בכל שנה, בשבוע שלפני חג הפסחא (השבוע הקדוש, או בפי המקומיים Semana Santa), משתוללת בספרד בכלל, ובאנדלוסיה שבדרום בפרט, קדחת של קתוליוּת. בערים הגדולות כמו סביליה ומלאגה מתנהלות תהלוכות רחוב ענקיות, שבהן אלפי משתתפים צועדים בבגדים טקסיים ונושאים במות ענק על כתפיהם, בעוד שלצידי הדרך מצטופפים מיליוני צופים.

בקתדרלות – שחלקן היו בעבר מסגדים מוסלמיים – מתנהלים טקסים המוניים, ובהם משתתפים עטויי מצנפות ארוכות וגלימות בצבעים קודרים שרים מזמורים. זה מוזר, נפלא, נורא, ומאוד ספרדי. זו הוכחה חיה לכך שרוח האינקוויזיציה, במובן מסוים, עדיין שרירה וקיימת; שהדת עדיין פועמת, ושטקסים בני מאות שנים נותרו רלוונטיים לתושבים.

בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר.

בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר

"אחת התערוכות הטובות ביותר שראיתי אי פעם", כתב מבקר האומנות ולדמר יאנושצ'אק ב"סנדיי טיימס". עמיתיו העניקו גם הם חמישה כוכבים וביקורות חריגות בטיבן לתערוכה של אומן שאם מוכר, אבל אינו נחשב בהכרח לכוכב-על שובר קופות.

"התגלות פטרוס הקדוש לפטרוס נולאסקו", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1629 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

סורבראן נמנה עם האומנים הבולטים של תור הזהב הספרדי של המאה ה-17, יחד עם דייגו ולאסקס ואחרים. הוא פעל בעיקר בסביליה, שהייתה אז אחת הערים החשובות בעולם בזכות המונופול שלה על המסחר עם הקולוניות הספרדיות ברחבי היבשת האמריקאית מאז 1503.

זו הייתה עיר עשירה מאוד שפעמה בה להט דתי. פעלו בה מסדרים קתוליים שכל אחד מהם רצה לפאר את שמו, מה שהוביל לתור זהב של אומנות דתית. בעקבות עליית הפרוטסטנטיות בצפון אירופה, החליטה הכנסייה הקתולית להשתמש באומנות ככלי להילחם באיום ולחזק את האמונה בקרב הקהילות הקתוליות. עידן הקונטרה-רפורמציה (הרפורמציה הנגדית) היה זמן נהדר להיות בו אומן דתי.

כשהקדושים הופכים לדוגמנים

סורבראן נולד בחבל אקסטרמדורה שבמערב ספרד ב-1598. הוא נשלח כנער להתמחות אצל אומן בסביליה, והשתקע בעיר בשנות העשרים של המאה ה-17. במהרה הוא הפך לאומן מרכזי ובולט, קיבל הזמנות ענק מהמסדרים השונים ועשה לעצמו שם. כל כנסייה וכל כת רצו "סורבראן" משלהם.

ישו על הצלב מוצג על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים

הוא קיבל את התווית של אומן דתי – תווית שאומנם מדויקת עובדתית, אך צרה מלהכיל את האיכות והייחודיות שלו. החדר הראשון בתערוכה בלונדון, למשל, מציג את ישו על הצלב על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים.

"סראפיון הקדוש", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © Wadsworth Atheneum Museum of Art, Hartford, Connecticut)

הציור הזה הוצב במקור בפינה חשוכה של כנסייה מרכזית, ומאמינים רבים שחלפו על פניו חשבו לא פעם שמדובר בפסל. לעבודות הטובות ביותר של סורבראן יש בדיוק את הדבר הזה: נפח, דרמה ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

דוגמה מובהקת לכך היא הציור של סראפיון הקדוש – קדוש מעונה נוצרי. הסיפור הספציפי אינו כה חשוב; זהו תמיד סוג כזה או אחר של עינוי ומוות על קידוש השם הקתולי (הפעם בצפון אפריקה). גם כאן הרקע שחור, אבל בניגוד לצייר האיטלקי קראווג'ו – שממנו סורבראן הושפע רבות – אין כאן תיאור גרפי של הזוועות. היצירה מציגה גלימה לבנה, ידיים כפותות והבעת פנים שלווה.

כל הציירים הגדולים אהבו לצייר גלימות ובדים, שכן זו הזדמנות פז להפגין את יכולתם בתיאור אור וצל. אך אצל סורבראן, הבד הוא לב היצירה. אף אחד לא מצייר ומעניק חשיבות כה עמוקה לבגדים ולטקסטורות כמוהו. הקפלים והגוונים של הגלימה הם שמובילים את המבט כלפי מעלה, אל עבר הדרמה ואל המשמעות הדתית.

אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש

אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש. הן עוטות מבחר בגדים ובדים צבעוניים שמתוארים לפרטי פרטים ובדיוק מרשים, תוך התעלמות מוחלטת מכל הקשר או אספקט היסטורי.

"קסילדה הקדושה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Museo Nacional Thyssen-Bornemisza)

אפולוניה הקדושה, למשל, ממלאת את החדר בתלבושת זוהרת בצבעי ורוד וצהוב. הרמז היחיד לסבלה הנורא הוא צבת שהיא אוחזת בידה, יחד עם אחת משיניה שנעקרו על ידי מעניה.

סורבראן היה אומן דתי, אבל הלב שלו היה באופנה. את 12 בניו של יעקב, למשל, הוא מציג בתלבושות מפוארות ומופרכות למדי – כי למה לא, בעצם.

לעומת זאת, את הנזיר הקדוש פרנציסקוס מאסיזי הוא מציג באופן מקובל יותר: בגלימה חומה גסה עם חגורת חבל פשוטה. אבל הביצוע כה מרהיב עד שכמעט ניתן להרגיש את החספוס ועובי הבד. התחושה מגרדת ומטרידה, אך בו-זמנית מעבירה באופן מושלם את מסר הצניעות הפרנציסקני.

הלימונים המשכנעים בהיסטוריה

ההצלחה הכבירה הביאה עימה גם אי-אחידות מסוימת ברמה. חלק מהעבודות נראות כאילו יצאו מפס הייצור של הסדנה של סורבראן בשיא תקופת הביקוש. ועם זאת, הוא נשאר תמיד מקורי, מוזר ומאוד ספרדי. אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי.

אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי

"ראש קולוסלי", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

דווקא אחרי הראש העצום והעבודות העמוסות שנועדו עבור השווקים הספרדיים ברחבי אמריקה, מגיע אפקט אחר לגמרי. שני החדרים האחרונים בתערוכה מגיעים אחרי הגודש העצום ומפתיעים בצניעותם. חדר אחד מוקדש לציורי טבע דומם של סורבראן ובנו חואן, והתוצאה פיוטית להפליא.

גם בציורים האלו מתחבאות משמעויות דתיות (ציור של שושנה וכוס מים, למשל, מתייחס למרים הבתולה משום שלשושנה אין קוצים), אבל היצירות הללו הן הרבה מעבר לעוד טקסט דתי מקודד. הציור המציג לימונים, תפוזים ושושנה הוא למעשה ספרד כולה, מוגשת בקערות מתכת.

ישנם הרבה ציורי טבע דומם בגלריה הלאומית, רובם נהדרים, אבל לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות. זוהי אנדלוסיה בצבעי שמן: פירות הדר, טירוף דתי, וחום שבוקע ישירות מהבד.

לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות

סורבראן התכוון אולי לצייר אלגוריה לשילוש הקדוש ולהתעברות הבתולה מרוח הקודש, אבל הביצוע המושלם משחרר את הציור מכבלי הדת. ההרמוניה, היחס בין האובייקטים השונים, הביצוע המפעים שבו רואים כל נקבובית בקליפת הפרי – כולם גדולים ומרשימים יותר מכל מעשייה על מרים מנצרת.

"טבע דומם עם לימונים, תפוזים וּורד", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © The Norton Simon Foundation)

החדר האחרון מתעד את דמדומי הקריירה של הצייר. באותן שנים סביליה החלה לרדת מגדולתה, וגם סורבראן עצמו איבד מעט מהחדות שאפיינה אותו. ציוריו הפכו רכים וממוסחרים יותר, אבל ממש שם, ביניהם, ניצבת העבודה המרשימה והמכאיבה מכולן: "שה האלוהים" (Agnus Dei).

זהו ציור של טלה שרגליו כפותות, הוא שכוב על הבמה ועיניו פקוחות בקושי. המשל הנוצרי ברור: שה האלוהים הוא ישו הנושא את חטאת העולם – אחד מהדימויים המוכרים ביותר של המשיח, כמו גם התייחסות לעקידת יצחק המנבאת את מותו של ישו על הצלב. עד כאן, הכול כצפוי.

אך מעבר לסמליות, זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. יש כאן את האיכות הטכנית המהממת, את היכולת לצייר את צמר הטלה הגס, את האור המוחזר מהקרניים ואת החבל הכורך את הטלפיים. ואז, מנגד, בולטים האף הוורוד, העיניים הפקוחות וההבעה הרכה.

זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים

הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים. במובן מסוים, זוהי גרסה מאוחרת ונוקבת יותר של סראפיון הקדוש: רק שבמקום אדם כפות, ישנו שה עקוד. הזוועה המלאה נמצאת בראשו של הצופה. כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.

"שה האלוהים", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 – 1640 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

נוכחות פיזית ורוחנית כאחד

זו גם התשובה לשאלה האם ציור דתי יכול לדבר לאנשים שאינם שותפים לדת הזו, או לדת בכלל. התשובה היא לא תמיד, אבל כשהאומן מביע משהו עמוק באמת, הציור הופך לחשוב ומשמעותי הרבה יותר מהמסגרת הדתית המכבידה. הוא הופך לגדול יותר מתיאור העינוי של קדוש מעונה או מחזרה אינסופית על עקרונות הדת.

סורבראן מצליח לעשות זאת גם כשהוא מתאר את הסצנה המוכרת מכולן. ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו. הנה הוא, עומד למרגלות הצלב ועושה את עבודתו. יד אחת מונחת על ליבו, והיד השנייה אוחזת במברשת בדרמטיות שקטה.

"הציור לוכד את מה שסורבראן ניסה להשיג באומנותו", מסבירה האוצרת ד"ר פרנצ'סקה וית'לום-קופר, "לעורר רגש ומסירות דתית באמצעות הציור".

ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו

ביציאה, בחנות המזכרות של התערוכה – שתציג עד סוף אוגוסט השנה – פנתה אליי אישה שניכר היה עליה כי התרגשה עמוקות וחיפשה לחלוק את החוויה עם מישהו. בעודנו עומדים ליד פוסטרים של הלימונים ושל "שה האלוהים", היא שטחה את תחושותיה בנשימה אחת:

"זה היה כל כך מעורר השראה. הבדים, ישו על הצלב עם הבגד הלבן הטהור… אני פשוט לא יכולה לתאר עד כמה זה נגע בי. ממש הרגשתי שהוא, המשיח, נמצא פה איתי בחדר. פיזית ורוחנית".

"הצליבה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1650 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)