סדרת הטלוויזיה החשובה ביותר שמשודרת עכשיו בישראל היא הסדרה התיעודית "איפה היית בהתנתקות" של איציק לרנר ואיתי לנדסברג נבו ב"כאן 11". שני הפרקים הראשונים – "ההחלטה" ו"הביצוע" – זמינים ומומלצים לצפייה בכל הפלטפורמות המוכרות.

הפרק השלישי, על ההשלכות של אירועי קיץ 2005, ישודר השבוע. אבל למעשה, הוא משודר בשנתיים האחרונות כל הזמן, מסביב לשעון, בכל מהדורות החדשות.

כמעט כל מה שקרה ושקורה לנו בשנתיים האלה – ההחלטות שמתקבלות, האופן שבו ישראלים מבינים את המציאות, מתייחסים זה לזה, מדברים זה עם זה – הכול קשור קשר ישיר להתנתקות. ולא בגלל הקלישאה "אם לא היינו בורחים כמו שפנים בהתנתקות, שבעה באוקטובר לא היה קורה".

במבט שטחי, "איפה היית בהתנתקות" היא סדרת דוקו רצינית ומושקעת על אירוע היסטורי דרמטי, שהתרחש בדיוק לפני 20 שנה. למעשה, זה צילום MRI של הנפש הישראלית, שעוצבה אז מחדש.

במבט שטחי, "איפה היית בהתנתקות" היא סדרת דוקו רצינית ומושקעת על אירוע היסטורי דרמטי, שהתרחש בדיוק לפני 20 שנה. למעשה, זה צילום MRI של הנפש הישראלית, שעוצבה אז מחדש

במבט שטחי, זו סדרה על הרס של בתים, של חממות, של בתי כנסת, של משפחות, של יישובים, של חבל ארץ, של אמון. למעשה, זה תיעוד של הימים שבהם נטמנו באדמה זרעי הפורענות, שהצמיחו את העץ שפירותיו מרעילים אותנו מאז ועד היום.

"איפה היית בהתנתקות", כרזת הסדרה של איציק לרנר ואיתי לנדסברג נבו (צילום: כאן 11)

אז איפה הייתי בהתנתקות?

הסדרה כאילו מפנה את השאלה הזו לכל אחד מאיתנו. אני הייתי אז בתל אביב. ערכתי את "טיים אאוט תל אביב", ספון בנקודת המרכז המדומיינת של בועה חילונית ועירונית הדוניסטית, שהייתה כנראה המקום הכי מנותק מההתנתקות.

למיטב זכרוני, אף אחד סביבי לא התנגד להתנתקות. גם היום – כמעט שנתיים אחרי שבעה באוקטובר – אני עדיין משוכנע שישראל לא הייתה יכולה יותר להישאר ברצועת עזה, עם 8,000 מתיישבים בלב שני מיליון פלסטינים. הבעיה לא הייתה במהות – אלא בדרך. ובכל מה שקרה בהמשך.

גם היום – כמעט שנתיים אחרי 7 באוקטובר – אני עדיין משוכנע שישראל לא הייתה יכולה יותר להישאר ברצועת עזה, עם 8,000 מתיישבים בלב שני מיליון פלסטינים. הבעיה לא הייתה במהות – אלא בדרך

בניגוד לעלילה שהתקבעה מאז כנרטיב לאומי, לא היינו אדישים בתל אביב לסבלם של המפונים ובטח שלא שמחנו לאידם. זה לא מקרי שהתיעוד הנוקב ביותר של כאב הפינוי היה בסרט הדוקו "תפילת הנערות" של איש התקשורת השמאלני-ליברלי רינו צרור.

האם האמנו אז שרצועת עזה תהפוך בעקבות ההתנתקות לסינגפור של המזרח התיכון? כבר שנים מטיחים בנו את זה בלעג ומאשימים אותנו שהיינו חברים ב"כת השלום". לא מן הנמנע שהיו בינינו כמה תמימים שקיוו שאוטופיה כזו אפשרית. רובנו היינו ריאליים יותר.

ממרחק השנים אני זוכר בעיקר דאגה מהחד-צדדיות של האקט. בטריטוריה הליברלית-שמאלנית ההולכת ומתכווצת שלנו, האמנו תמיד שרק הידברות כנה ושוויונית בין העמים היא המפתח לפיוס.

סצנה מתוך הסרט "תפילת הנערות" של רינו צרור

באוסלו החלה הידברות, אבל היא הייתה רחוקה מכנות ושוויון. גם באוסלו, ישראל לא ויתרה על עמדת העליונות המתנשאת שלה, וציפתה מהפלסטינים להיות אסירי תודה שאנחנו בכלל מוכנים להתחשב בהם.

באוסלו החלה הידברות, אבל היא הייתה רחוקה מכנות ושוויון. גם באוסלו, ישראל לא ויתרה על עמדת העליונות המתנשאת שלה, וציפתה מהפלסטינים להיות אסירי תודה שאנחנו בכלל מוכנים להתחשב בהם

ההתנתקות כבר הייתה אירוע ישראלי פנימי. התעלמנו מהפלסטינים כשכבשנו וגירשנו אותם, והמשכנו להתעלם מהם גם כשהחלטנו להתנתק מהם.

כל זה לא פוטר את הפלסטינים מאחריות לבחירות האומללות, האלימות והרעות שלהם. אבל אנחנו נתמקד כאן בצד שלנו.

טענה נוספת שרווחת מאז היא שאריאל שרון בחר בהתנתקות כדי להתחנף למערכת המשפט ולתקשורת השמאלנית בתקווה לחמוק מחקירות פליליות. היא נוסחה בצורה החדה והחריפה ביותר דווקא על ידי איש שמאל מובהק – יוסי שריד – שאחראי לסיסמה השנונה "עומק העקירה כעומק החקירה".

ההתנתקות פערה תהום בלב החברה הישראלית. מצד ימין של התהום נעמדו ישראלים רבים, שמסרבים מאז לקרוא לאירוע "התנתקות" ומתעקשים שזה היה בכלל "גירוש". בצד שמאל מתייצבים ישראלים מעטים שניסו, ללא הצלחה ניכרת, לשכנע ש"ההתנתקות" היא אגדה, כי ישראל מעולם לא התנתקה באמת מעזה.

חיילים מתעמתים עם מתנחלים מכפר דרום בזמן ההתנתקות (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

גם אחרי שמתיישבי גוש קטיף אולצו לעזוב את ביתם – רצועת עזה נותרה תלויה לחלוטין בפוליטיקה הישראלית, בשרירות הלב של הביורוקרטיה הישראלית, בתעשייה ובחקלאות של ישראל, אפילו בשקל הישראלי.

גם אחרי שמתיישבי גוש קטיף אולצו לעזוב את ביתם – רצועת עזה נותרה תלויה לחלוטין בפוליטיקה הישראלית, בשרירות הלב של הביורוקרטיה הישראלית, בתעשייה ובחקלאות של ישראל, אפילו בשקל הישראלי

בעשרים השנים שחלפו מאז, בתקופות השקטות יחסית, בין סבב לסבב, הרוב המוחלט של הישראלים לא רצה לשמוע על עזה. התנתקנו מהם, שיסתדרו לבד בגיהינום שלהם.

בשנתיים מאז הטבח של שבעה באוקטובר, הרוב המוחלט של הישראלים לא רוצה יותר לשמוע על עזה. אחרי מה שהם עשו לנו – שיחיו בגיהינום שהם הביאו על ראשם.

קוראים לזה הדחקה. כל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה יודע שככל שההדחקה קיצונית יותר, היא גובה מחיר גבוה יותר. וההדחקה של עזה היא לא פחות מהדחקה מהגיהינום.

אגדת עם נוספת שמפומפמת בשיטתיות על ידי הדוברים הבולטים של הימין בישראל, היא שהתקשורת בזמנו התעלמה מהמחאה נגד ההתנתקות, כי היא הזדהתה עם האירוע ולא עם מתנגדיו, וכשהיא כבר סיקרה את המחאה ההיא, היא בחרה להגזים ולהציג אותה כמחאה אלימה שחותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי.

מתנגדי תוכנית ההתנתקות מפגינים נגד יישומה, בכיכר רבין בתל אביב, 2005 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

אבל על פי מחקר של עמותת "קשב" מ-2006, בשבועות הקריטיים של אוגוסט 2005 פורסמו בישראל לא פחות מאלף כתבות וידיעות – בכל כלי התקשורת המרכזיים – שהוקדשו למחאה נגד ההתנתקות. כמו תמיד, התקשורת רדפה אחרי הסיפורים הקיצוניים והדרמטיים ביותר, אלה שמצמידים את הצופים למרקע ומבטיחים טראפיק לאתרים.

וכמו תמיד התקשורת פגשה שם את מיודענו איתמר בן גביר, שגם אז שמח לספק את הסחורה הזאת. "יש תשוקה גדולה בשוק לסיפורים", הוא התגאה ב-2005 בריאיון לאייל אברהמי ב"עין השביעית", "עיתונאים דורשים את זה ובמצב שבו כל ילד שדוחף שוטר הופך להיות כותרת ראשית, ברור למה. וכשיש דרישה אז מייצרים".

"יש תשוקה גדולה בשוק לסיפורים", בן גביר התגאה בריאיון ל"עין השביעית" ב-2005, "עיתונאים דורשים את זה ובמצב שבו כל ילד שדוחף שוטר הופך להיות כותרת ראשית, ברור למה. וכשיש דרישה אז מייצרים"

ההתנתקות נצרבה בימין כבגידה טראומטית, שעיצבה מאז דור חדש ומיליטנטי של חסידי ארץ ישראל השלמה. מבחינתם, כל מוסדות המרכזיים של המדינה הדמוקרטית – מערכת המשפט, התקשורת, צה"ל והמשטרה – שיתפו פעולה עם מערכת פוליטית מושחתת, שהפקירה אותם ואת ארץ ישראל.

התשובה שלהם הייתה להתחזק באמונתם ולוודא שמכאן והלאה, צה"ל והמשטרה יסורו אך ורק למרותם.

תחנה ראשונה הכרחית הייתה לפרק את מערכת המשפט (זה לא מקרי שקריאת הקרב בהפגנות התמיכה בהפיכה המשטרית הייתה "איפה הייתם בגוש קטיף?"), לרתום בלי למצמץ את השחיתות הפוליטית לטובתם, ולהכניס מספיק אנשים לתפקידים בולטים בתקשורת, בצה"ל ובמשטרה, כדי שאירוע דומה לעולם לא יוכל להתרחש.

ילדי גוש קטיף עונדים טלאי כתום במהלך ההתנתקות (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

הפרק השני של "איפה היית בהתנתקות" מתאר, בין היתר, את המאמצים העצומים בצה"ל של 2005 להידבר עם ראשי המתנחלים, להתחשב בצרכיהם, ולוודא שהחיילים והשוטרים שגויסו לאירוע, יזכרו תמיד שהמתנחלים המפונים מבתיהם הם אחים ולא אויבים.

החיילים והשוטרים שסרים כעת למרותם של המתנחלים כבר לא יתחשבו באף אחד. בטח לא בשמאלנים מאנייקים. וערוץ הטלוויזיה שמשרת את המתנחלים לא יפיק סרט תעודה בכייני על הדילמות והקשיים הרגשיים של הליברלים או הלהט"בים.

אם ראש ממשלה מושחת היה זה שהעז לפנות אותם מבתיהם, הם יוודאו שיעמוד לצידם ראש ממשלה מושחת אפילו יותר, שישרת אותם.

ההתנתקות הושלמה. בתוך ישראל.