יום החרם שהוכרז ידי ממשלת גרמניה הנאצית ונקבע ליום שבת, ה-1 באפריל 1933, אמור היה להימשך חודש ימים. אף על פי שקוצר בלחץ בינלאומי ליום אחד – נודעה לו עדיין משמעות היסטורית גדולה.

בהתאם להנחיות שניתנו לאנשי ה-SA – אז עדיין כוח משמעותי במסגרת שירותי הביטחון והשיטור הגרמניים-הנאציים – היה עליהם להתייצב בפתח חנויות ובתי עסק יהודיים בברלין ובערים אחרות ברחבי גרמניה, ולהרתיע לקוחות מלהיכנס ולרכוש מוצרים בחנויות אלה.

ההנחיות לאנשי ה-SA – אז כוח משמעותי במסגרת שירותי הביטחון והשיטור הגרמניים-הנאציים – דרשו מהם להתייצב בפתח בתי עסק יהודיים בברלין ובערים אחרות בגרמניה, ולהרתיע לקוחות

כאמצעי מרתיע הוכנו שלטים מאירי עיניים בנוסח זהה, שעליהם נכתב: "גרמנים, הגנו על עצמכם! אל תקנו אצל יהודים".

מעדויות בנות התקופה מתברר כי רוב רובו של הציבור הגרמני אכן הדיר את רגליו מחנויות ובתי עסק בבעלות יהודית, שבפתחם ניצבו משמרות של אנשי ס"א, אבל פה ושם היו גם גרמנים בעלי מצפון ועמוד שידרה מוסרי, שאמרו לגברים הצעירים אשר ניסו להניאם מלהיכנס בערך בזו הלשון: "סבי וסבתי כבר קנו בחנות זו במשך שנים רבות, וזכו תמיד ליחס ידידותי ולמחירים הוגנים. אין סיבה בעולם שתמנע גם ממני מלהיכנס ולרכוש מוצרים הנחוצים לי בחנות זו".

עבור יהודי גרמניה היה זה צעד שגרם להלם מוחלט, שלא ציפו לו כלל. ההערכה הרווחת בקרב יהודי גרמניה הייתה, שהממשלה הנציונל-סוציאליסטית תרכך את הצהרותיה האנטי-יהודיות. זאת לנוכח התחייבויותיה הבינלאומיות, לאור מעמדם ותרומתם של יהודי גרמניה למולדתם האהובה ולאור העובדה, שכ-12 אלף מיהודי גרמניה נפלו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. רבים מהם אף זכו לאותות הצטיינות בקרב. חיילים יהודים רבים נפצעו ונותרו נכים. יש לציין, שיהודי גרמניה היוו אז פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה. ליתר דיוק, 525 אלף יהודים חיו בגרמניה בינואר 1933.

באותם ימים של תחילת שנת 1933 טרם נוסדה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה". אותו גוף ייצוגי כלל-גרמני הוקם רק בספטמבר של שנת 1933 במטרה לייצג את יהדות גרמניה אל מול הממשלה הנציונל-סוציאליסטית, ולהשמיע קול יהודי אחד אל מול מדיניותה העוינת של הממשלה הנאצית.

מכאן, שלקראת יום החרם לא היה ליהודי גרמניה גוף אשר ימחה ויפגין התנגדות כלשהי לאירוע ההולך ומתרגש עליהם בהפתעה מוחלטת. לראשונה הבינו אז יהודי גרמניה בצורה מוחשית, כי איומי התעמולה הנאציים אינם עוד בגדר תעמולת בחירות גרידא, וכי הממשלה הנאצית רצינית בכוונותיה התוקפניות והעוינות כלפי הקהילה היהודית הקטנה.

עבור יהודי גרמניה, יום החרם היה צעד שלא ציפו לו כלל וגרם הלם מוחלט. ההערכה הרווחת בקרב יהודי גרמניה הייתה, שהממשלה הנציונל-סוציאליסטית תרכך את הצהרותיה האנטי-יהודיות

יום החרם נחשב לראשון מבין הגזרות, התקנות והחוקים האנטי-יהודיים, שנועדו לשמוט את הקרקע מתחת רגליהם של יהודי גרמניה ולאלצם לעזוב את גרמניה לצמיתות. אל נשכח, מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים עד לשלהי שנת 1941 היא מדיניות של גירוש כפוי ולא מדיניות של רצח.

גרמניה אמורה להיות "חופשיה מיהודים", Judenfrei, וכל הצעדים האנטי-יהודיים החל מיום החרם ואילך נועדו לאלץ את יהודי גרמניה – ומה-15 במרץ 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה (ה"אנשלוס") – גם את יהודי אוסטריה, להגר מארצם. התגובה היהודית האותנטית לאירוע יום החרם באה לידי ביטוי במאמרי העיתונות היהודית בגרמניה, שבאפריל 1933 עדיין הייתה עצמאית וחופשית מצנזורה ממשלתית.

הזכור מכל המאמרים הללו שהתפרסמו אז היה מאמרו של העיתונאי הנודע רוברט וולטש, שפרסם בעיתון הציוני-היהודי הגרמני Juedische Rundschau ב-4 באפריל 1933: "שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב", מאמר שנכנס להיסטוריה של ההתנגדות הרוחנית של יהודי גרמניה בימי יגון וצרה.

הטלאי הצהוב, כאמצעי השפלה ודיכוי של היהודים, הונהג עבור יהודי גרמניה רק ב-19 בספטמבר 1941, ולכן ברור שכוונתו של רוברט וולטש הייתה לעודד את רוחם ועמידתם של יהודי גרמניה ולבצר את כוח עמידתם, לנוכח המכה שניחתה עליהם.

הנה כמה שורות אופייניות מתוך המאמר:

"אנו חיים בזמן חדש, המהפכה הלאומית של העם הגרמני היא סימן ברור לחלוטין, שעולם המושגים הישן התמוטט. עובדה זאת עלולה להיות מכאיבה לרבים, אך בעולם זה יכול להתקיים רק מי שרואה את פני המציאות כמות שהם. אנו עומדים בעיצומה של תמורה כבירה בחיים הרוחניים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים. דאגתנו היא: כיצד מגיבה היהדות?

ה-1 באפריל יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם היהודים אינם כאלה, כפי שהם מתוארים על ידי אויביהם. היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית.

גם ביום זה של התרגשות חזקה ביותר, כאשר רגשות סוערים ביותר מרעידים את לבנו לנוכח מחזה חסר תקדים של נידוי כללי של האוכלוסייה היהודית כולה במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור בראש ובראשונה על דבר אחד: שיקול דעת.

"גם ביום זה של התרגשות חזקה ביותר, כשרגשות סוערים מרעידים את לבנו לנוכח מחזה הנידוי חסר התקדים של האוכלוסייה היהודית במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור על דבר אחד: שיקול דעת"

עם זאת שאנו עומדים אובדי עשתונות אל מול המתרחש בימים אלה, אסור לנו בכל זאת להתייאש ועלינו למסור דין וחשבון לעצמנו ללא כל אשליה עצמית. בימים אלה יש להמליץ שהיצירה שעמדה ליד עריסתה של הציונות, 'מדינת היהודים' לתיאודור הרצל, תופץ במאות אלפי עותקים בין יהודים ולא יהודים.

היום מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני. העיתונות הנאציונל סוציאליסטית מכנה אותנו 'אויבי האומה' ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם.

העובדה, שהנהלת החרם הורתה לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים 'עם טלאי צהוב על רקע שחור', מהווה סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון. אך אנו נקבלנה וברצוננו להופכה לאות של כבוד.

בשבת התנסו יהודים רבים בחוויה קשה. לא מתוך הכרה פנימית, לא מתוך נאמנות לעדתם, לא מתוך גאווה על עבר מפואר והישגים למען האנושות, כי אם על ידי הטבעת הפתק האדום והאות הצהוב, עמדו שם לפתע פתאום כיהודים. מבית לבית עברו הקבוצות, סימנו חנויות ושלטים, צבעו את שמשות החלונות, במשך 20 שעות הועמדו יהודי גרמניה במידה מסוימת בפני עמוד הקלון. לצד סימנים אחרים וכתובות נראה לרוב בחלון הראווה גם מגן דוד גדול, מגנו של המלך דוד. הכוונה הייתה שלילת הכבוד.

יהודים, קבלו אותו את מגינו של דוד, ושאוהו בכבוד!"

בתולדות השואה של יהדות גרמניה נחשב יום החרם למכה הראשונה, הזדונית,  מצד שלטונות גרמניה הנאצית.

הנזק הכלכלי לעסקים היהודיים אמנם היה שולי ומזערי, אבל מבחינה רוחנית ונפשית זו הייתה מכה קשה, שפגשה את יהודי גרמניה בלתי מוכנים ובלתי ערוכים, פגיעים וחסרי ישע.

בתולדות השואה של יהדות גרמניה נחשב יום החרם למכה הראשונה, הזדונית, מצד שלטונות גרמניה הנאצית. הנזק הכלכלי לעסקים היהודיים אמנם היה שולי ומזערי, אבל מבחינה רוחנית ונפשית זו הייתה מכה קשה

מצב זה יימשך עד לצאת הטרנספורט האחרון של היהודים מברלין, בתאריך 10 ביוני 1943.משלוח זה מסמן את הקץ לקיומה של יהדות גרמניה בת אלף השנים. עם עזוב המשלוח לאושוויץ, אכן נעשתה גרמניה "חופשית מיהודים, Judenfrei".

פרופ' גדעון גרייף הוא היסטוריון העוסק בחקר השואה ומומחה לתולדות מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ותולדות יהודי גרמניה 1933 -1943. חבר ארגון יוצאי מרכז אירופה. פרסם ספרים ומחקרים רבים בתחום השואה, בהם הספר "בכינו ללא דמעות" - עדויות אנשי הזונדרקומנדו היהודים מאושוויץ. הפיק וערך עשרות תכניות רדיו תיעודיות על תקופת השואה ושימש יועץ היסטורי לסרטים תיעודיים רבים, בהם הסרט זוכה האוסקר: ״בנו של שאול״. יצר והפיק עם איתי לב את הסרט התיעודי ״בכינו בלי דמעות״.