כשסדי בן שטרית, אחת הדמויות הבולטות במחאה נגד בנימין נתניהו, התבטא נגד נתניהו במילים: "בשנות ה-30 היה צורר שהתנהג בדיוק כמוך", האמירה, כצפוי, הביאה איתה שלל גינויים מכל הקשת הפוליטית.

אפשר להסכים או לא להסכים עם ההשוואה של בן שטרית, אך אין ספק שדבריו הקשים והלא קלים לעיכול משקפים סנטימנט שקיים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, בדרך כזו או אחרת. סנטימנט זה מתקבל בכעס רב בקרב ימנים, ההשוואה לנאצים מקוממת אותם ויש לכך סיבה.

עומר חגי גר בתל אביב בארבע השנים האחרונות. לומד קולנוע. בעבר עסק בתחום התקשורת והסאטירה בטלוויזיה ובעתיד ירצה ליצור סרטים דוקומנטריים. אחד הנושאים שמעסיקים אותו הוא פוליטיקה, אבל זה לא תמיד היה ככה. למעשה, בתיכון נכשל בבגרות באזרחות.

אני בן 26, ומאז שאני זוכר את עצמי שנאתי את ראשי הממשלה שלנו. גם בתור ילד קטן, כשגדלתי בישוב קטן בדרום הארץ, אני זוכר שתיעבתי את אהוד ברק. כשאריאל שרון נבחר לא יכולתי לסבול את הפרצוף שלו. אהוד אולמרט תמיד נראה לי כמו ברירת מחדל שאף אחד לא באמת רוצה, וכשנתניהו הרכיב ממשלה ב-2009 כבר איבדתי אמון בראשי הממשלה באופן מוחלט.

אולי אני מרגיש באופן טבעי סלידה מסמכויות ואולי אני סתם רואה שחורות, אבל 26 שנים שאני חי במדינה הזאת ומעולם לא ידעתי מה זה אומר לאהוב את ראש הממשלה שלך. ואני לא היחיד. מאז ומתמיד בקרב חבריי לספסל הלימודים ראש הממשלה של מדינת ישראל היה, במקרה הטוב, מושא ללעג, ובמקרה הרע איש נתעב ובלתי נסבל.

אולי אני סתם סולד מסמכויות, אבל 26 שנים שאני חי במדינה ולא יודע מה זה לאהוב את ראש הממשלה שלך. ואני לא היחיד. בקרב חבריי רה"מ היה, במקרה הטוב, מושא ללעג, ובמקרה הרע איש נתעב ובלתי נסבל

כמובן שלא כולם חשים ככה וישנם הרבה אנשים בגילי שמעריצים את בנימין נתניהו. את זה אני יודע אך ורק בגלל הפוסטים שהם משתפים בפייסבוק שלהם בזמן בחירות. אבל הרוב הגדול של חבריי, שנמצאים פחות או יותר בגילי, חשים בדיוק כמוני. תיעוב עמוק וסלידה מראש הממשלה, סביבתו, שריו והסיפורים שסובבים אותם.

אפשר להבין אותם. אני חושב שבשלב הזה הדור שלי נמצא כל כך עמוק בייאוש מהשלטון, שכבר אין לו באמת שום תקווה שמשהו פה ישתנה. בני גילי נאלצו לראות בשנים האחרונות, כלומר במשך רוב חיינו הבוגרים – ראש ממשלה נכנס לכלא באשמת שוחד, נשיא שמורשע באונס, ראש ממשלה ששמו נקשר בפרשיות שחיתות ובנו נכנס לכלא וכעת, ראש ממשלה עם כתב אישום בשלושה סעיפים חמורים של שוחד, מרמה והפרת אמונים, שממשיך לכהן בתפקיד.

בשלב הזה ניתן לומר שבשביל רבים מהישראלים שנולדו בשנות התשעים, צמד המילים "ראש ממשלה" הפך שווה ערך, מילים נרדפות ל"מושחת" – אנחנו פשוט לא מכירים משהו אחר.

כבר לא מרגש אותנו כשנחשפת עוד פרשה ועוד פרשה על עוד בכיר במערכת הביטחון, על עוד חבר כנסת, על עוד שר ועוד בכיר במערכת המשפט ששמו נקשר בפלילים. האמת היא שכבר נהיינו אדישים לזה. השחיתות השלטונית ניוונה אותנו עד כדי כך, שכל מה שמייצג את השלטון נתפס בעניינו כטמא, נגוע במניעים זרים.

אנחנו פשוט לא מכירים משהו אחר. כבר לא מרגש אותנו כשנחשפת פרשה על בכיר כזה או אחר. השחיתות השלטונית ניוונה אותנו עד כדי כך, שכל מה שמייצג את השלטון נתפס בעניינו כטמא, נגוע במניעים זרים

אף אחד לא כאן כדי לשרת אותנו ולכן נדאג לעצמנו. או שנטמון את כף רגלנו בביצה המלוכלכת של הישראליות, או שנוציא דרכון אירופי ונשמור אותו ליתר ביטחון, ממש לרגע האחרון, לפני שהכול פה סופית מתפרק ונמצא את עצמנו במקום אחר. יש לי הרגשה שגם שם נמצא על מה להתלונן.

עומר חגי גר בתל אביב בארבע השנים האחרונות. לומד קולנוע. בעבר עסק בתחום התקשורת והסאטירה בטלוויזיה ובעתיד ירצה ליצור סרטים דוקומנטריים. אחד הנושאים שמעסיקים אותו הוא פוליטיקה, אבל זה לא תמיד היה ככה. למעשה, בתיכון נכשל בבגרות באזרחות.

החדשות הישנות הן שמערכת החינוך על הקרשים. גם פתיחת שנת הלימודים בחודש הבא אין בה שום בשורה לשינוי וישועה: כפי שהממשלה שתחתיה התרחש טבח אוקטובר לא יכולה לתקן את עצמה – כך אין לצפות ששר החינוך יואב קיש, האשם בשפל הנוכחי, הוא זה שיביא מזור לקלקולים מעשה ידיו.

השר קיש אינו גרוע רק במובן התפקודי אלא מסוכן ממש במעשיו האנטי-פטריוטיים, המקריבים את איתנות ישראל על מזבח אינטרס אישי ומפלגתי. הוא מוביל מדיניות של גזל תקציבים מהחינוך הממלכתי לטובת החינוך החרדי (מהמגזר היצרני למגזר המשתמטים מעול הביטחון והכלכלה), לדלדול כוח ההוראה הכשיר, לפגיעה במעמד המורים, להזנחת החינוך בגיל הרך ולהסתרת נתוני אמת על מצבה העגום של מערכת החינוך.

נמרוד אלוני הוא פרופ' אמריטוס לפילוסופיה חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים. כיהן 20 שנה כמופקד קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי וראש תחום חינוך במרכז לאתיקה בירושלים. לימד בעבר באוניברסיטאות קולומביה, קונקורדיה ומונטקלייר, פרסם 11 ספרים מאמרים רבים, זכה בתואר "אביר איכות השלטון", ב"פרס החינוך של העיר תל אביב-יפו", בפרס אגודת בוגרי לימודי החינוך באוניברסיטת קולומביה, וב"מגן האתיקה" מטעם ארגון רוטרי.

פרויקטים לאומיים גדולים נוטים לסבול מתסמונת מוכרת: הצהרות חגיגיות לתקשורת לחוד, ומציאות לחוד. אבל כשמגיעים לפרויקט הרכבל לעיר העתיקה, פרויקט שכבר מאז 2017 ממומן מכספי ציבור מבלי שהתקדם אפילו במילימטר אחד, הפער הזה נמתח עד לקצה.

השבוע הופיע מהנדס העיר ירושלים, יואל אבן, בתכנית בערוץ 12 ואמר כבדרך אגב כי "הרכבל מתחיל ביצוע". הנושא אפילו לא היה במרכז הדברים. הדברים נאמרו בשולי הדיון, כאמת ברורה מאליה, ולכן המשפט הזה הקפיץ פעילים רבים בירושלים.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".

הסיפור שאספר כאן קרה בימים הרחוקים ההם, כשעדיין לא הושתל בגופי קוצב.

זו עובדה שחשוב לציין אותה, כי כיום מושתל בחזה שלי קוצב מסוג דפיברילטור, ואסור לי להתקרב אל כל מיני דברים חשמליים שמייצרים סביבם שדה אלקטרומגנטי, דברים שפעם היו ההמשך הטבעי של הידיים שלי והיו חלק ממני: מקדחה חשמלית, דיסק חיתוך וליטוש, והגרוע מכול – אסור לי להפעיל מכשיר ריתוך ואסור לי לרתך חלקי מתכת אחד לשני, כי רתכת יוצרת קשת חשמלית שתפעיל את הקוצב שלי.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.