יזמיות ויזמים הם זן נדיר של אנשים שמוכנים לעשות הרבה למען מציאת הפתרון לבעיה. המטרה של חברות רבות כיום היא לאתר אותם ואותן, אך לצד זאת לעודד יזמות פנים ארגונית שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ומגוונות. האתגר של המנהלים הוא לדעת לזהות אותה.

שם המשחק, בסייבר כמו בתחומים אחרים, הוא לזהות אפיקי רווח חדשים. אחרי שנים של ניסיון בתעשייה, אני יודע להגיד בוודאות שהדרך הכי טובה להגיע לשם היא טיפוח היזמות. אבל יזמות לא נמצאת רק אצל המנכ״ל, מייסד החברה, אלא בעיקר בכל אחד מהעובדים בחברה.

אם חושבים על זה, זה לא אמור להפתיע אותנו כל כך, משתי סיבות עיקריות. קודם כל, יש אנשים שנולדים עם אופי "יזמי". הטיפוסים היזמיים מנסים תמיד לפתור בעיות, מבחינתם זו התשוקה. ברגע שיזמיות או יזמים רואים בעיה, מבחינתם האתגר החל, וזה רק עניין של זמן עד שימצא הפתרון. יזמים לא ינוחו עד שימצאו את הפתרון (והם בדרך כלל מוצאים אותו).

יש אנשים שנולדים עם אופי "יזמי". הטיפוסים היזמיים מנסים תמיד לפתור בעיות, מבחינתם זו התשוקה. ברגע שיזמיות או יזמים רואים בעיה, מבחינתם האתגר החל, וזה רק עניין של זמן עד שימצא הפתרון

המקור השני לגילוי יזמים הוא האקו-סיסטם שבו אנו נמצאים ופועלים כיום. מדובר באקו-סיסטם שמדרבן ומתגמל יזמות. לא פעם אנחנו שומעים איך לאנשים "אין כוח" לעבודה סטנדרטית של nine to five. במחשבה ראשונה אנו עלולים בטעות לתייג אותם כבטלנים, אבל טוב נעשה אם ניתן לזה עוד מחשבה ונשכיל לראות שמדובר לעיתים באנשים, שהלך הרוח שלהם מבטא היטב את הצייטגייסט. אנחנו באמת חיים בעידן שבו התשוקה הגדולה היא פתרון בעיות, וכנראה לראשונה בהיסטוריה המערכת הכלכלית כולה מאפשרת ליזמים לייצר ככה רווח.

1. השלב הראשון הוא לייצר אווירה פנים ארגונית של יזמות וחדשנות. זה קורה ע״י נירמול של השמעת רעיונות ופרספקטיבות שונות. חשוב מאוד שהשיחות בתוך החברה לא יהיו אך ורק בנושא עבודה, אלא להגיע במהלכן גם למקומות שהם מעבר.
2. השלב השני – שהוא מאתגר יותר ברמה הארגונית, זהו השלב בו החברה צריכה לייצר מנגנון שלם שבו הרעיונות יכולים להופיע, להבשיל ולבסוף להפוך למוצרים לכל דבר. מדובר בתהליך שלם הכולל: זיהוי של הרעיונות המוצלחים, הוכחת היתכנות של הרעיון/המוצר, ואחריו גם הגדרת מוצר בר קיימא. זהו תהליך של חקירה, שבמהלכו מנקים מהרעיון המקורי את הקישוטים, ומגיעים אל הליבה, שבה יש את הערך האמיתי. המנגנון כולל שיתוף פעולה בין היזמים מצד אחד (העובדים שמקבלים סביבה בטוחה לפעול בה, משכורת לכל תקופת הפיתוח, מגרש משחקים להתנסות) והלקוחות מצד שני (שהופכים לקבוצת מיקוד ולשותפים בתהליך).
3. השלב השלישי הוא התגמול.
4. השלב הרביעי הוא התמדה והרחבה. המנגנון שתואר בסעיף השני משתלב בתוך אירועי הפנינג נוספים סביב יזמות – האקתונים, ספרינטים של עיצוב, קבוצות חשיבה וכו׳.

לא פעם אנחנו שומעים איך לאנשים "אין כוח" לעבודה סטנדרטית. במחשבה ראשונה עלולים בטעות לתייג אותם כבטלנים, אבל טוב נעשה אם נשכיל לראות שלעיתים מדובר באנשים שהלך רוחם מבטא את הצייטגייסט

בשורה התחתונה, שינוי הפרספקטיבה של המעסיק לגבי הפוטנציאל של העובד מאפשר את הופעתו של עובד-יזם. מרגע שמפסיקים לחשוב על העובד ביחס 1:1 של זמן עבודה פר תפוקה, הוא יכול להפוך ליזם, ולבסוף גם לשותף. נקודת המבט הזו מאפשרת לאופק הפוטנציאלי של העובד להפוך לאסטרונומי, ביחס לפוטנציאל שמודל התעסוקה הסטנדרטי מתכוונן אליו.

ואם יש דבר אחד שהכי חשוב שתזכרו מכאן, הוא שיזמות נמצאת בכל אחד מעובדי החברה. ותפקיד המנהל הוא לזהות, לעודד ולאפשר ליזמות לפרוץ קדימה.

סרגיי פנצ'וק הוא מנהל אקדמי. סמנכ״ל חדשנות ב-HUB Security, בעל ניסיון של יותר מ-15 שנים ב-AppSec, OffSec, InfraSec, GRC, DFIR, CloudSec ותחומים נוספים. בוגר ממר"ם ויועץ בכיר בתחום הסייבר לתאגידים גדולים ולסטארטאפים כאחד (צילום: בני לפיד)

"אף פעם לא מאוחר" (Good Luck to You Leo Grande) בבימויה של סופי הייד, הוא סרט סקס חיובי לחלוטין. הוא כמעט בלתי צפוי בדקויות שלו כמו שהוא חזק בהצגת החמלה, בדימוי הגוף, בהתייחסות לגיל ולרעיונות החברתיים המיושנים על עונג.

"אף פעם לא מאוחר" הוא סרט סקס חיובי לחלוטין. הוא כמעט בלתי צפוי בדקויות שלו כמו שהוא חזק בהצגת החמלה, בדימוי הגוף, בהתייחסות לגיל ולרעיונות החברתיים המיושנים על עונג

דיים אמה תומפסון, השחקנית הבריטית המעולה והוותיקה מגלמת בסרט את ננסי סטוקס, מורה אלמנה בת 60+, שבמהלך חייה קיימה יחסי מין עם גבר אחד בלבד – בעלה המנוח. אתו היא שכבה בתנוחה אחת בלבד, תנוחה מיסיונרית, כאשר היא פסיבית לחלוטין ובעלה אינו מתעניין, אינו שואל ואינו מתחשב במאווייה.

היא כמהה לקשר אנושי ולסקס טוב, כזה שלא ידעה כל חייה, והיא מחפשת מין מלהיב כפי שקראה עליו ברשתות החברתיות. שנתיים אחרי שהתאלמנה מבעלה השגרתי והמאכזב היא אוזרת אומץ ושוכרת את שירותיו של ליאו גרנדה, "עובד מין" צעיר, בתקווה שסוף סוף תחווה יחסי מין מספקים ותחווה אורגזמה ראשונה בחייה.

אבל זה סיפור המסגרת בלבד. הרי אם זה היה הסיפור המהותי, הוא היה מסתיים ברגע בו היא שוכרת "עובד מין" למשכב, כפי שגבר שוכר יצאנית. לעומת זאת, הסרט עוסק בכנות נדירה במין, בזקנה ובבדידות, נושאים שלרוב אינם מופיעים ברמה הקולנועית (עולה בדעתי הסרט המשובח "איש ואישה בלילה" – Our Souls at night), או שהם מופיעים בצורה שטחית וחסרת אחיזה במציאות.

טריילר על הסרט: כאן, וכאן.

ננסי סטוקס, מורה אלמנה בת 60+, קיימה במהלך חייה יחסי מין עם גבר אחד בלבד – בעלה המנוח. אתו שכבה בתנוחה אחת בלבד, מיסיונרית, כשהיא פסיבית לחלוטין ובעלה אינו מתעניין, שואל או מתחשב במאווייה

אציין שני נושאים חשובים שהסרט מעלה:

החיים אחרי גיל 50-60

הראשון הוא בבסיסו הסתכלות על החיים אחרי גיל 50-60. בלי בן או בת הזוג.

הסרט מתמקד במיניותה ובתשוקתה של אישה מבוגרת ועושה זאת בכנות וברגישות, שמגלה לנו את יופייה של אישה שלומדת לאהוב את עצמה. הוא מציג אישה בוגרת, שלמרות כל העכבות האישיות, החברתיות והמוסריות, רוצה לחוות לראשונה בחייה יחסי מין מספקים ואורגזמה. ויותר מזה, היא פועלת כדי להשיג זאת.

"אני רוצה לשחק במשהו אחר. אני רוצה לשחק בלהרגיש צעירה שוב", אומרת ננסי, "אני רוצה את ההרגשה הזו בחזרה. ההרגשה הזאת שיש הכל לפני". "את רוצה להיות שוב בת שש עשרה?, שואל ליאו, וננסי עונה: "לא, אני לא רוצה להיות שוב בת שש עשרה. להיות בת שש עשרה זה נורא. אני רוצה את ההרגשה של להיות בת שש עשרה שוב. את הכוח הזה. לא ידעתי שיש לי את זה. זה התבזבז עליי".

התסריט המעולה והאינטליגנטי של קייטי ברנד הוא דיון בוגר ומרתק, עם מידה מתאימה של הומור, על החיים אחרי גיל 60. הוא מציג גישה חיובית ביחס לגילנות, למיניות, וללגיטימיות של העונג גם אצל נשים בוגרות שהגוף שלהן אינו מושלם.

"תמיד התביישתי בעצמי", אומרת ננסי. "כלומר בגוף שלי. תמיד הייתי מודעת למה לא בסדר בזה. ירכיים עבות, בטן שמנה, ציצים יורדים עכשיו עד הפופיק שלי. הזרועות שלי מתנדנדות. ואם לא אמרוט את השערות כאן וכאן, הייתי יכולה להצטרף לקרקס אחרי חודש".

"תמיד התביישתי בעצמי", אומרת ננסי. "כלומר בגוף שלי. ירכיים עבות, בטן שמנה, ציצים יורדים עכשיו עד הפופיק שלי. זרועות מתנדנדות. ואם לא אמרוט שערות הייתי יכולה להצטרף לקרקס אחרי חודש"

הסרט אומר שנשים לא צריכות להעמיד פנים ולהתבייש בעצמן. שהן יכולות להיות אקטיביות בחיפוש אחרי אותו "משהו" שרק יצור אנושי אחר יכול לספק. שאפשר לחפש באופן יזום ואקטיבי חבר שאתו ניתן יהיה לדבר, לחלוק חוויות, לבלות ולחוות יחסי מין. חבר שאתו אפשר יהיה להיפגש ולהרגיש שוב כנערה השמחה לפגוש את אהובה.

כדאי להקשיב לדברי במאית הסרט סופי הייד: "באופן מדהים למדי כמעט לא ראינו על המסך נשים לא צעירות שמדברות על סקס. הגיע הזמן למשהו אחר ומרענן ולכן כל כך התלהבתי מהסיפור הזה. סקס זה כיף וזו תחושה טובה, אבל בסופו של דבר זו גם אחת הדרכים שבה אנחנו מתקשרים עם אחרים. אני חושבת שמהות הקיום שלנו היא לתקשר עם אחרים, ומכאן שסקס הוא חלק חשוב מהחיים שלנו ולא צריך להתבייש בזה".

וכפי שנאמר בשיר תהילה לעונג בתסריט, מפי ליאו: "את יודעת, דבר אחד שאני אוהב זה פשוט לצפות בפנים של מישהי כשהיא מרגישה עונג. כשהיא מרפה ומשחררת, כשהיא נכנעת, כשהגוף הולך אתה, והחום הזה, והתחושה הזו, הכל פשוט משתחרר, זה פשוט כל כך, כל כך נהדר".

כבוד והסכמה הדדית

העיסוק בכבוד ובהסכמה הדדית הוא הנושא השני בסרט. התסריט החד של ברנד מלא בשנינות, כאשר בכל רגע עולה דיון חכם על מין, ובעיקר על חשיבות ההסכמה – הן להנאה ההדדית והן לחשיבה מעבר לניסיון האישי של כל צד.

הייד: "סקס זה כיף ותחושה טובה, אך גם אחת הדרכים שבה אנחנו מתקשרים עם אחרים. אני חושבת שמהות הקיום שלנו היא לתקשר עם אחרים, ומכאן שסקס הוא חלק חשוב מהחיים שלנו ולא צריך להתבייש בזה"

הסרט מעלה על נס ומדגיש את ההנאה ההדדית כאחד המרכיבים החשובים ביותר במין, ומוודא שהצרכים של כל אדם מהמשתתפים נשמעים, מובנים, מכובדים ונענים. ננסי מעולם לא חוותה אורגזמה, ומתארת את חיי המין שלה ככאלו שהתנהלו ללא סטייה במשך יותר מ-30 שנים. הסיפוק שלה זה דבר שהיא לא שמה עליו דגש מעולם, וגם לא בעלה המנוח. זה גם משהו שהיא לא חשבה שאפשרי. זה לא מפתיע, שכן נראה שלבן זוגה המיני בעבר, לבעלה, לא היה עניין לשאול אותה ממה היא נהנית.

אמה תומפסון מתמודדת עם כל זה בזהירות, בעדינות ובמומחיות, כאשר ננסי מציגה את השלבים האופייניים של האינטראקציות המיניות חסרות התשוקה שלהם כמו מנגנון של שעון, כולל אורגזמה מזויפת, ולצחוק ממה שאפשר להגדיר כסקס לא רצוי, כחוויה מקובלת.

החשיבות של הסכמה מתמשכת נמצאת בבסיסו של הסרט כתמה אינטימית ומכוונת, והסרט לא פוסח כאן על כל צעד. לדוגמה, כאשר ליאו מוביל על ידי בקשת ונטילת רמזים פיזיים, מילוליים ואנרגטיים מננסי. כאשר הוא מבקש, למשל, הסכמה לכל פעולה אינטימית בודדת, מנשיקה על הלחי של ננסי ועד ריקוד לצלילי שיר של אלבמה שייקס כאמצעי להתנער מהעכבות של ננסי. ננסי, מצידה, גם היא מבקשת כל הזמן הסכמה למגע פיזי, לליטופיה את גופו של ליאו.

על ידי הצבת נושאים של תשוקה והנאה הדדית, עם הסכמה מתמשכת והכרה בגבולות, הסרט מדגיש את החשיבות של לכבד את עצמך ואת האחרים בו זמנית בכל הקשור למין.

בהנחייתה האינטימית של במאית הסרט סופי הייד, השחקנים תומפסון ומקורמק לוקחים את התסריט של קייטי ברנד ועובדים אתו כדי ליצור סרט מעולה על ניואנסים של כבוד והסכמה הדדית, של רצונות, צרכים וחמלה.

הסרט מעלה על נס ומדגיש את ההנאה ההדדית כאחד המרכיבים החשובים ביותר במין, ומוודא שהצרכים של כל אדם מהמשתתפים נשמעים, מובנים, מכובדים ונענים

על פי ננסי, "הנאה היא דבר נפלא. זה משהו שכולנו צריכים לקבל. הגוף שלי הוא כבר לא הפגר שהסתובבתי בו כבר שלושים שנה. לא, עכשיו זה דבר פלאי, 'מגרש משחקים של עונג', כמו שאתה אומר".

והנה מאמר מהניו יורק טיימס שפורסם בהארץ על הסרט.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.