באוקטובר 1986 הופל מטוס פנטום ישראלי מדגם F4 מעל העיר צידון שבלבנון לאחר שאחת מהפצצות שנשא התפוצצה מתחת לכנף. בעקבות הפיצוץ נטשו הטייס והנווט את המטוס וצנחו בשלום אל הקרקע. אך בעוד שהטייס חולץ לישראל במבצע נועז תחת אש על ידי מסוק קוברה ישראלי, הצליחו אנשי ארגון אמאל, מיליציה לבנונית-שיעית תחת הנהגתו של עמד נביה בארי, לשים את ידיהם על נווט המטוס, רון ארד, ולקחתו בשבי.
כשנה לאחר מכן עוד קיבלה משפחתו של ארד מספר מכתבים מארד השבוי ואף תמונה; אלו היוו אישור לכך שעודו בחיים, וכן שהוא מוחזק בשבי הארגון. אך ניסיונות רבים להשיג מידע נוסף בדבר מיקומו של ארד העלו חרס.
ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה
בימים אלה, כשלשונו של בנימין נתניהו מתייבשת כבר מרוב ליקוקים שליקק לנשיא דונלד טראמפ, ומחוות החנופה שלו ושל רעייתו עדיין מהדהדים לתפארה בבלוגוספירה שלו, הולכת וגוברת הביקורת בארה"ב על הנשיא, אופן פעולתו ועל מדיניות ה"ביביבי" שלו (Big Beautiful Bill), זו התוכנית הכלכלית החדשה, שתוסיף בעשור הקרוב 2,5 טריליון (כן, כן, טריליון, לא מיליארד) דולרים לגרעון הלאומי בארה"ב, בניגוד מוחלט להבטחות הבחירות שלו.
בעוד שבישראל רבים נמסו מהנאה כשנתניהו הציג בפני הנשיא את המכתב שכתב ובו המלצה שלו לתת לטראמפ את פרס נובל לשלום, ואחרים סלחו לשרה ("הגברת הראשונה") נתניהו על כך שהנחיתה צ'פחה על גבו של הנשיא, ג'סטה הנתפשת בעיני כל חניך התרבות האמריקאית לא פחות מברברית, בתקשורת של מעצמה זו, ובקרב המעמד הקורא בעולם כולו, גוברת ומתחזקת הביקורת על טראמפ 2.0.
פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי, היה בעבר יועץ פוליטי של יצחק רבין, וכיום פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. בין פרסומיו הרבים היה גם הספר רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל.
מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.
הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".
רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. זו גישה פילוסופית אחת. ישנן גישות אחרות (למשל: סוטו-זן, דאואיזם, שינטו) שרואות הפוך לחלוטין את המצב.
2. אני חולקת על לוח הזמנים שציינת (כנקודת השבר של החברה הישראלית). לדעתי נקודת השבר, או קו פרשת המים, היתה בתקופת מלחמת לבנון השניה.
לצערי אנחנו בעידן פוסט-מודרני, שבו, כל תעוזה לשאול שווה לערך לכל תעוזה של הבעה. כל אחד טוען שיש לו את הרגש האישי שלו, ושהדעה שלו היא לגיטימית כמו של כל אחד אחר, ובזמן שהוא מתבסס על הצדק שבדר, נותרת השאלה – למה לטעון כך? למה אני צריך להראות לאחרים שהדעה שלי היא לגיטימית, או שאני סובייקט ייחודי שחושב אחרת? האם זה למען ה'להראות'? או למען המסר – אנרגיה של שינוי בדפוסי החשיבה ההגמוניים.
המאמר שלך כתוב היטב ומעלה בי בדיוק את השאלה של הפילוסופיה, האם הדברים נשקלים במטרה לייצר חשיבה גדולה, גבוהה יותר שתביא שינוי תפיסתי? או שהכיכרות, ההזדהות, הפיתוי לחזור לעבר – לנורמה – ולקדש אותו אל מול השינוי שאנו חווים – זה רק ניסיון שלנו להרגיש איזהושהיא שליטה- במציאות שאנחנו יודעים שאיננה בשליטתנו.
בני האדם אוהבים שליטה, ובמקום ובזמן שבו יש שינוי מבני של האנושות – של העולם, אנחנו מנסים לשמור על שליטה שהיא מראש פנטזיה אחת גדולה. אז הכי קל לנו לעשות זאת, באמצעות טיעונים, זריקה של מסרים קיצוניים, וסמלי לאום.
תכלס:
ישות קטנה מפולגת מאותגרת
לא תשרוד
במקום בו שקר הוא אמת
וערלים שולטים במקום אהבת חינם וחמלה
וקדושת חיים נעקדת
וניכתשת במלחמה נצחית
ואת הרציונליות מחליפים אינטרסים צרים
וצבא פועל לפי פנטזיות משיחיות
של טרנספר ופוגרומים
ועושק וגזל ושחיתות
מחליפים טוהר מידות וחוק צדק
ומינוי בורים ביריונים
מלווה ברמיסת אנשי מקצוע ישרים
ואין עוצר.
אוטוקרטיה פשיסטית תיאוקרטית פירומנית
קלפטוקרטית משעבדת קקיסטוקרטית בורה
תקרוס.
קונספציה
ואף פילוספיה (והדחקה) לא יועילו
בלי שינוי מהותי, עכשיו.
אם זה הולך כמו שטאזי ועושה קולות של שטאזי
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מסכים לגמרי- לצערי רבין עשה טעות גדולה בסוף שנות השמונים בעניין רון ארד, ולא האמנתי בהתחלה כששמעתי ש-"הוא סירב", עד שהבנתי את הפרטים.. בניגוד לרבין, שהיה לו אכפת מהמדינה, ואני מניח שהוא המשיך עד הירצחו לעשות דרכים להשיב את רון ארד: איש אחר בשם נתניהו, רוצה מצד אחד לא למוטט את חמאס, ומצד שמי גם לא להשיב חטופים ושהם יהפכו לעוד "רון ארדים" , בגלל מצבו המשפטי, הוא רק מסבך את עצמו עוד יותר, אבל לא אכפת לו לעשות "מהלך התאבדותי על חשבון העם והמדינה כמו סינוואר, אבל גם כמו ההוא בבונקר בברלין ב-1945..