אחת המילים השנואות בשיח הישראלי היא "אפרטהייד". אותו משטר מושמץ שהחיל חוק שונה על אוכלוסיות באותו שטח בהתאם למוצאם האתני. בשיח הפוליטי בישראל, מהימין הקשה ואפילו עד לשמאל הרך, נוהגים ללגלג על אלו שבכלל מעזים להעלות את המונח הזה על דל שפתותיהם, ומתייגים אותם כשמאלנים הזויים. אבל האמת היא שכבר היום קשה שלא לכנות את מדינת השטחים מדינת אפרטהייד על כל המשתמע מכך, ואירועי השבוע המחישו זאת היטב.

מהימין הקשה ועד לשמאל הרך נוהגים ללגלג על מי שמעז להעלות את המונח אפרטהייד על דל שפתיו. אבל האמת שכבר היום קשה שלא לכנות את מדינת השטחים מדינת אפרטהייד, ואירועי השבוע המחישו זאת היטב

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

היישוב הערבי אל-רכיז נמצא בדרום הר חברון בשטח C. אין לבתים שם אישורי בנייה, ולכן צה"ל מגיע להרוס את המבנים, אשר טכנית בנויים בניגוד לחוק. אבל האמת היא שהחוק כל כך ציני, שקשה להאמין שהוא קיים: למה אין אישורי בנייה? כי לא נותנים להם אישורי בנייה. ככה פשוט.

כאשר הגיעו השבוע חיילים לעצור בנייה פלסטינית בשטח, נוצר עימות בין חיילי צה"ל לכמה פלסטינים במקום עקב הניסיון להחרים גנרטור. תוך כדי העימות, נורה הארון אל עראם בצווארו. הוא נפצע אנושות, וגם אם יישאר בחיים, יוותר משותק לכל שארית חייו.

חיילים הגיעו להחרים גנרטור מתושבים באל-רכיז בדרום הר חברון שניסו לבנות מחדש את ביתם ההרוס. הארון אל עראם, שביתו נהרס לפני חודש, התנגד, ונורה מטווח אפס. ככה זה כשמנסים להעלים את הפלסטינים משטחי C https://t.co/8DrOahp8Op

— שיחה מקומית (@mekomit) January 2, 2021

נכון, הירי לא היה מכוון, ונראה כי מדובר בפליטת כדור. עם זאת, קשה שלא לתמוה מדוע מדינת ישראל ביד אחת לא נותנת לפלסטינים אישורי בנייה, וביד שנייה מענישה אותם שאין להם אישורי בנייה, ובאה לאכוף הרס בתים בגין בנייה בלתי חוקית. 

המצב הזה מקומם במיוחד, כאשר אנו מודעים לתמונת הראי של הבנייה הבלתי חוקית בשטחים: לפני שבועיים נהרג יהודי צעיר, נער גבעות, בשם אהוביה סנדק. הוא נהרג לאחר שהוא וחבריו זרקו אבנים על שוטרים ולאחר מכן ברחו משם ברכבם.

נסיבות מותו של סנדק עדיין מהוות נושא למחלוקת, כאשר חבריו טוענים שהמשטרה נהגה באלימות בוטה ואף בהעלמת ראיות. הכעס שלהם מן האירוע, הוביל אותם להכריז בתום השבעה על מות חבריהם על הקמתו של מאחז "מעלה אהוביה", בסמוך להתנחלות כוכב השחר ולמקום התאונה.

כמו כל מאחז, קודם כל בונים, קובעים עובדות בשטח, ואחרי זה מבקשים היתר. בינתיים אולי יוצא צו פינוי, אבל מי מתייחס לזה בכלל. סיכוי לא רע שיינתן היתר בסופו של דבר, כי אתם יודעים איך זה: למתנחלים הנחושים יש ייצוג פוליטי פעלתן וכוחני, שיודע להזיז דברים. מבחן המציאות מלמד כי כך או אחרת, מאחזים על פי רוב לא מפונים. 

קשה שלא לתמוה מדוע ישראל לא נותנת לפלסטינים אישורי בנייה, ואז מענישה אותם על היעדרם, ובאה לאכוף הרס בתים בגין בנייה בלתי חוקית. בעיקר לנוכח תמונת הראי של הבנייה הבלתי חוקית של המתנחלים בשטחים

בקיצור, הבנתם: כשערבים רוצים לבנות על קרקע אשר בבעלותם, אך ללא היתרי בנייה, מגיע צבא כדי להרוס את המבנים, ולטהר את שטחי C מערבים. יום אחד, כשייספחו את שטחי C, לא יצטרכו לתת להם זכויות או משהו. אבל כשיהודים רוצים סתם לעלות על קרקע שמתחשק להם עליה, מגיע שר התחבורה לשעבר, בצלאל סמוטריץ' ועולה ביחד איתם. האמת, אם לא מדובר בקרקע פרטית, בית המשפט גם לא יתערב ויורה על הפינוי.

זו מן מציאות שכזו, שבה כולם מעמידים פנים שישראל היא מדינה בה כולם שווים בפני החוק, ובג"ץ הוא בכלל "שמאלני", אבל בפועל האוכלוסייה הפלסטינית ללא זכויות אזרח, ללא ייצוג פוליטי, וללא תקווה שמשהו בעתיד שלהם אי פעם ישתנה. 

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.

הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.

המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.

ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.

רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.

הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.