על מנת לשמור על עקרון שלטון-העם (Demos-kratia), דהיינו "דמוקרטיה" ביוונית (Δημοκρατία), יש צורך באוריינות מתאימה, כלומר לימודי דמוקרטיה שייערכו במערכת החינוך, בבית, בתקשורת ובכל מרחב אפשרי.

הבעיה היא שאנחנו במדינת ישראל ויתרנו על לימודים והתנסות בדמוקרטיה בצורותיה השונות – פלורליזם וזכויות המיעוט בגילאים רכים, הכרעת הרוב בחטיבה, אזרחות בתיכון ומדע המדינה באקדמיה. כלומר, לא באמת ויתרנו, אבל יש הבדל בין ההבנה לבין שינון.

הבעיה היא שאנחנו במדינת ישראל ויתרנו על לימודים והתנסות בדמוקרטיה בצורותיה השונות – פלורליזם וזכויות המיעוט בגילאים רכים, הכרעת הרוב בחטיבה, אזרחות בתיכון ומדע המדינה באקדמיה

מדינת ישראל היא בין המדינות הבודדות בהן קמה בה דמוקרטיה ללא מהפכה או טראומה שלטונית אחרת. וכל זה בזכות התנסות דמוקרטית מוקדמת. כלומר למדנו לנהל דמוקרטיה.

הניסיון החל בקונגרס הציוני הראשון (1897) שהיה דמוקרטי. גם מוסדות היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי (1948-1918) היו דמוקרטיים, ולכן מיד עם הקמתה (1948) התנהלה מדינת ישראל בצורה דמוקרטית כולל שילוב המיעוטים.

אך לא לעולם חוסן. אזרחים במדינה דמוקרטית אינם נולדים עם ידיעת ההתנהלות הדמוקרטית. להיפך, התבנית בסיסית המשטרית המקובלת ביותר לאורך ההיסטוריה האנושית היא מלוכה (מונרכיה), במסגרתה המלך מקבל לגיטימציה אלוהית לשלטונו, אישור אותו הוא מקבל על ידי אנשי הדת.

אפשרויות נוספות הן שלטון היחיד האוטוקרטיה (αὐτοκρατής) ושלטון המעטים האוליגרכיה (ὀλιγαρχία), בהן ניתנת על ידי העם לגיטימציה לשלטונו של היחיד או המעטים.

הדמוקרטיה, שלטון העם, שלטונם של הרבים הוא מבנה שלטוני אותו יש ללמוד ולהבין אותו, לכן תהליך הקמת המשטר הדמוקרטי ברוב מדינות העולם הוא איטי והדרגתי, ולעיתים גם כאשר המשטר נקרא דמוקרטי עדיין מתקיימת בו רק דמוקרטיה מוגבלת.

אזרחים במדינה דמוקרטית אינם נולדים עם ידיעת ההתנהלות הדמוקרטית. להיפך, התבנית בסיסית המשטרית המקובלת ביותר לאורך ההיסטוריה האנושית היא מלוכה במסגרתה המלך מקבל לגיטימציה אלוהית

לקראת הבגרות התלמידים בתיכון לומדים מושגים בדמוקרטיה. המושגים, חשובים ככל שיהיו, הפכו למטרה בפני עצמה. הם לומדים לשנן אותם מבלי להבין כיצד ומתי נעשה שימוש בערכים, בעקרונות ובזכויות אותם הם לומדים.

המפמ"רים (מפקחים אזוריים) מנסים לדרוש חשיבה והבנה גבוהה יותר, אך ירידת ערכו של המקצוע, שעות הלימוד שהתכווצו ומצוקת המורים המקצועיים הקיימת בכל תחומי הלמידה, גרמו לכך שההוראה מתמקדת בשינון המושג. הכרות בלבד עם המושג מספיקה כדי להעביר חלק נכבד מן התלמידים את הבגרות.

אך לא ניתן להפיל את האחריות רק על המורים לאזרחות, כי הוראת הדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים רק במסגרת מערכת החינוך התיכונית. היא חייבת להתקיים גם בגני הילדים, ביסודי, בחטיבה, באקדמיה וגם בבית המשפחתי ובמסגרות אזרחיות נוספות.

לאורך כל שנות מערכת החינוך חייבת להיות התנסות בסוגיות מורכבות בצורה דמוקרטית (למשל בדומה לזו הנעשית בבתי הספר הדמוקרטיים).

אך האחריות העיקרית מוטלת על התקשורת הכתובה, הנצפית והדיגיטלית. היא זו שחודרת לכל בית ולכל נייד, והיא זו שעליה להקפיד על מושגים דמוקרטיים נכונים, על ידי שאלת שאלו קשות ונוקבות את המרואיינים, על ידי התראה על מהלכים לא דמוקרטיים, על ידי הימנעות מהזמנת גורמים גזענים ולא דמוקרטיים וכדומה. כאשר אינה עושה את כל אלו – היא חוטאת לתפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה".

על התקשורת להקפיד על מושגים דמוקרטיים נכונים, שאלת שאלו קשות ונוקבות את המרואיינים, התראה על מהלכים לא דמוקרטיים, הימנעות מהזמנת גורמים גזענים ולא דמוקרטיים וכדומה

התוצאה האומללה הזו ניכרת בהתנהלותם של ציבור האזרחים הזכאי להצביע בישראל. התופעה הבולטת ביותר היא הירידה באחוזי ההצבעה במהלך השנים. אם בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה אחוז ההצבעה היה סביב 80% מכלל הזכאים להצביע. היום הוא נע סביב 60% ובקרב אוכלוסיות מסוימות הוא סביב ל-50%, ובקרב המגזר הערבי הוא עשוי לרדת בבחירות הקרובות גם מתחת לזה.

תופעה בולטת נוספת היא שימוש לא נכון במושגים על ידי חברי כנסת, עיתונאים, והציבור בכלל. לדוגמה, שימוש שגוי שנעשה במונח "העדפה מתקנת" המתייחס להטבה לקבוצה מוגדרת לפרק זמן מוגדר במטרה לצמצם פערים כלכליים-חברתיים ודעות קדומות – הפך את הביטוי למונח השגוי "אפליה מתקנת". למה שגוי? כי אפליה לא יכולה לתקן, אפליה פסולה מיסודה, היא נובעת מהתייחסות לא שוויונית ופוגענית במכוון. האם "העדפה מתקנת" עשויה לפגוע גם במי שלא נכלל בה? כן. אבל זה כבר דיון אחר על גבולותיה ולא על משמעותה.

הטעות המוכרת מכולן היא השימוש הלוקה בהבנת עקרון הכרעת הרוב. לעיתים קרובות (ובעיקר לאחר בחירות) ניתן לשמוע בקרב הציבור את המשפט "אבל הרוב הכריע", המציג מראה שווא בו הכרעת הרוב היא הקריטריון היחיד הקיים בדמוקרטיה. שימוש במשפט זה מציג לעיתים חוסר הבנה והתעלמות מחשיבותן של זכויות המיעוט (אלו שבחירתו לא התקבלה), שמירה על זכויות אדם ואזרח, זכויות חברתיות, זכויות הקבוצה ועוד.

לתפיסתם של אותם המונים – בשם הכרעת הרוב ניתן לבצע כל עוול אף שהתוצאה תהיה עריצות הרוב, שהיא מן הסתם תופעה פסולה ומאוד לא דמוקרטית.

הטעות הנפוצה היא השימוש הלוקה בהבנת עקרון הכרעת הרוב. לתפיסת רבים – בשם הכרעת הרוב ניתן לבצע כל עוול, אף שהתוצאה תהיה עריצות הרוב, שהיא מן הסתם תופעה פסולה ומאוד לא דמוקרטית

ניתן לראות כי בקרב הציבור הישראלי יש אוכלוסיות שהידע שלהן על דמוקרטיה הוא במקרה הטוב בסיסי ביותר ובמקרה הרע ממש שגוי. קבוצות אלו תומכות מצד אחד במהלכים לא דמוקרטיים ומצד שני עושות שימוש שגוי במונחים שאינן מבינות את משמעותם.

בעבר, למשל, הציבור ידע מהו "מצע מפלגתי". בעשור האחרון המסמך נעלם, המפלגות הפסיקו לפרסם את מצען והמצביעים והמצביעות אינם מודעים לכך שזכותם לדעת מה עמדות המועמדים ומפלגות אליהם הם מצביעים. גם תקשורת בין הח"כים לציבור – אזרחים רבים אינם מודעים לזכותם לפנות אל הח"כים בבקשות או בשאלות, שהח"כים צריכים לענות עליהן כיוון שתפקידם לשרת את האזרחים.

יתרה מזו, רבים אינם מכירים או מבינים את המונח "מו"מ קואליציוני", הם חושבים שקואליציה מוקמת על ידי החלטה של המועמד לראשות הממשלה. גם השנאה למערכת בתי המשפט מגיעה מתוך חשיבה כי מטרתם לפגוע בשלטון, במקום להבין שתפקידה להגן על האזרח. ויש עוד שלל דוגמאות שאני שומעת בכיתות.

בקרב אוכלוסיות בהן יש אוריינות דמוקרטית, דהיינו קריאת תקשורת מגוונת, שיחות רעים או משפחה על דמוקרטיה וקריאה מעמיקה של ספרות עיונית או ספרותית – יש הבנה טובה יותר של עקרונות הדמוקרטיה.

הם מודעים לפלורליזם (ריבוי ומגוון מכל תחום שהוא, כולל דעות), לעקרון שלטון החוק ולתהליך הקריאות בחקיקה, ששיטת הבחירות בארץ היא רשימתית (מפלגתית) ולא אישית (מועמד יחיד) וכי חלוקת המנדטים נעשית באופן יחסי ועל ידי הקמת קואליציה ולא בשיטה הרובית. וגם בקרבם יש צורך בהעשרת האוריינות הדמוקרטית.

יש בציבור הישראלי אוכלוסיות שהידע שלהן על דמוקרטיה בסיסי ביותר במקרה הטוב, ובמקרה הרע שגוי. הן תומכות, מחד, במהלכים לא דמוקרטיים, ומאידך עושות שימוש שגוי במונחים שאינן מבינות את משמעותם

לעומתן דפוס הצבעה נמוך במיוחד או הצבעה קבוצתית קיימת בקרב אוכלוסיות חסרות אוריינות דמוקרטית. הן מסרבות להצביע כי אינן מודעות ליכולת ההשפעה שלהן, או מצביעות כעדר מבלי להפעיל מנגנון ביקורת על פי האינטרסים האישיים שלהם.

אוכלוסיות אלו זקוקות לבסיס רחב בהרבה להבנת המושגים הדמוקרטיים ובקרבם יש לעקור ולשרש מונחים מעוותים כגון:

• רק שלטון הרוב קובע.
• אסור שתתקיים מחלוקת בתוך הרשימה.
• חילוקי דעות בין השרים לראש הממשלה הם סימן לזלזול ברה"מ.

רפורמת הבגרויות של השרה ד"ר יפעת שאשא-ביטון התפרסמה רק חלקית ועדיין לא התחילה, לכן קשה להתייחס אליה – אבל ברור שצריך לערוך ניעור משמעותי בלימודי האזרחות והדמוקרטיה.

יש להוריד את הוראת הדמוקרטיה אל הגיל הרך, יש ללמד אותה מגיל צעיר, להתנסות בה ביסודי, להתווכח עליה בחטיבה ולדייק אותה בתיכון. רק חיים דמוקרטיים בסביבה דמוקרטית יצמיחו ציבור דמוקרטי. שלטון העם הוא משטר שביר, אם לא נטפח אותו, נלמד עליו ונשמור עליו אנחנו עשויים לאבד אותו.

אני פונה אל הרשות הרביעית – התקשורת: עליה לבקר כל מי שמנסה לפגוע בדמוקרטיה בלי קשר לעמדתו הפוליטית, כי בלי דמוקרטיה לא תהיה אפשרות להביע את דעה. זאת בדומה למה שקורה ברוסיה ובמדינות נוספות בהן זלגה הדמוקרטיה בהדרגה לשלטון יחיד והיום כל אדם שמעז להתבטא בניגוד לעמדתו של המנהיג מטופל בצורה קשה ואלימה.

יש להוריד את הוראת הדמוקרטיה אל הגיל הרך, יש ללמד אותה מגיל צעיר, להתנסות בה ביסודי, להתווכח עליה בחטיבה ולדייק אותה בתיכון. רק חיים דמוקרטיים בסביבה דמוקרטית יצמיחו ציבור דמוקרטי

חשוב יותר תפקידם של ההורים, בעודכם צופים בחדשות, קוראים או שומעים, תווכו לילדיכם את מה שאתם רואים, גם אם הם לא מביעים עניין ובוהים במסכיהם האישיים. דברו איתם, הסבירו להם מה קורה על המסך הגדול, מקדו את החשיבות או העוול, הציגו את הכלל הדמוקרטי הנכון והאם ניתן היה לנהוג אחרת. השתמשו במונחים הנכונים, טפחו אצל ילדיכם אוריינות דמוקרטית, כי בדומה לסקס, אם אתם לא תעשו את זה, מישהו אחר יעביר להם את הידע ומסר שלא בטוח שאותו אתם רוצים שהם יקלטו. כי במשטרים אין ואקום, אם הציבור לא ימלא אותו, המשטר ייחטף על ידי קבוצה קטנה או שלטון יחיד ואז כבר לא תהיה לציבור השפעה על המהלכים.

הדמוקרטיה הוא משטר חלש, קולני ומבולגן. מעייף להסתכל בו, ולעיתים מתחשק שיבוא מישהו ויעשה שם סדר, אבל למרות הבלגן – לאזרחים זהו המשטר הטוב ביותר. עלינו לשמור על שלטון העם.

ולמשוטטים ברשתות החברתיות מותר, רצוי וחשוב לבקר, לחלוק ולהתדיין. אבל אלימות, גם מילולית, איננה דיון דמוקרטי.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.