נפילתו של שדר רדיו טאלנט עומדת במרכז ספרו החדש של יונתן יבין "נאמן לעצמו" שהופיע בהוצאת "מלל ספרים" בסיוע גיוס המונים בהדסטארט.

הגיבור, שאול "סולי" נעמן, היה מלך האקטואליה של הרדיו הישראלי. הוא לוקה בסימנים ראשונים של בגידת הגוף המזדקן: חושי הריח והטעם כבר פגומים, הוא כבר נזקק למשקפיים, שמיעתו נחלשה ומבחינתו כשדר זאת הפגיעה הקשה ביותר. הוא מסתיר זאת מהממונים עליו, אבל תקלות בשידור חי חושפות את סודו והוא מושעה מעבודתו.

הגיבור היה מלך האקטואליה של הרדיו הישראלי. הוא לוקה בסימנים של בגידת הגוף המזדקן: חושי הריח והטעם כבר פגומים, הוא נזקק למשקפיים, שמיעתו נחלשה, ומבחינתו כשדר זאת הפגיעה הקשה ביותר

סולי מושלך אל תוך ואקום אכזרי. בימי הבטלה הראשונים שנגזרו עליו הוא עוקב אחר שדרים אחרים, אורב לכישלונותיהם. נראה שהטאלנט המושעה איבד את סלע קיומו. בהמשך הספר עוד נכונו לו עלילות. המקרה של סולי מזכיר את דודו טופז, כפי שהעירה ציפי גון-גרוס ששוחחה על הספר עם מחברו, יונתן יבין, בתכניתה הוותיקה "ספרים רבותי, ספרים" המשודרת בגל"צ.

עטיפת הספר "נאמן לעצמו" של יונתן יבין

ובאמת, אי אפשר שלא להיזכר בטרגדיה של דודו טופז. בחודש שעבר, ב-20 לאוגוסט, מלאו 13 שנים להתאבדותו. פרשת מעלליו האחרונים ומותו הייתה מזוויעה, נפשעת, אך גם טרגית, מטלטלת ושוברת לב.

בעקבות מותו כתבו עיתונאים על מפלצות התהילה. ואני שוב חושבת על הרבה דודו טופזים קטנים שמתהלכים בינינו וסביבנו. גיבורו הספרותי של יונתן יבין הוא כנראה אחד מהם. מאלו שחוו את המעבר הבעייתי לסטטוס של "מי שהיו", וכמעט נשכחו. דעכו, נמוגו, נדחקו אל השוליים או הורדו מהבמה. לאחדים זה קרה דווקא בעודם במיטבם בגלל חילופי אופנות, נפתולי פוליטיקה או גילנות: גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם הסטריאוטיפי כארכאיים שזמנם עבר.

חלקם חשים מן הסתם כמי שנקברו בעודם בחיים. וכך, למשל, זמרים וזמרות שזכו לתקופות תהילה קצרות מנסים במשך עשרות שנים לעשות קאמבק. מבליחים על מסך הטלוויזיה בעיקר בתכניות רטרו: בערבי זיכרון לעמיתים מתים או שידורי מחווה ללהקות צבאיות וכדומה. התאבדותו של כוכב העבר גבי שושן בגיל 66 הביאה לשיא טרגי את התופעה הידועה.

הזמר גבי שושן הלך היום לעולמו בגיל 66
ב 2008 ראיינו אותו על רקע הקלטת אלבום חדש – https://t.co/j1KXOB9Yse pic.twitter.com/BevEcdph2M

— החדשות – N12 (@N12News) February 6, 2016

חייהם של יוצרים ואמני במה רבים מיטלטלים ברכבת הרים, בין הצלחות גדולות לנפילות ותקופות שקיעה. רובם לא נופלים, כמו טופז, בקול התרסקות מהדהד מפסגות כה גבוהות של הצלחה ופופולריות. נפילתם לא דרמטית כמו התרסקותו של דודו טופז. דודו טופזים קטנים לא מנסים לפגוע פיזית במנהלים שהרחיקו אותם מאור הזרקורים, כפי שעשו שלוחיו של טופז שפגעו באבי ניר ושירה מרגלית.

אני שוב חושבת על הרבה דודו טופזים קטנים שמתהלכים בינינו. גיבורו הספרותי של יבין הוא כנראה אחד מהם. מאלו שחוו את המעבר הבעייתי לסטטוס "מי שהיו" וכמעט נשכחו. דעכו, נדחקו אל השוליים או הורדו מהבמה

אבל גם דודו טופזים קטנים חשים מן הסתם כמי שאיבדו את סלע קיומם. אולי איבדו רכיב מרכזי מזהותם. תחושות דומות חווים גם עיתונאים ותיקים שפרשו וירדו מהבמה. עליהם כבר נאמר שהם נמחקים במהירות כהימחק הגיר מהלוח. מתאדים, מתנדפים, מתפוגגים. כי הלוא "אין דבר יותר ישן מהעיתון של אתמול", כמאמר הקלישאה, או "אתה שווה כמו הכתבה האחרונה שלך", גם זאת קלישאה נפוצה.

בעשרים השנים האחרונות כתבות המתפרסמות בעיתונות הדפוס כבר מועלות לרשת. אולי זה מרכך במקצת את תסכולי השכחה. מקורבים, מתעניינים ובני משפחה יכולים לחזור בלי קושי אל כתביו של מי שהיה.

בתקופה הראשונה, המפחידה, של הקורונה, לפני שהחיסונים נכנסו לתמונה, אמני במה נואשים דיברו על תחושה שחרב עליהם עולמם. שהם נותקו למשך זמן לא ידוע מהבמה, החמצן של קיומם. אחדים אפילו רמזו על איבוד טעם החיים.

מצוקתם עוררה הזדהות. אבל לא הסכמתי לרגע עם הטענה שהקורונה הרגה את התרבות. כי גם בין ארבעת קירות הבית היה אפשר למצוא היצע תרבותי עשיר: פניני עיתונות וטלוויזיה, אינטרנט, שלא לדבר על ספרים. ובהמשך גם שידורים בזום נכנסו לתמונה.

*  *  *

ביום שבו שמעתי בגל"צ על הכוכב הנופל סול, גיבור ספרו של יונתן יבין, התקשורת כבר מלאה בסיפורי חייו ומותו של המאסטרו צביקה פיק. מקורביו סיפרו איך הוא עשה מאמצים עילאיים להשתקם בעקבות האירוע המוחי שבו לקה. למד מחדש לדבר. "אני לא יודע לעשות כלום, חוץ מלעשות מוזיקה ולשיר…אז אני אשיר", הוא אמר בקטע מראיון איתו ששודר ב"כאן 11".

https://twitter.com/azrielfriedman/status/1559802689214636032

בכתבות ששודרו במהדורות החדשות בטלוויזיה סיפרו מקורבים ואמנים שהצטלבו בדרכו איך הוא כבר תכנן הופעות, סגר אולמות, פרסם מועדים ואף מכירת הכרטיסים התחילה.

אבל כוחותיו של צביקה פיק לא עמדו לו. הוא נאלץ להודיע פעמיים על דחיית ההופעות בזאפה. הצצה ברשת חשפה הפצרות של טוקבקיסטים אוהדים. בקשות בנוסח: צביקה, אנא תשמור על עצמך. כבר עשית מספיק, מותר לך לנוח. העיקר הבריאות.

מרואיינים ממקורביו סיפרו שהמאסטרו נאלץ להכיר בפער שבין רצונותיו ליכולתו. לא ניסו להתכחש לעובדה שהאיש איבד את עולמו. זמר העבר יוני נמרי אמר: "ניסיתי לתת לו אומץ לחזור לבמה. אבל הוא לא עמד בזה. אני חושב שהוא הרגיש כי בלי לנגן ולשיר אין יותר טעם לחייו".

מרואיינים ממקורביו סיפרו שהמאסטרו נאלץ להכיר בפער שבין רצונותיו ליכולתו. לא ניסו להתכחש לעובדה שהאיש איבד את עולמו. זמר העבר יוני נמרי אמר: "ניסיתי לתת לו אומץ לחזור לבמה. אבל הוא לא עמד בזה"

וזה נוסח הקריינות שחתמה כתבה על צביקה פיק בערוץ 13: "בהודעה לעיתונות נמסר שהוא לקה בדום לב. אבל האנשים הקרובים אליו סבורים שליבו פשוט נשבר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.