהמשיח הגיע.

בית חילוני אבל ציוני, אבא שלי לחם בתש"ח, הוא היה דומע ב"הן אפשר" וחשב שאפשר, אבל טעה. עובדה, היום רוקדים עם דגלים זקופי מוט כדי להראות מי שולט וצריך המון שוטרים וחיילים לכל זקיפות הקומה הזאת.

אחרי מלחמת ששת הימים טיילנו בעיר העתיקה בירושלים, בחברון ובשכם וראיתי ערבים אמתיים, לא אלה השעירים וחורשי הרע אך פחדנים מספרי "חסמבה", "דנידין" ו"עוז יעוז" שעצבו תודעת דור שלם.

לא ידעתי שמלחמת ששת הימים עטורת אלבומי הניצחון והגנרלים שנהיו סלבס בן לילה, חפרה קבר למדינה הצעירה שלא הבינה את זה. כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' שניבא רעות וצדק, ואף טבע את הכינוי הקולע ביותר לכותל המערבי: דיסכוטל, שילוב של הקיר הקדוש ודיסקוטק לקיר, שהפך לקיר המוות שמפזזים לפניו עם דגלים.

בית חילוני אבל ציוני, אבא שלי לחם בתש"ח, הוא היה דומע ב"הן אפשר" וחשב שאפשר, אבל טעה. עובדה, היום רוקדים עם דגלים זקופי מוט כדי להראות מי שולט וצריך המון שוטרים וחיילים לכל זקיפות הקומה הזאת

יותר משני עשורים אחר כך ואני כבר אם לשלושה, נסעתי לירושלים עם כיתה ז' אחרת, הכיתה של הבן שלי, שציינה ברמצווה בכותל לזכרים של השכבה. אלה שיהיו לימים חיילים, שייצאו לכמה מלחמות מיותרות על אדמה שבולעת אל קרבה הכל, יהודים וערבים. היא לא בררנית, אדמתנו. רק האבנים מחזיקות בה מעמד כי מהי מורשת-עם ראויה לשמה בלי אבנים מקודשות בעופרת ודם להילחם עליהן עד חורמה?

בטיול ברמצווה ההוא הסתכלתי החוצה בדרך העולה לירושלים וחשבתי על אנגליה. סתם, על ירושלים, אזוב ועצבת, עופרת ודם. אחת האימהות באוטובוס אמרה ברטט: "תפתחו חלונות ותריחו את האוויר של ירושלים, לירושלים יש ריח מיוחד". אז פתחתי חלון. ומאז, דוקטור, אני לא זוכרת כלום.

כשהסתיים הטקס בכותל עיניי חזו לראשונה בהליכה לאחור. לא מעט מבאי הקיר עזבוהו בתום התפילה כשהם צועדים לאחור. טרם הומצא אז המנגנון שיש למשאיות שמצפצף ברוורס ועל כן נאלצו לפסוע לאחור בזהירות, מה שהזכיר לי מערבונים בהם הגיבור נאלץ ללכת לאחור בזהירות שמא יופתע.

כך גיליתי לראשונה שאין מפנים את הגב לכותל, הוא קצת רגישי, כותי. האמת, גם אני הייתי נזהרת שם אחרי כל כך הרבה שנים של סכסוכי דמים ומלחמות שבטים. לך תדע מאיפה יחטוף הפעם.

כמה שנים אחר כך התגייסו הבנים שלי לשירות ביחידות קרביות והייתה, בין שאר הזוועות, השבעה בכותל לטירונים, ובני הצעיר היה אחד המ"כים. ושוב מצאתי את עצמי בכותל שלא זיהה אותי, עד כדי כך הייתי חמוצה. אדון המלחמות, מיצינו, שחרר!

נסעתי לירושלים עם כיתה ז' אחרת, הכיתה של הבן שלי, שציינה ברמצווה בכותל לזכרים של השכבה. אלה שיהיו לימים חיילים, שייצאו לכמה מלחמות מיותרות על אדמה שבולעת אל קרבה הכל, יהודים וערבים

ככל שאני מתבגרת אני הולכת ומתרחקת מיהדותי. הדת שנולדתי אליה הפכה בידי סוחרים ציניים למפלצת כעורה וגזענית שאין לי חפץ בה. חגיכם ומועדיכם שנאתי. כל שאהבתי פעם מעיק עלי עכשיו.

אני נשארת פה כי כאן ביתי, גם בית רקוב הוא בית, אבל מייחלת בכל לבי ליום בו בני אדם יהיו חסרי דת, סתם אנשים שרוצים להעביר את ימיהם בלי לעבוד אלוהים כלשהו. אני יודעת שהיום הזה רחוק ואולי לא יבוא, בכל זאת יצר לב האדם וכוחן להשחית של כל הדתות.

מלחמת ששת הימים הייתה אסוננו ואנחנו מקבלים על זה תזכורת מתמדת. ואם ננסה לשכוח, יזכירו לנו איך הגענו עד הלום בלי שלום, אבל עם הרבה התנחלויות שקברו אותנו תחתן והפכו את צה"ל לצבא פרטי, שאמנותו שמירה על מאחזים לא חוקיים על אדמת זרים.

ביום העצמאות האחרון היה מטס מעל חברון, שסימן מי שולט ולמי יש F16 יותר גדול. חגיגות עצמאות נראות עם השנים כמו חתונה של אוליגרך, טקסים וקלישאות, תמרונים וחיילים בצורה של מנורה, אם זיכרוני אינו בוגד בי.

חגיגות יום העצמאות 2021 בגן סאקר בירושלים, על רקע מטס יום העצמאות (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בשנה שעברה זה היה מזרק ציוני ענק שנראה כמו אל תשאלו מה. תועפות של כסף ציבורי נשפך על במות בידור מזייפות שמחה אחרי יום אבל עד דלא ידע, בין משואה ומנגל, פרגיות ועשן.

ביום העצמאות האחרון היה מטס מעל חברון, שסימן מי שולט ולמי יש F16 יותר גדול. חגיגות עצמאות נראות עם השנים כמו חתונה של אוליגרך, טקסים וקלישאות, תמרונים וחיילים בצורה של מנורה, אם זיכרוני אינו בוגד בי

וזה עוד היום הכי שמח בשנה, אם לא סופרים את יום ירושלים שלנו ולצרינו, ויום ראשון הקרוב הוא היום בו הלאומנות יוצאת מדעתה בריקוד דגלים בשער שכם. מאוד שמח שם בחג, שברבות השנים נראה יותר כמו שמחה לאיד עם שומר חומות: בנים לחוד, ריבות לחוד, ופוליטיקאים שמתחרים ביניהם מי יותר אוהב את ירושלים העיר שחוברה לה בלי טיפת חן.

סלע קיומנו הפך לקלישאה ועל כן יש לי רעיון שהעם יאהב, אני מציעה לדקלם ביום ירושלים את "חגיגה בסנוקר". אף אחד לא ירגיש, העם ידקלם כל שורה ונהיה עם אחד למרות שזה לא עם, זו חברה מפורקת לרסיסים.

למשל שר הבריאות ניצן הורוביץ, שלפני פסח רק ביקש להזכיר את הפסיקה בנושא החמץ בבתי חולים והעולם חישב להישבר, הממשלה כמעט נפלה ובנט נאלץ לתרץ למה הוא עסוק בזוטות כמו מדינה.

שנים חגגנו פסח בכבוד הדדי ובלי לענות חילונים, היה סדר. חילוניות נפלו מחלונות נקיים, דתיים מכרו חמץ לערבים וחילונים קנו אותו ביפו ואכלו בבית. היום מחטטים בכיסי חילונים באטרף של מח"ט שומרון במבצע "שפץ קבר".

זוכרים? חיילים קרביים שיפצו את קבר יוסוף, שלא ידע שהוא יוסף אבל זרם.
וכה אמר אז מח"ט שומרון בנאומו לחיילים:

"היום אנו יוצאים למבצע תיקון ההרס של מתחם קברו של יוסף. במקום זה הובטחה הארץ לאברהם אבינו, כנאמר 'לזרעך אתן את הארץ הזו' ואנו פועלים היום, ב'יד רמה' כאבותינו ‏שעל יציאתם ממצרים בפסח אומר הכתוב: 'בוא תראה מה פספסת, בוא תר..'

רגע, זה לא הדף הזה.. אה, הנה:

"'בעצם היום הזה!' לא כגנבים בלילה, אלא כבני מלכים! וכך אנו זוכים להשיב את כבוד הארץ ועם ישראל תחנות לוחמני תחילת תנועה (?) אל העיר שכם".

אם היה מוסיף שהראשון שיחזור עם עצם של יוסף ירקוד רומבה עם אלכס שטילוב, זוכה "רוקדים עם כוכבים", אף אחד לא היה שם לב.
עד כדי כך התקדמנו. הקמנו מדינה ונשארנו בשטעטל.

ולסיום, מילה טובה על ירושלים. כזאת אני, אף כי ליבי ריק מאהבה לעיר שאין בה שלום וכולה ריב ומדון, ובכל זאת יש באמתחתי גם מילה טובה על עיר הדגלים, כי יש למשפחה סניף ירושלמי שערקנו אליו במלחמת המפרץ אחרי שסקאד שלא נבהל מניילונים נפל מספיק קרוב בכדי שנשכח שאנחנו לא מתים על ירושלים.

יום העצמאות הוא היום השמח בשנה, אם לא סופרים את יום ירושלים שלנו ולצרינו, היום בו הלאומנות יוצאת מדעתה בריקוד דגלים בשער שכם. מאוד שמח שם בחג, שמחה שברבות השנים נראית יותר כמו שמחה לאיד

היו אלה ימים יפים למשפחה. לאחותי בית רחב ידיים וכולנו גרנו בו יחד בין ההפצצות על בתינו בגוש-דן. אחרי כל יציאה מהחדר האטום בניילונים, שבגללם סדאם בטח נקרע מצחוק גם בקבר, נאספנו בסלון על הורינו וטפנו שקיוו שסדאם יחזיק מעמד, העיקר שנמשיך להיות יחד. לא היו לנו ימים יפים מאלה בירושלים.

זו הייתה הפינה "מילה טובה וזהו" על ירושלים. שיהיה לכולכם חג ירושלמי שמח ולא להרביץ עם הדגלים, תרקדו בשקט. אין פזמון.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת