ברשומה שלו "האינתיפאדה השלישית היא יצור כלאיים של שתי קודמותיה", כותב פנחס ענברי את המשפט: "עד להסכמי אוסלו לא שמענו על הנכבה. הסכמי אוסלו הביאו לפתחנו את הנכבה עם המפתח של הפליטים". ובכן, כמי שהיה תלמיד חטיבת הביניים בימי האינתיפאדה הראשונה, יגעתי ומצאתי מספר אייטמים מהעיתונות דאז:

בתמונה מעיתון חדשות 17.3.88. אפשר למצוא את הנשיא האמריקאי דאז רונלד רייגן ואת ראש ממשלת ישראל דאז יצחק שמיר עם הטייטל: "אולי יהיה צורך בוועידה בינלאומית לפתרון בעיית הפליטים" (אותה בעיה שנולדה רק אחרי הסכם אוסלו ב-93' אליבא דפנסחי).

ידיעה מעיתון חדשות, 1988

גם האירוע הזה לא נולד בחלל ריק. אך חודש לפני כן התכוונו הפלסטינים להשיט את "אניית השיבה" לחופי ישראל. עוד אירוע שכנראה לא קרה לפני אוסלו ולכן מוזר ששר החוץ דאז שמעון פרס התערב כדי למנוע את השייט הזה, כפי שמופיע בתמונה תחת הכותרת ⁨"פרס פנה ליוון בבקשה לאסור הפלגת הפלשתינים" (מעריב⁩, 3 פברואר 1988⁩).

ידיעה ממעריב

כמובן שבסופו של עניין הספינה לא שטה לישראל כי צה"ל פוצץ אותה בלילה של 15 בפברואר. מסתבר שכנראה לא דיברו על הנכבה ו\או זכות השיבה לפני אוסלו אך בהחלט טרחו לפוצץ אוניות שעסקו בנושא, בעלטה ובשקט כמו שנהוג בשייטת.

בסופו של עניין ספינת המגורשים לא שטה לישראל כי צה"ל פוצץ אותה בלילה של 15 בפברואר. מסתבר שכנראה לא דיברו על הנכבה ו\או זכות השיבה לפני אוסלו אך בהחלט טרחו לפוצץ אוניות שעסקו בנושא

עכשיו נשאלת השאלה למה הניואנס הזה בכלל מעניין מישהו? ובכן זה מעניין כי בנראטיב הישראלי התקבע במתכוון שכל מערכת היחסים של ישראל עם הפלסטינים ואש"ף כנציגם לא התקיימה עד אותו הסכם אוסלו משוקץ.

אמנם הסכם אוסלו לא הביא לתוצאה המיוחלת של שלום ומזרח תיכון חדש, אבל נתעלם לרגע מהעובדה שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו דבקות בו (התיאום הביטחוני והמעטפת הכלכלית שרירות וקיימות) ונאיר כמה פינות שנשכחו מהתקופה שלפני אוסלו, הקשורות לזכויות הפלסטינים ולשאלה מי המייצג שלהם בעיניי העולם.

ובכן, כבר ב-1 באוגוסט 1949, שר החוץ משה שרת כתב לאו"ם ש"ישראל אינה רואה עצמה אחראית לבעיית הפליטים אך לא יכולה להישאר אדישה לסבלם". כלומר, כבר אז ממשלת ישראל מבינה שיש לה עניין פתוח עם הפליטים הפלסטינים, רק שהיא טוענת כי יש לטפל בו באמצעים דיפלומטיים.

בפסגת הליגה הערבית ברבאט ב-1974 הליגה הכירה פה אחד באש"ף כמייצג הבלעדי של הפלסטינים. יתכן שגם זה לא היה פסגת החלומות של אבות הציונות, אבל אלו העובדות. ההכרזה הובילה די מהר לשיחות ישירות בין הממשל האמריקאי ואש"ף בצורה כזו או אחרת. ב-1977 נשיא ארה"ב דאז ג'ימי קרטר אמר כי "צריכה להיות מולדת הניתנת לפליטים הפלסטינים אשר סבלו במשך שנים רבות".

נשאלת השאלה למה הניואנס הזה בכלל מעניין מישהו? ובכן, זה מעניין כי בנראטיב הישראלי התקבע במתכוון שכל מערכת היחסים של ישראל עם הפלסטינים ואש"ף כנציגם לא התקיימה עד אותו הסכם אוסלו משוקץ

ב-1987, חבר הכנסת משה עמירב מהליכוד נפגש עם סרי נוסייבה ופייסל חוסייני, שהיה באותה עת הבכיר שבאנשי אש"ף בשטחים.

הוא התייעץ בנוגע למגעים עם חברי הכנסת דן מרידור ואהוד אולמרט. אולמרט התקשר ליצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, ושמיר אישר את המשך המגעים. לא להאמין. או שבעצם כן להאמין, כי תכף נגיע למדריד. בכל אופן, בעקבות הכרזת העצמאות הפלסטינית ב-1988, הכיר אש"ף בישראל (חד צדדית) ונפתח דיאלוג בינו לבין ממשלת ארצות הברית.

השיא הוא הדיאלוג בוועידת מדריד, שנפתחה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. בוועידה זו הפלסטינים לא היוו משלחת עצמאית אלא הגיעו כחלק ממשלחת ירדנית. באותה משלחת השתתפו אישים מההנהגה המקומית של הפלסטינים ולא נציגים רשמיים של אש"ף טוניס.

ועידת מדריד לא הובילה להתקדמות בערוצים הבילטרליים בין ישראל והפלסטינים, ובוודאי שזכות השיבה לא נידונה שם, אך שם היו המפגשים הישירים הראשונים בין ישראל לפלסטינים תחת מטריה בינלאומית, ומשם קצרה הייתה הדרך לאוסלו.

ישראל הבינה טוב מאוד שסאיב עריקאת חבוש הכאפייה, המסודרת על הראש כמפת ארץ ישראל השלמה, כפי שנהג לעשות הראיס יאסר ערפאת – הוא מי שמקבל הוראות וסר למרותו.

לאור הסקירה לעיל ניתן להסיק, שבנוסף לתפקיד החשוב של אוסלו בהסדרת היחסים הקלוקלים עם הפלסטינים, בוודאי שאוסלו לא הייתה בועה מנותקת אלא הייתה המשך טבעי לתהליך שהחל שנים רבות לפני כן. הנראטיב לפיו אוסלו זה שיקוץ, שעד אליו הכל היה ורוד ורק בגללו נולדו הפיגועים (מעניין ללקט לרשימה את כל הפיגועים שקדמו לאוסלו) וצצו הדרישות הפלסטיניות למדינה ולשיבה – הוא מופרך.

הנראטיב לפיו אוסלו זה שיקוץ, שעד אליו הכל היה ורוד ורק בגללו נולדו הפיגועים (מעניין ללקט לרשימה את כל הפיגועים שקדמו לאוסלו) וצצו הדרישות הפלסטיניות למדינה ולשיבה – הוא מופרך

כמובן שגם באוסלו לא התקבלה זכות שיבה לפלסטינים, אותה זכות שנטען שבכלל לא הוזכרה עד אוסלו.

ארנון דיוקמן מכור לפוליטיקה, קופירייטר חובב וגם מתכנת. אוהב לכתוב, לא סותם את הפה אף פעם גם כשממש הגיע הזמן.