אחת המילים השנואות בשיח הישראלי היא "אפרטהייד". אותו משטר מושמץ שהחיל חוק שונה על אוכלוסיות באותו שטח בהתאם למוצאם האתני. בשיח הפוליטי בישראל, מהימין הקשה ואפילו עד לשמאל הרך, נוהגים ללגלג על אלו שבכלל מעזים להעלות את המונח הזה על דל שפתותיהם, ומתייגים אותם כשמאלנים הזויים. אבל האמת היא שכבר היום קשה שלא לכנות את מדינת השטחים מדינת אפרטהייד על כל המשתמע מכך, ואירועי השבוע המחישו זאת היטב.
מהימין הקשה ועד לשמאל הרך נוהגים ללגלג על מי שמעז להעלות את המונח אפרטהייד על דל שפתיו. אבל האמת שכבר היום קשה שלא לכנות את מדינת השטחים מדינת אפרטהייד, ואירועי השבוע המחישו זאת היטב
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
היישוב הערבי אל-רכיז נמצא בדרום הר חברון בשטח C. אין לבתים שם אישורי בנייה, ולכן צה"ל מגיע להרוס את המבנים, אשר טכנית בנויים בניגוד לחוק. אבל האמת היא שהחוק כל כך ציני, שקשה להאמין שהוא קיים: למה אין אישורי בנייה? כי לא נותנים להם אישורי בנייה. ככה פשוט.
כאשר הגיעו השבוע חיילים לעצור בנייה פלסטינית בשטח, נוצר עימות בין חיילי צה"ל לכמה פלסטינים במקום עקב הניסיון להחרים גנרטור. תוך כדי העימות, נורה הארון אל עראם בצווארו. הוא נפצע אנושות, וגם אם יישאר בחיים, יוותר משותק לכל שארית חייו.
חיילים הגיעו להחרים גנרטור מתושבים באל-רכיז בדרום הר חברון שניסו לבנות מחדש את ביתם ההרוס. הארון אל עראם, שביתו נהרס לפני חודש, התנגד, ונורה מטווח אפס. ככה זה כשמנסים להעלים את הפלסטינים משטחי C https://t.co/8DrOahp8Op
— שיחה מקומית (@mekomit) January 2, 2021
נכון, הירי לא היה מכוון, ונראה כי מדובר בפליטת כדור. עם זאת, קשה שלא לתמוה מדוע מדינת ישראל ביד אחת לא נותנת לפלסטינים אישורי בנייה, וביד שנייה מענישה אותם שאין להם אישורי בנייה, ובאה לאכוף הרס בתים בגין בנייה בלתי חוקית.
המצב הזה מקומם במיוחד, כאשר אנו מודעים לתמונת הראי של הבנייה הבלתי חוקית בשטחים: לפני שבועיים נהרג יהודי צעיר, נער גבעות, בשם אהוביה סנדק. הוא נהרג לאחר שהוא וחבריו זרקו אבנים על שוטרים ולאחר מכן ברחו משם ברכבם.
נסיבות מותו של סנדק עדיין מהוות נושא למחלוקת, כאשר חבריו טוענים שהמשטרה נהגה באלימות בוטה ואף בהעלמת ראיות. הכעס שלהם מן האירוע, הוביל אותם להכריז בתום השבעה על מות חבריהם על הקמתו של מאחז "מעלה אהוביה", בסמוך להתנחלות כוכב השחר ולמקום התאונה.
כמו כל מאחז, קודם כל בונים, קובעים עובדות בשטח, ואחרי זה מבקשים היתר. בינתיים אולי יוצא צו פינוי, אבל מי מתייחס לזה בכלל. סיכוי לא רע שיינתן היתר בסופו של דבר, כי אתם יודעים איך זה: למתנחלים הנחושים יש ייצוג פוליטי פעלתן וכוחני, שיודע להזיז דברים. מבחן המציאות מלמד כי כך או אחרת, מאחזים על פי רוב לא מפונים.
קשה שלא לתמוה מדוע ישראל לא נותנת לפלסטינים אישורי בנייה, ואז מענישה אותם על היעדרם, ובאה לאכוף הרס בתים בגין בנייה בלתי חוקית. בעיקר לנוכח תמונת הראי של הבנייה הבלתי חוקית של המתנחלים בשטחים
בקיצור, הבנתם: כשערבים רוצים לבנות על קרקע אשר בבעלותם, אך ללא היתרי בנייה, מגיע צבא כדי להרוס את המבנים, ולטהר את שטחי C מערבים. יום אחד, כשייספחו את שטחי C, לא יצטרכו לתת להם זכויות או משהו. אבל כשיהודים רוצים סתם לעלות על קרקע שמתחשק להם עליה, מגיע שר התחבורה לשעבר, בצלאל סמוטריץ' ועולה ביחד איתם. האמת, אם לא מדובר בקרקע פרטית, בית המשפט גם לא יתערב ויורה על הפינוי.
זו מן מציאות שכזו, שבה כולם מעמידים פנים שישראל היא מדינה בה כולם שווים בפני החוק, ובג"ץ הוא בכלל "שמאלני", אבל בפועל האוכלוסייה הפלסטינית ללא זכויות אזרח, ללא ייצוג פוליטי, וללא תקווה שמשהו בעתיד שלהם אי פעם ישתנה.
עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.
מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.
הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".
רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. זו גישה פילוסופית אחת. ישנן גישות אחרות (למשל: סוטו-זן, דאואיזם, שינטו) שרואות הפוך לחלוטין את המצב.
2. אני חולקת על לוח הזמנים שציינת (כנקודת השבר של החברה הישראלית). לדעתי נקודת השבר, או קו פרשת המים, היתה בתקופת מלחמת לבנון השניה.
לצערי אנחנו בעידן פוסט-מודרני, שבו, כל תעוזה לשאול שווה לערך לכל תעוזה של הבעה. כל אחד טוען שיש לו את הרגש האישי שלו, ושהדעה שלו היא לגיטימית כמו של כל אחד אחר, ובזמן שהוא מתבסס על הצדק שבדר, נותרת השאלה – למה לטעון כך? למה אני צריך להראות לאחרים שהדעה שלי היא לגיטימית, או שאני סובייקט ייחודי שחושב אחרת? האם זה למען ה'להראות'? או למען המסר – אנרגיה של שינוי בדפוסי החשיבה ההגמוניים.
המאמר שלך כתוב היטב ומעלה בי בדיוק את השאלה של הפילוסופיה, האם הדברים נשקלים במטרה לייצר חשיבה גדולה, גבוהה יותר שתביא שינוי תפיסתי? או שהכיכרות, ההזדהות, הפיתוי לחזור לעבר – לנורמה – ולקדש אותו אל מול השינוי שאנו חווים – זה רק ניסיון שלנו להרגיש איזהושהיא שליטה- במציאות שאנחנו יודעים שאיננה בשליטתנו.
בני האדם אוהבים שליטה, ובמקום ובזמן שבו יש שינוי מבני של האנושות – של העולם, אנחנו מנסים לשמור על שליטה שהיא מראש פנטזיה אחת גדולה. אז הכי קל לנו לעשות זאת, באמצעות טיעונים, זריקה של מסרים קיצוניים, וסמלי לאום.
תכלס:
ישות קטנה מפולגת מאותגרת
לא תשרוד
במקום בו שקר הוא אמת
וערלים שולטים במקום אהבת חינם וחמלה
וקדושת חיים נעקדת
וניכתשת במלחמה נצחית
ואת הרציונליות מחליפים אינטרסים צרים
וצבא פועל לפי פנטזיות משיחיות
של טרנספר ופוגרומים
ועושק וגזל ושחיתות
מחליפים טוהר מידות וחוק צדק
ומינוי בורים ביריונים
מלווה ברמיסת אנשי מקצוע ישרים
ואין עוצר.
אוטוקרטיה פשיסטית תיאוקרטית פירומנית
קלפטוקרטית משעבדת קקיסטוקרטית בורה
תקרוס.
קונספציה
ואף פילוספיה (והדחקה) לא יועילו
בלי שינוי מהותי, עכשיו.
המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.
ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.
רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
@Manofsteel mango steel
1. נכון שהמשפט הבינלאומי מושפע מאינטרסים פוליטיים ולאומיים. אבל זה לא סותר את העובדה שהוא משפיע בצורה עמוקה על דעת הקהל הבינלאומית. הציבור, התקשורת, האקדמיה והרשתות החברתיות רואים במשפט הבינלאומי סמכות מוסרית. לכן ישראל צריכה לדעת להשתמש בכלים המשפטיים האלו בצורה חכמה כדי לקדם את העמדות שלה ולסתור טענות שקריות.
2. אתה גם צודק וגם טועה: נכון שכל פעולה של ישראל מעוררת תגובה רגשית או פוליטית, לא משנה מה. אבל זה גם נכון שהמשפט הבינלאומי תופס מקום הולך וגדל בשיח. מספיק להיכנס לכל דייביט על ישראל באינטרנט, ותמצא שם מושגים כמו "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם", "פשעי מלחמה". כל אלה נלקחו ישירות מהמשפט הבינלאומי. להתעלם מזה זה לוותר מראש על אחת מזירות ההשפעה המרכזיות.
3. אתה מתעלם מהעובדה שכבר ציינתי את זה. המילה "חלק" מתייחסת לכך שהמבצע אינו חייב לרצות לרצוח או לרצוח את כל בני הקבוצה כדי שייחשב כרוצח עם. הדוגמה הקלאסית לכך היא סרברניצה ששם נרצחו כ-8,000 בני אדם. זה הוכר כרצח עם, למרות שמדובר רק בחלק קטן מהקבוצה הכללית, בגלל שהייתה כוונה מובהקת למחוק את הקהילה באותו אזור.
4. אתה שוב מתעלם מהיסוד הקריטי ביותר בפשע רצח עם: הכוונה. לא כל פעולה, וחמורה ככל שתהיה, היא רצח עם. גרימת סבל קשה, פגיעה או אפילו הרס רחב – זה לא מספיק. אם לא ניתן להוכיח כוונה מוצהרת וברורה להשמיד את הקבוצה באופן מלא או חלקי כקבוצה, ההגדרה המשפטית פשוט לא מתקיימת.
5. הניסיון שלך לבסס טענת רצח עם על ציטוטים סלקטיביים של חברי כנסת או שרים הוא שגוי, מטעה ונופל בכשלים לוגיים. המשפט הבינלאומי לא עוסק ברגשות של פוליטיקאים ולא בדברי הסתה, אלא במדיניות וכוונה בפועל. המדיניות הרשמית של מדינת ישראל ושל צה"ל היא לפעול נגד חמאס, לא נגד העם הפלסטיני. ציטוטים סלקטיביים – אינם שווי ערך להחלטות אסטרטגיות, לפקודות צבאיות או לפעולה ממוסדת. לבלבל בין אמירה של פוליטיקאי לבין מדיניות מדינה זה ליפול בכשל איש קש (Strawman) ובכשל סיבתיות (Post hoc)
1. לפי הריאליזם הבינלאומי, המשפט הבינלאומי, פרשנות מעשים, הענקת לגיטימציה או שלילת לגיטימציה, וכן התגובות בציבור, בדיפלומטיה ובתחום שיתופי הפעולה — כל אלו מוכתבים על ידי אינטרסים לאומיים ומאזני כוח ולא רק על פי נורמות או משפט.
2. דיון משפטי מדוקדק וניסוחים פורמליים חשובים בעיקר בקרב חוגים מצומצמים. בפועל, כל פעולה נושאת עמה השלכות. מעבר לשאלות יעילות צבאית, קיימות סוגיות מוסר ונורמות בינלאומיות שלא ניתן לעצב לחלוטין בנרטיב: לעניין פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, כמו נשים, ילדים, הרעבת אוכלוסייה, הרס תשתיות אזרחיות ומניעת סיוע. הצדקות ביטחוניות או טיעונים אחרים אינן צידוק אוטומטי כאשר נוצרת פגיעה רחבת היקף, שהרסה עולה על "מסה קריטית" מסוימת – עניין שנבדק בפועל ובראיות.
3. לפי ההגדרה המשפטית, ג'נוסייד הוא כוונה להשמיד "קבוצה" או חלק מהותי ממנה. הפסיקה הבינלאומית מפרשת "חלק מהותי" כאזור גאוגרפי חשוב, או קבוצה שיש להשמדתה פוטנציאל לפגוע בקיום העתידי של הקבוצה כולה, בין אם דמוגרפית ובין אם תרבותית. אין הכרח שכל הקבוצה תושמד בפועל; נדרשת כוונה ממוקדת והיקף נזק משמעותי — הן במעשים המכוונים והן בתוצאותיהם.
4. "גרימת נזק חמור לגוף או לנפש לבני הקבוצה" — די שהנזק יפגע בהיקף משמעותי של האוכלוסייה, כך שיש בו כדי לסכן את עתיד הקבוצה.
או: "העמדת הקבוצה בתנאי חיים שבכוחם להביא להשמדתה הגופנית, כולה או חלקה."
הערה: "חלקה" מתייחס לחלק מרכזי לקיום הקבוצה או לשימור המבנה החברתי שלה.
גם מניעת ילודה, או העברת ילדים לקבוצה אחרת — די בכך שהפעולה פוגעת באופן משמעותי באופי הדמוגרפי או התרבותי של הקבוצה.
5. יש לתעד ולא לשכוח את ההתבטאויות של בכירים ובעלות תפקיד והשאלה מה הייתה כוונתם, לדוגמה:
• "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה… שימותו."
• "כל התינוקות בעזה הם האויב."
• "אין לי בעיה שילדים בעזה ימותו."
• "אני משטחת את עזה, אין לי סנטימנטים."
• "אנחנו משמידים את כל מה שנשאר מהרצועה."
• "אפשר להרוג מאה פלסטינים ביום ולא אכפת."
• "להכרית, למחוק."
• "אין בלתי מעורבים… להפגיז ללא רחם מהאוויר! תמרון קרקעי רק אחרי שיטוח בניינים."
6. ישראל היא דמוקרטיה על מלא, ולצה"ל יש קוד מוסרי והוא פועל רק לפי המשפט הבינלאומי, עם ליווי של הפצ"רית ויועצים, ויש בגצ עצמאי מבקר, ויועמשית עצמאית, ותקשורת שמדווחת את כל העובדות בשקיפות, והממשלה רציונלית ושומרת חוק ורודפת שלום ואמת ומוסריות, אז אין מה לדאוג.
7. הסברה טובה תמיד נשענת על מדיניות צודקת וחכמה וטובה, ועל האמת וערכים טובים ואנושיות.
רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.
הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.
אם זה הולך כמו שטאזי ועושה קולות של שטאזי
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם