בפרוץ היום ה־12 למלחמת "שאגת הארי" הדהדה באולפנים הכותרת על גל השיגורים הגדול ביותר מאז יומה הראשון של המלחמה. בכך השלימה המלחמה מעגל: לא מעגל של הישגים או חיסול המשטר בהכרח, אבל כן מעגל של גזלייטינג (גִּזְלוּת דעת בעברית) חמקמק.

כמעט מהיום הראשון מבשרים לנו על "ירידה משמעותית" ביכולות השיגור של האיראנים – שליש מהמשגרים, חצי, 60%. הדברים הללו משודרים בידענות מופלגת: בידי פרשנים ביטחוניים וצבאיים, ראשי אמ"ן מלפני חצי דור ודוברי צה"ל בפוטנציה באולפן.

לצד הכותרת המדאיגה בלטו במהדורות כותרות מקבילות, מערערות לא פחות. האחת דיברה על חרדה אדירה בצפון מפני גל התקפות צפוי של חזבאללה. היא לא הגיעה מגורם מדיני או ביטחוני וכמובן לא משר הביטחון או ראש הממשלה – כיוון שאלה לא מתדרכים אף אחד בשמם בשום דבר, ולא עונים על שאלות לציבור (שכנראה משעמם אותם).

מעולם לא הייתה מלחמה בעידן שבו יש כל כך הרבה תקשורת וכל כך מעט מידע אמין. במובן זה לא מדובר רק בניסוי כלים ענק של כלי הנשק המתקדמים ביותר, אלא גם בצנטריפוגת הסחרירים הבוטה והמוזרה ביותר אי פעם

מקורה בראשי הרשויות בצפון, ששמעו זאת ממקורותיהם במערכת הביטחון והתלבטו מול ציבור מותש האם להתפנות שוב, רגע אחרי שחזרו.

לצד הביצה הלבנונית בלט משחק הטריוויה המשעשע הקבוע: לאיזה דונלד טראמפ להאמין. באותו היום, במה שנדמה כמרחק של דקות ספורות, הצהיר טראמפ בפני כתבים כי באיראן נותרו שפע של מטרות לתקוף כמעט לנצח, ובמקביל הבהיר ל"בסטי" שלו ברק רביד, בשיחת הטלפון היומית, שבאיראן "לא נותרו כמעט מטרות לתקוף" והמלחמה תיגמר "בקרוב".

ברק רביד מדווח על שיחה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב"חדשות 12", 11 במרץ 2026 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)

מדעי הגזלייטינג של המלחמה אינם מסתיימים בתעתוע של טראמפ. מעולם לא הייתה מלחמה בעידן שבו יש כל כך הרבה תקשורת וכל כך מעט מידע אמין. במובן זה לא מדובר רק בניסוי כלים ענק של כלי הנשק המתקדמים ביותר, אלא גם בצנטריפוגת הסחרירים הבוטה והמוזרה ביותר אי פעם על גבם של בני אדם.

הינה כמה קורסים למתחילים ולמתקדמים בדרך אל התואר:

השעון הנוזל

ממד הזמן במלחמה הזאת הוא הדבר הפריך והמופרך מכולם. החל מהשבת של מכת הפתיחה הוא שינה צורה כמו ברבאבא. בהתחלה, במקביל להצלחה המזהירה, דובר על מבצע של "ימים". אחר כך הטעימו הפרשנים, בכובד ראש, שזה "ייקח זמן". האמיצים שבהם העריכו שמדובר בשבועיים. כשאחד הפרשנים העריך זאת ("בזהירות") נרשמה הפתעה באולפן: חשבנו שזה ייקח פחות.

לאט לאט זחלה הכרה חדשה: יש שלושה שלבים. הראשון נמשך כשבוע של כתישה; השני, שבועיים של "מערכה עצימה", שלאחריה שבועות ארוכים של מלחמת התשה, שאין לדעת מתי תסתיים. אלא כמובן אם טראמפ יכריז "סטופ, כדור הארץ" ויחזל"ש את העסק עד לפעם הבאה.

בהתחלה דובר על מבצע של "ימים". אחר כך הטעימו הפרשנים, בכובד ראש, שזה "ייקח זמן". האמיצים שבהם העריכו שמדובר בשבועיים. כשאחד הפרשנים העריך זאת נרשמה הפתעה באולפן: חשבנו שזה ייקח פחות

תפסיקו להתבכיין

יש משהו אירוני להדהים בפרופסור לפסיכיאטריה שעשה קריירה מזהירה מחלטורות בטלוויזיה והגיע לרמות כה בוטות של חשיבות עצמית ואהבה לדמותו על המסך – עד שהוא מופיע בתוכנית אקטואליה ותובע מצופיו, בחוסר רגישות אפי, להפסיק להתבכיין ולהבין ש"אין מלחמות כאלה".

היות שטען שדבריו "הוצאו מהקשרם" (איך אפשר להוציא מהקשר שיח פתוח בשידור חי, ללא הפרעה?) הינה הציטוט:

"חבורת פרימדונות מפונקות, יושבים אנשים ההתרעה קצת ארוכה לי, ההתרעה קצת קצרה לי, גבירותיי ורבותיי עם ישראל… אין מלחמות כאלה, אין צבאות כאלה… מלחמה דה לוקס".

זה מדהים בעיקר כי מי אם לא איש בריאות הנפש אמור להבין שבטראומות, פוסט־טראומות, חרדות ותגובות רגשיות – היגיון קר אינו בהכרח המנגנון להישען עליו, וחוסר אמפתיה גס וכוללני מביא רק ליותר קיפאון וחרדה.

אבל יותר מאשר תמוה הגזלייטינג בשידור חי שעושה פסיכואנליטיקאי למטופלי האינסטנט שלו, תמוהה התגובה המתחסדת והנרתעת של שני המגישים. נוזפים בהם שהם פרימדונות כי העזו לכפור באוטומטיות של המלחמה – והם מייד נסוגים. שלא יתפסו אותם חלילה מדברים בשם החלשים.

וזה מוביל לתופעת הגזלייטינג הרחבה יותר: הנטייה להתבונן במצב הנוכחי כמבודד מההקשר הרחב שלו. כן, אם המלחמה הנוכחית הייתה מופיעה אחרי כמה שנים של שקט יחסי, אפשר היה לדרוש מהציבור סוג של עמידה איתנה וסבלנות גם לנוכח אי הוודאות.

משום מה יש נטייה לשכוח שאחרי שנתיים וחצי של לוחמה בלתי פוסקת יש פה עם מרוסק, שמתמודד עם שק של חרדות באמצעות תרופות פסיכיאטריות, אלכוהול או אסקפיזם לא בריא, שנרמל חיים של פחד

לא מפתיע שבגזלייטינג של החרדות והקשיים לוקחת חלק גם האקדמיה (למשל פרופסור יובל אלבשן במאמרו ב"ידיעות אחרונות"), שהרי גם חלקים ממנה עברו את אותו התהליך שעברה העיתונות: ריסוק המחשבה העצמית, חיבור שקרי בין פטריוטיות לאהבת המנהיג וחשש מצמית מ"קיטורים חמוצים" גם כשהמצב על הפנים.

אבל משום מה יש נטייה לשכוח שאחרי שנתיים וחצי של לוחמה בלתי פוסקת יש פה עם מרוסק, שמתמודד עם שק של חרדות באמצעות תרופות פסיכיאטריות, אלכוהול או אסקפיזם לא בריא, ושנרמל – באופן לא נורמלי – חיים של פחד וכסיסת ציפורניים. וחלקים רבים ממנו אף סובלים מחוסר מיגון מחפיר.

אישה וילדה בכניסה למקלט ציבורי בצפון ישראל בהמתנה לקראת אזעקה, 4 במרץ 2026 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

מדהים לדבר על הצפון בלי לזכור ולהזכיר שוב ושוב – כמו קאטו הזקן משתולה או מטולה – שמדובר בחבל ארץ שהממשלה הזאת ויתרה על קיומו דה פקטו כבר לפני שנים, שהפקירה והזניחה ושאת תושביו החזירה רק לאחרונה, בחופזה ובאופן צולע – רק בשביל סיבוב נוסף עכשיו מול חזבאללה. לוקסוס שמוקסוס, קחו ציפרלקס ותפסיקו להתלונן.

תגידו תודה למנהיג

בעיתונות הימין התעסקו כמעט מהיום הראשון בקרדיט שנגנב, כביכול ברשעות ערלת־לב ורלביסטית, מבנימין נתניהו. קלמן ליבסקינד ועמיחי אתאלי למשל – שניים מעיתונאי הימין שאינם ביביסטים והביעו בעבר התנגדות בוטה למעשיו ולשלטונו הקלוקל – מיהרו להכריז עליו כמנהיג הדור שאין בלתו, הלחמה נדירה בין נפוליאון לצ'רצ'יל, שהציל את המזרח התיכון והצעיד אותו לעידן אחר.

גם חלקים לא מבוטלים מעיתונאי המיינסטרים דאגו להדגיש כמה "קרדיט" מגיע לראש הממשלה על המבצע הנועז והמוצלח. כי הכי חשוב לאזן: לצד ביקורת על טבח 7 באוקטובר, שוחד למשתמטים, שחיתות גואה וליבוי השיסוי בחברה – חשוב לדבר גם על "הדברים הטובים שעשה".

חלקים לא מבוטלים מעיתונאי המיינסטרים דאגו להדגיש כמה "קרדיט" מגיע לרה"מ על המבצע. כי הכי חשוב לאזן: לצד ביקורת על טבח 7 באוקטובר, שוחד למשתמטים ושחיתות גואה – חשוב לדבר גם על "הדברים הטובים"

כן, למנהיג מגיע קרדיט על הצלחות ועל כישלונות, על הישגים ועל מחדלים. אבל בעוד שמנהיגים אחרים קיבלו הכרה בהישגיהם במבחן הזמן ההיסטורי – גולדה מאיר חיכתה 50 שנה עד שמחלו לה על מחדל יום הכיפורים והכירו באופן האמיץ שבו ניהלה את המלחמה לאחר המחדל הראשון; מנחם בגין זכה לעדנה על הפצצת הכור באוסיראק במלחמת המפרץ; אהוד אולמרט הוכה על מלחמת לבנון השנייה, אבל אחרי שנים התברר כי השיגה לפחות חלק ממטרותיה.

אולם אצל נתניהו (וחסידיו בעיתונות) זה חייב לקרות מייד: לפני שיש תוצאות, לפני שהמערכה מסתיימת. מייד נוזפים בנו שלא אמרנו לו "תודה".

בנימין נתניהו בזירת נפילת הטיל האיראני בבאר שבע, 6 במרץ 2026 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

אזור הדמדומים שבין הפייק למציאות

בניגוד ליוענה גונן המצוינת, אני סבור שהפייקים ששידר ניר דבורי אינם בהכרח ביטוי ל"פטריוטיות ראוותנית", אלא למצוקת חומר – אחת הרעות החולות של עיתונות הפאסט־פוד מאז ומעולם.

יותר מאשר חמור השימוש בצילומים ממשחק מחשב בשידור (טעות שיכולה לקרות בלחץ זמן), מביך המלל שמלווה אותם: קשקשת מופרכת על ה"מסה האמריקאית" שמתחילה היום ותתגבר בימים הקרובים – כוח, עוצמה ועוד.

הצורך למלא שידור ארוך בעוד ועוד אייטמים מביא לרידוד, לעצלנות מחשבתית ולאוטומטיות. אוטומטיות מביאה לפייק. כל עיתונאי יודע שכאשר אתה לוקח את הזמן לחשוב על מה שאתה כותב או משדר – יש סיכוי גדול יותר שתאתר טעויות מבישות ותתקן אותן מראש.

הסכנה היא כמובן ש"חדשות 12" יהפכו ל"ערוץ 14" – שהמשיך לשדר, כאילו בכוונה (באפקט של אצבע בעין), את הסרטון הירקרק גם כאשר פורסם בכל מקום שמדובר בפייק

הסכנה היא כמובן ש"חדשות 12" יהפכו ל"ערוץ 14" – שהמשיך לשדר, כאילו בכוונה (באפקט של אצבע בעין), את הסרטון הירקרק ממשחק המחשב גם כאשר פורסם בכל מקום שמדובר בפייק. במובן זה "ערוץ 14" הוא תמונת "מראת פייק" אמינה (למרבה האירוניה) לרידוד המסוכן של עידן הגודש.

שידורי אומלטה להמונים

כאשר המציאות כל כך כאוטית ולא ברורה, כשאף אחד לא יודע לומר שום דבר בעל ערך, כשהמלחמה נטולת מטרות נהירות וכשהלילות הטרוטים מתערבבים בתוך הימים – הפתרון הוא לעיתים פשוט "מצברוח טוב".

ניר דבורי על "השמועות" בנושא גל השיגורים הגדול מאיראן וחזבאללה, 11 במרץ 2026 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)

לכן עמית סגל תמיד נראה כאילו הוא רוכב מאושר על פצצה כמו ב"דוקטור סטריינג'לאב", והאולפן מתפוצץ מאייטמים ריקים וחסרי משמעות: ראיונות עם ידוענים ורוחניקים (זוכרים את רפיק קמחי מהניינטיז?) ושרשרת אינסופית של "טיפים" סתמיים – לתפוס תנומה תוך כדי עבודה, להזמין באילת עם אפשרות ביטול (כתבת התיירות של "13" אמרה ש"בעלי המלונות יהרגו אותי שאמרתי את זה עכשיו, אבל בכל זאת אתן את הטיפ!"), לצאת לשמש אבל להישאר קרוב וכו'.

ויש גם משחקים ומבצעים בשפע. למשל "איפה מוג'תבא?" בסגנון "הציור השבועי לילד" מפעם. המנהיג האיראני לא נראה בציבור כמה ימים: אולי נפצע ברגל, אולי חטף פרונקל, אולי הוא משחק במחבואים.

קרן מרציאנו שואלת את בני סבטי, מומחה לענייני איראן. לסבטי אין מושג ירוק: לא הערכות, לא מידע, אפילו לא השערות. אבל הוא לא יגיד "אנחנו לא יודעים", כי אלה לא כללי המשחק. אז הוא פוצח בנאום מופרך על הקשר בין היעלמותו של מוג'תבא חמינאי לבין התמוטטות קרובה של המשטר. מייד אחריו סימה שיין, אקס־מוסד, מבהירה שהמשטר חי וקיים. העיקר שהיה איזון.

העיתוי, העוצמה, ההמשך והתוצאות בסוף תלויים קודם כול בשני אישים מוכשרים מאוד בתעמולה, שאימצו באופן מתוחכם את עקרון ההצפה הכאוטית של סטיב באנון

נכון שנחמן שי ייסד את ה"שתו מים" במלחמת המפרץ כקונטרה מנחמת לוואקום במידע אמין. אלא ש"שתו מים" הייתה המלצה נאיבית למי שמרגיש שהוא מאבד שליטה מול מציאות כאוטית שנכפתה עלינו. כאן אין כפייה – יש החלטה שלטונית לצאת למלחמה.

העיתוי, העוצמה, ההמשך והתוצאות בסוף תלויים קודם כול בשני אישים מוכשרים מאוד בתעמולה, שאימצו באופן מתוחכם את עקרון ההצפה הכאוטית של סטיב באנון.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה ישראל בנימין נתניהו נכנסים לאחוזה של הנשיא במאר־א־לאגו, פאלם ביץ', פלורידה, 29 בדצמבר 2025 (צילום: Jim WATSON / AFP)

האחד, טראמפ, מדבר ומברבר ללא הפסקה כדי שנרגיש שאנחנו חלק מתוכנית ריאליטי מוזרה; השני, נתניהו, מנהל תעמולת רעל מתוחכמת מאחורי הקלעים בלי לומר מילה אחת כנה לציבור שלו, ובלי תדרוכים או מענה לשאלות.

זהו מה שנקרא בעולם הפסיכולוגיה "שיגעון בשניים" (Folie à deux) מושלם: שני מנהיגים הכריזו על מלחמה שיש לה הצדקות היסטוריות, מוסריות וביטחוניות מוחלטות – פגיעה במשטר טרור אכזר וערל לב לאזרחיו ולשלום העולמי.

טראמפ, מדבר ומברבר ללא הפסקה כדי שנרגיש שאנחנו חלק מתוכנית ריאליטי מוזרה; נתניהו מנהל תעמולת רעל מתוחכמת מאחורי הקלעים בלי לומר מילה אחת כנה לציבור שלו, ובלי תדרוכים או מענה לשאלות

אלא שאת המטרות הלא־ריאליות של המבצע הם עמעמו בסיסמאות מופרכות, שאותן מכרו לציבור ולתקשורת באמצעות מטחים של זיקוקי די־נור מתעתעים. מדהים עד כמה זה הצליח להם.